lawlink ziva

חזרה

הזכות להורות ולהמשכיות כקונפליקט מוסרי – מן התנ"ך ועד לכותלי בית המשפט

נכתב ע"י: עוה"ד זיוה אופק

פרשת השבוע, פרשת "וירא", מעלה על נס את הזכות להורות ובעיקר את הכמיהה האנושית להמשכיות באמצעות הילדים. הא-ל מבטיח לאברהם ושרה פרי בטן משותף לאחר שבפרשת "לך לך", הבטיח לאברהם כי צאצאיו של בן זה ירבו כחול הים וככוכבי השמים. מלאך ה' מבטיח להגר לא רק את חייו של ישמעאל אלא גם שיהפוך "לגוי גדול" ובנות לוט שוכבות עם אביהן מתוך אמונה שהעולם נכחד ועליהן "לחיות זרע" מאביהן. למעשה, ממשיכה תפיסה זו ביחס להורות את הפרשות הקודמות שפירטו את השושלת האנושית וכיצד שושלת זו הופכת לעמים המרכיבים את האנושות.

כל עוד הייתה שאלת הפריון תוצאה של יחסי אישות וברכת הא-ל, הרי שהמשפט מיעט לעסוק בה. וזאת מפני שהמשפט אינו אוכף את החובה לקיים יחסי אישות (גם אם להימנעות מהם יכולות להיות השלכות כלכליות ובענייני המעמד האישי).

בנות לוט מעלות את נושא הזכות להורות ולהמשכיות כקונפליקט מוסרי בפעם הראשונה. לתפיסתן הן זקוקות לאביהן לצורך מימושה של זכות בסיסית זו. אולם לצורך כך עליהן לפגוע בחירותו של אביהן שזרעו נלקח ללא הסכמתו, ואולי חמור מכך לעבור על הציווי הבסיסי בדבר גילוי עריות. הפרשנים חלוקים בהערכת מעשיהן של בנות לוט. למשל, רש"י רואה אותן בפשטות כזונות ואילו הרמב"ן מעלה את האפשרות שזה היה המעשה הראוי שכן "עולם חסד ייבנה" ואף מעלה על נס את צניעותן (!)

כיום שאלת הזכות להורות ואיתה שאלות בדבר היקף הזכות, האם מוטלת כנגדה חובה על מאן דהו, ומה מעמדן של הסכמות הצדדים השותפים להורות, נדונות בהיקפים הולכים וגדלים בבתי המשפט. מאבקים משפטיים אלו מעלים שאלות מוסריות אנושיות ומשפטיות כבדות משקל ולא פעם חייהם של ההורים והילדים, ואפילו עצם חייהם, נגזרים, בלית ברירה, על חודו של קול.

להלן, אני מבקשת להביא שלוש דוגמאות, מתוך עשרות רבות, להתמודדות אליה נדרש בית המשפט ביחס לשאלה המורכבת של הזכות להיות הורה לעומת הזכות שלא להיות הורה:

לראשונה התמודד בית המשפט עם שאלת הזכות להורות במהלך טיפולי פריון בשנת 96' בפסה"ד הידוע בעניין נחמני. שם דובר על בני זוג נשואים שהאישה לא יכולה הייתה להרות. בני הזוג שמרו ביציות מופרות של האישה מזרעו של הבעל. בינתיים נפרדו בני הזוג, האב הקים משפחה חדשה ואף נולדה לו בת והוא התנגד לכך שפרודתו (דאז) תשתמש בביציות המופרות ותיכפה עליו הורות. בעובדות המקרה, מסיבות רפואיות, משמעה של התנגדות זו הייתה כי, האישה תישאר עקרה. לאחר שתביעתה של האישה לחייב את מרפאת הפוריות לתת לה להשתמש בביציות המופרות נדחתה ערכאה אחרי ערכאה, קיים בית המשפט העליון דיון בהרכב מורחב של 9 שופטים.

בדיון זה עלו שאלות סבוכות ביותר על ההסכמות שבין בני הזוג. הסכמות שניתנו בהקשר אחד ומבקשות להיות מיושמות בהקשר שונה לגמרי. האם הגיוני לחייב גבר להסכמות שניתנו תוך כדי נישואין לאשתו לאחר שאלו פורקו? ומה עם זכות האישה על גופה? האישה עברה טיפולים רפואיים פולשניים על מנת שיישאבו ממנה הביציות. האם הייתה מוכנה לעבור טיפולים כאלו לו ידעה שבמחי יד יכול הבעל להפוך את הללו לטיפולי שווא? ומה גובר, הזכות להורות, או הזכות שלא להיות הורה שנמצאת בלב האוטונומיה של הפרט? ואפילו אם גוברת הזכות להורות, האם ניתן לגזור ממנה חיוב על הבעל לשעבר, או על המדינה (מרפאת הפוריות), לממש עבור האישה זכות זו?
בסופו של דבר, על חודו של קול, החליט בית המשפט העליון לתת לאם להשתמש בביציות המופרות.

תקדים זה שימש במאות פסקי דין לאחר מכן אולם לא סתם את הגולל על הסוגיה העקרונית. ב-2010 למשל, דן בית המשפט העליון שוב במקרה דומה, של בני זוג שנפרדו. הפעם ביקש הבעל להשתמש בביצית המופרית באמצעות פונדקאית. במקרה זה דחה בית המשפט את בקשתו של הבעל בעיקר בשל העובדה שבמועד הנישואין לא הייתה כוונה להשתמש בפונדקאית בעת טיפולי הפריון אלא באם, וכן בשל העובדה שלאב היו ילדים נוספים.

האם באמת יש כאן שינוי נסיבות כל כך חריף? ואולי משקף הדבר ראייה חברתית שונה של זכות הגבר מול זכות האישה להורות? או את השוני בפולשנות הטיפולים שעובר כל אחד מהם בדרך להפריה חוץ גופית?

שאלות מסוג זה עלו גם במצבים של תרומת זרע, ושם אכן בולטת האבחנה בין הטיפולים העוברות נשים לצורך ההפריה לבין אלו העוברים גברים. ב-2013 דן בית המשפט העליון בבקשתו של תורם זרע שלא ישתמשו בזרעו. באותו מקרה ניתנו תרומות זרע לבנק הזרע, תרומה זו ניתנה לאישה שביקשה להרות מתרומת זרע מבלי שהיא יודעת מיהו התורם. מתרומה זו נולדה ביתה. יצויין כי האם רכשה מבנק הזרע מנות נוספות שיישמרו עבורה לצורך הבאת ילדים נוספים. משבאה האם לממש את רצונה הסתבר שבינתיים הודיע התורם כי מאחר והוא "חזר בתשובה" והשקפת עולמו כעת נוגדת תרומת זרע לאשה שאינו נשוי לה והולדת ילדים אותם לא יגדל, הוא מבקש כי לא ייעשה שימוש בזרעו.

האם ניתן לראות בתרומת הזרע חוזה או העברת קניין? האם הצורך להשתמש בזרע אחר פוגעת בזכות האם להורות? ואולי בטובת הקטינה שנולדה שלא יהיו לה אחים ביולוגיים? האם יש משמעות לכך שמדובר רק בזרעו של הגבר ולא בחומר גנטי משותף? מהו השלב בו לא ניתן לחזור מהתרומה? האם הוא זהה עבור גבר ואשה?

בית המשפט פסק פה אחד כי אין להשתמש בזרעו של התורם. בית המשפט קבע שזוהי פגיעה יסודית בזכותו לאוטונומיה ותרומת זרע אינה חוזה רגיל ואף לא סתם "מתנה". השופטים עמדו על כך שתורמת ביצית אינה יכולה לחזור בה מהסכמתה משעות ספורות לאחר ההפריה משום שלא ניתן להקפיא ביציות והפריית הביצית מתרחשת שעות ספורות לאחר השאיבה (והחזרתה לרחם תוך ימים ספורים). משעה שהחומר הגנטי של שני ההורים הביולוגיים מעורב עמדת המשפט ביחס לזכויות ולחובות משתנות. אם כי כפי שראינו לא באורח חד משמעי וקיצוני. על אף הקביעה החד משמעית מבחינה משפטית פנו השופטים בפסק דינם אל הגבר שישקול שוב את עמדתו לאור הפגיעה. הם ציינו כי התוצאה מכבידה על לבם.

נסכים או לא נסכים לעמדת בית המשפט בכל אחד מהמקרים, קריאת בנות לוט: "ונחיה… זרע", עולה מכל שורה בדיוני בית המשפט.