pauseplay
/
show/hideshow/hide

חזרה

תובענות ייצוגיות - בין הטעיה לפי חוק החוזים לחוק הגנת הצרכן

נכתב ע"י: בתאל שרביט, טרום מתמחה.

בשנות התשעים השימוש בעילת ההטעיה בתובענות ייצוגיות נתפסה כשגויה וככזו שאינה מתאימה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית.
מקורה של עילת ההטעיה בדין הישראלי מגיע מחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג -1973 וזו נתפסת כעילה סובייקטיבית המבקשת לבחון את נסיבות העניין הספציפיות במערכת יחסים בין שני צדדים פלונים.
כאשר מקבילים זאת לתובענות הייצוגיות, עילת ההטעיה נתפסה כמי שמקימה חובה לבחון את המערכת העובדתית הספציפית הנוגעת למשא ומתן בהליכי יצירת ההתקשרות מול כל אחד ואחד מקבוצת התובעים בתובענה הייצוגית. מצב זה העלה בעייתיות בפני בית המשפט שכן בתובענה ייצוגית אנו עוסקים בקהל אנונימי של תובעים שעניינם האינדיבידואלי לא בא לידי בירור וביטוי בהליך זה[1].


בסוף שנות ה-90 החלו להופיע ניצני התייחסות למקרים מיוחדים הנידונים בהליכי תובענה ייצוגית. נטבע המושג "הטעיה שיטתית" אשר התייחס למצבים בהם ניתן להצביע על הטעיה מקום שהפרסומים שהתפרסמו עובר להתקשרות, כולל מסמכים שהוצגו לקבל הצרכנים, נעשו בצורה שיטתית והיו מטעים על פניהם [2].
בעשור הראשון של שנות ה-2000, ניתנה התייחסות מיוחדת לעילת ההטעיה הקבועה בחוק הגנת הצרכן. השימוש בחוק הגנת הצרכן הקל על הוכחת קיומה של הטעיה, שכן הסעיף מדבר על מעשה או מחדל העלול להטעות את ציבור הצרכנים ולפיכך, לא נדרשת להוכיח הטעיה בפועל. התמקדות זו בחוק הגנת הצרכן, "במנותק" מחוק החוזים, אפשרה להגשים את התכלית העומדת בבסיסו של מוסד התובענות הייצוגיות.


עם זאת, בית המשפט בחן את עילת ההטעיה באמצעות רטוריקה אשר שמה דגש על מהותו של הסעד הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית והבחין בין סעד לפיצוי כספי מול סעד הצהרתי או צו מניעה. כאשר עסקינן באחד משני הסעדים האחרונים, הוכחת עילת ההטעיה אכן כוללת בעיקרה את הוכחת המעשה או המחדל אשר עלול היה להטעות. לעומת זאת, כאשר הסעד הנדרש היה פיצוי כספי, בית המשפט קבע כי יש צורך להוכיח בנוסף ל"מעשה או מחדל העלול להטעות" גם קשר סיבתי בין הנזק הנטען לכאורה לבין ההטעיה ואת היקף הנזק [3]. ניתן להבחין כי שופטים שונים היו חלוקים באשר לסוגיה זו. כך למשל אחת הדעות המתנגדות לדרישת הוכחת הקשר הסיבתי והיקף הנזק, הועלתה בדעת מיעוט על ידי כבוד השופטת שטרסברג כהן בעניין "ברזני", כאשר הציעה להשתמש ב"חזקת ההסתמכות", לפיה קיימת חזקה כי הצרכן נחשף לפרסומים של היצרן או המשווק ופעל על פיהם [4].


על אף כי נראה שחוק הגנת הצרכן סייע במידה מה להגשמת התכלית העומדת בבסיס מוסד התובענות הייצוגיות בעודו קובע כי אין צורך להוכיח הטעיה בפועל, עדין נותרנו עם סוגיה לא פחות חשובה והיא הוכחת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק ואת היקפו. בית המשפט פתר בעיה זו באמצעות סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 20(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי החלטות בית המשפט הנוגעות לדרך קבלת הסעד יינתנו באופן שלא יהיה בו "כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין". כך בשורה של תביעות ייצוגיות [5], אישר בית המשפט העליון את אותן התובענות וזאת על אף שהיה ברור כי לא ניתן יהיה לאתר את חברי הקבוצה התובעת, ולערוך בירור פרטני בשאלה מה ידע ומה חש כל צרכן, ומה מידת הנזק שנגרמה לו. הדרכים שהוצגו על ידי בית המשפט העליון לפתרון בעיה זו כוללות את הוכחת הנזק באמצעות הגשת תצהירים על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, חישוב כללי המבוסס על נתונים עובדתיים שאינם שנויים במחלוקת או שניתנים להוכחה פשוטה והתווית נוסחה כללית שתיושם לגבי כל אחד מחברי הקבוצה על פי הנתונים המיוחדים הנוגעים לו.


לסיכום, נראה שמזה שנים מסתמנת בכותלי בית המשפט מגמה המרחיבה ומאפשרת את השימוש בעילת ההטעיה במסגרת תובענות ייצוגיות, דבר אשר מביא לאישורן של בקשות לתובענות ייצוגיות על בסיס עילות שלא אושרו קודם לכן. נוכח העובדה כי חלק מהפתרונות בהם משתמש בית המשפט נמצאים בחוק עצמו, עשויה להעיד על העובדה כי גם המחוקק מודע וער לקשיים הקיימים במסגרת הליך התובענה ייצוגית וביקש לתת להם פתרונות. עם זאת, נוכח רפורמת תשלומי אגרה בגין הגשת תובענה ייצוגית שנכנסה לתוקף במאי האחרון, נראה כי מסתמנת מגמה בה המחוקק פועל דווקא בכיוון ההפוך ומבקש לצמצם ולו במעט את מוסד התובענה הייצוגית. אין זה אומר כי לרפורמה קיימת בהכרח השפעה על עילת ההטעיה בפרט, אך הרפורמה עשויה להשפיע על מגמת בית המשפט להרחיב את העילות הנכנסות בגדרה של התובענה הייצוגית והשימוש בסעיפים הרלוונטים בחוק התובענות הייצוגיות המקלים על בית המשפט בעניין מבחני החוק והפסיקה.

-------
בתאל שרביט, טרום מתמחה וסטודנטית למשפטים ויחסים בינלאומיים בשנה ד׳ באוניברסיטה העברית, שותפה לעיסוק בשלוש תובענות ייצוגיות בהן עוסק המשרד.

-------

[1] ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 375/94 גיטה מלק נ' B-G Assistance Ltd (פורסם בנבו, 04.01.1995(. ראה והשווה: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2668/99 בורובסקי דניאלה נ' מנורה בע"מ - חברה לבטוח (פורסם בנבו, 16.06.2002).
[2] ת"א (מחוזי ירושלים) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 16.07.1998).
[3] ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, נה(4) 584 פסקה 9 לפסק דינו של השופט ברק ((2001 (להלן: "פס"ד ברזני").
[4] שם, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן.
[5] בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, [פורסם בנבו]; ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק ראבי, נז(4) 673 (2003).