מגפת הקורונה &#8211; הנחיות כלליות בדבר התנהלות מול גופים רגולטוריים שונים

מגפת הקורונה – הנחיות למעסיקים ולעובדים

26.03.2020 – עדכוני הנחיות למעסיקים בדבר תשלום דמי ביטוח לעובד בחל"ת:

מעסיק אשר מוציא עובד לחל”ת, צריך לשלם עבורו את דמי הביטוח הלאומי בעבור החודשיים המלאים הראשונים, גם אם העובד מקבל דמי אבטלה, שכן מגמלת דמי האבטלה המשולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי, לא מנכה המוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח לאומי.

כלומר, אם עובד הוצא לחל"ת ביום 10/03/2020, הרי שבמסגרת תשלום השכר עבור חודש מרץ משלם המעסיק את דמי הביטוח הלאומי ממילא, ולכן, דמי הביטוח הלאומי של אותו החודש כבר שולמו, גם אם העובד יצא לחל"ת בחודש זה.
אולם, אם בחודש אפריל יהיה העובד בחל"ת חודש מלא, אז יהיה המעביד מחויב בתשלום דמי ביטוח עבור חודש זה, על אף שלא הוצא לעובד תלוש משכורת על חודש עבודה זה וכך גם בחודש מאי.

נציין ,כי מאחר והמדובר בעובד המצוי בחל"ת, מדובר בתשלום דמי ביטוח לאומי נמוכים, שכן הם משולמים על הכנסה מזערית.

בנוסף, בחלוף אותם חודשיים בהם דמי הביטוח הלאומי משולמים ע"י המעביד בכפוף לחוק, על העובד להסדיר את תשלום דמי הביטוח הלאומי, על מנת שישמר עברו הרצף הביטוחי.

——-

20.03.2020 – עדכון חשוב למעסיקים בדבר עובדים השוהים בבידוד:

* עובד אשר מצוי בבידוד, ימי שהותו בבידוד ינוכו ממכסת ימי המחלה הצבורים לטובתו.

* במידה ומספר ימי המחלה הצבורים לטובת העובד אינם מכסים את כל ימי השהות בבידוד, רשאי המעביד לנכות את יתרת ימי ההיעדרותו משכרו של העובד, אולם אין לקזז ימי חופשה בגין היעדרות הקשורה בבידוד.

* עובד ומעסיק יכולים להסכים ביניהם כי העובד יעבוד בתקופת הבידוד מהבית ויקבל משכורת במקום דמי אבטלה.

* בני משפחה של אדם הנמצא בבידוד אינם יכולים לנצל את ימי המחלה שלהם לצורך השגחה או טיפול בו.

* במידה ועובדים נשארים בבית עם ילדיהם בימים אלה, רשאי המעסיק לנכות מימי החופשה הצבורים להם.

פנו אלינו במידה ויש לכם שאלות נוספות ונשמח לסייע.

——-

19.03.2020 – בהמשך להנחיות שהוצאנו ולאור שאלות ופניות שקיבלנו מלקוחותינו בנושא קבלת דמי האבטלה בעת הנוכחית, ברצוננו להבהיר כמה דברים:

עובד שהיקף משרתו צומצם או שנמצא בבידוד במשך שבועיים – איננו זכאי לקבל דמי אבטלה.

על מנת שעובד יהיה זכאי לקבל דמי אבטלה, עליו לעמוד במספר קריטריונים. אחד הקריטריונים הינו צבירת תקופת אכשרה של עבודה במהלך 12 חודשים מתוך 18 החודשים האחרונים שקדמו להתייצבותו של העובד בשירות התעסוקה.
עובד שלא עבד 12 חודשים מתוך 18 החודשים שקדמו להוצאתו לחל"ת, ייתכן כי ישנם חודשים נוספים שאינם חודשי עבודה, כגון תקופת שרות מילואים וכיוצ"ב , אשר ניתן יהיה לצרפם כחלק מתקופת האכשרה ואז תהייה לו זכאות לתבוע דמי אבטלה. במקרים פרטניים ניתן לפנות אלינו לקבלת ייעוץ.

עובד שהועסק רק 6 חודשים – מומלץ שיגיש גם הוא תביעה לדמי אבטלה, שכן, הובהר לנו שהמוסד לביטוח לאומי שוקד בימים אלה על תיקון חקיקה, לפיו עובד שיצא לחל"ת בגין מגפת הקורונה וצבר תקופת אכשרה של 6 חודשים בלבד, יהיה זכאי גם הוא לתבוע דמי אבטלה.

בנוסף, לאור פרסומים שונים שהיו בתקשורת ברצוננו להדגיש כי דמי אבטלה ישולמו לעובד שמלאו לו 20 שנים, וטרם הגיע לגיל 67.

——-
16.03.2020 – בהמשך להנחיות שפירסמנו ולאור העובדה כי עקב המצב ישנם שינויים תכופים ויומיומיים בהנחיות ברצוננו לעדכן כי עובדים המוצאים לחל"ת וחפצים לתבוע דמי אבטלה אינם צריכים להתייצב לשרות התעסוקה ועליהם להתייצב באופן וירטואלי ולהגיש התביעה באופן ממוכן.

בנוסף הוחלט לאשר בתנאים ספציפיים גם לעובדים פרילנסרים כדוגמאת אומנים, מורי דרך, מרצים ומדריכים להגיש תביעות לדמי אבטלה וזאת בתנאים ספציפיים אשר נשמח לעדכן אתכם בהם באופן פרטני.

——-
12/03/2020 – לאור התפשטות מגיפת הקורונה וההשלכות הנילוות לה מצאנו לנכון להעלות על הכתב עבורכם לקוחותינו, הנחיות בדבר הוצאתו של עובד לחופשה ללא תשלום (להלן:חל"ת).

עובד המוצא לחל"ת לתקופה של 30 ימים לפחות, יהיה זכאי לדמי אבטלה החל מהיום השישי להתייצבותו בלשכת התעסוקה ובלבד שהוא עונה על תנאי הזכאות לדמי אבטלה (אחד התנאים לדוגמא הינו עבודה במהלך 12 חודשים מתוך 18 החודשים שקדמו להוצאה לחל"ת).

עובד אשר הוצא לחל"ת בעקבות הקורונה, יוכל להתחיל לקבל דמי אבטלה גם אם לא ניצל את כל ימי החופשה שהצטברו לטובתו.

על המעביד לפרט במכתב שיינתן לעובד, כי ההוצאה לחל"ת נעשתה מיוזמתו של המעביד ובשל מגיפת הקורונה.

על העובד המוצא לחל"ת בשל מגיפת הקורונה לבצע רישום ראשוני בלשכת התעסוקה ולאחר מכן הוא יידרש להתייצב בלשכת התעסוקה אחת לחודש עד תום המשבר או החל"ת.

עובד המצוי בבידוד יוכל לבצע רישום ראשוני באתר שרות התעסוקה ורישום זה יוכר בכפוף לכך שהעובד יגיע ללשכה בתוך 14 יום מסיום הרישום.

ככל וקיימות שאלות נוספות או נדרשות הבהרות נוספות, בתחום האמור או בכל סוגיה משפטית הנובעת ממשבר הקורונה, נשמח לסייע.

——

למידע בדבר חשיבות עריכת ייפוי כח מתמשך לאור מגפת הקורונה, לחצו כאן.

להנחיות כלליות בדבר התנהלות מול גופים רגולטוריים שונים בזמן מגפת הקורונה – לחצו כאן.

מרץ 26, 2020

חשיבות ייפוי כוח מתמשך בימי הקורונה

בימים אלו כולנו דואגים לבריאות הורינו, לבריאות הסבים והסבתות, לילדים והילדות שלנו, ולחולים סביבנו.

זה הזמן לדאוג אחד לשני גם משפטית.

המציאות הנוכחית מחייבת אותנו לכתוב הנחיות ברורות לקרובי משפחתנו בדבר הטיפול בנו וברכושנו, כך שאם חלילה נזדקק לעזרתם בטיפול בנושאים אלו, יהיו בידיהם הוראות ברורות בדבר הדרך בה אנו רוצים שהדברים יתנהלו.

להוראות אלה משמעות חשובה מאין כמוה מבחינה משפטית, והיא גם מקלה משמעותית ברמה המעשית והרגשית על מי שעליו תוטל מלאכת הטיפול הבירוקרטית.

לכן, כעת יותר מתמיד, חובתנו כלפי יקירנו לערוך "ייפוי כוח מתמשך". מסמך אשר יאפשר לבני משפחתנו לטפל בנו באופן היעיל והקל ביותר נוכח מציאות בלתי אפשרית, ויוסיף בהירות ודיוק בדבר רצונותינו ובקשותינו בתחומים שונים.

לאור משבר הקורונה, משרדנו עורך מסמכים אלו בשבוע האחרון, תוך שמירה על מלוא ההוראות הקבועות בחוק, כך שאנשים מבוגרים ובקבוצות הסיכון יוכלו לחתום על המסמכים הללו מבלי לצאת מהבית.
את הפגישות אנו מנהלים בשיחה טלפונית או בשיחת וידאו, שולחים שליחים אל בית הלקוחות כמקובל בימים האחרונים, ודואגים כי המסמכים יהיו חתומים ותקפים גם בנסיבות הקיימות.

לשאלות ומידע נוסף, פנו לעוה"ד זיוה אופק ויובל ישי ממשרדנו.

בריאות איתנה לכולם.

——

להנחיות בדבר מעסיקים ועובדים בזמן מגפת הקורונה – לחצו כאן.

להנחיות כלליות בדבר התנהלות מול גופים רגולטוריים שונים בזמן מגפת הקורונה – לחצו כאן.

ינואר 28, 2020

אכיפת פסקי בוררות בערכאות

משמעותן של הסכמות שבעל פה במסגרתו של הסכם בוררות כתנאי לבוררות

נכתב ע"י: עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

על פי סע' 1 לחוק הבוררות, "הסכם בוררות" הינו הסכם שבכתב. דרישת הכתב הינה דרישה מהותית הקבועה אליי חוק הבוררות ואין תוקף להסכמת הצדדים בעל פה בדבר הליך בוררות המחיל את חוק הבוררות למרות היעדר הכתב[1].

במסגרת הליך לביטולו של פסק בוררות, שניהל הח"מ לאחרונה ובו ייצג את הצד המבקש לאשר את פסק הבוררות של אחד הדיינים הבכירים בירושלים שעה שהוגשה בקשה לביטולו, נדונו מספר שאלות עקרוניות, הנגזרות מעקרון חובת הכתב האמורה (להלן: "פסק הדין").

בין צדדים נחתם הסכם, שבמסגרתו של אותו הסכם נקבע כי במקרה של מבוי סתום בין הצדדים בעלי מניות – Dead Lock – הצדדים יפנו את הסוגיה לפאנל מקבלי החלטות, בו חברים שני נציגים אחד מטעם כל צד. במידה וגם הפנאל לא יצליח לפתור את הסוגיה, תופנה הבעיה להליך של בוררות בפני שלושה בוררים אשר שניים יבחרו ע"י כל צד והשלישי ייבחר על ידי הבוררים הנבחרים (בוררות זבל"א).

לימים התגלעו מחלוקות בין הצדדים והצדדים פנו לאחד מאותם אלו שנקבעו כנציגים בפנאל, אך הוא נקבע כבורר דן יחיד בהסכם, וניהלו בפניו הליך של בוררות.

הסוגיה אשר נדונה בפני בית המשפט הייתה, האם ניתן לראות בפניה לאחד מחברי הפנאל כפניה על פי תניית הבוררות שבהסכם, תוך שינויה, וממילא הכרה בכך כי הפניה הינה מכח הסכם בוררות שבכתב.

השאלה שדן בה בית המשפט היתה, האם החוק מחייב כי שינויו של הסכם הבוררות יעשה אף הוא בכתב, או די בכך שהסכם הבוררות המקורי נעשה בכתב ושינויו יכול שיעשה בעל-פה.

בית המשפט מסתמך על פסק דין "עזרא" הנ"ל, שם קבעו כבוד השופטים דורנר ושמגר, כי לא ניתן להסתמך על שינוי שבעל-פה אך מכח דוקטרינת ההשתק – היינו, בעל דין שהמשיך להתדיין לפני בורר מבלי למחות, הציג מצג בדבר הסכמתו, מצג שהצד השני הסתמך עליו ולכן בעל הדין שלא מחה, מושתק מלטעון כי לאור השינוי בעל-פה הפסק בטל [2].

באותו פסק דין, דעת המיעוט היתה – כבוד השופט גולדברג – כי ניתן לשנות את הסכם הבוררות שבכתב בעל-פה, כל עוד ההסכמה מפורשת או נלמדת מכללא מהתנהגות הצדדים. אף פרופ' אוטולנגי [3] סבורה כך.

על אף עמדת המיעוט הנ"ל, אימצה הפסיקה את עמדת כבוד השופט גולדברג וזו של פרופ' אוטולנגי, בשורה של פסקי דין . עד כדי כך, שלימים קבע כבוד השופט אור כי :

"הלכה היא, שהרחבת סמכות הבורר על-פי הסכם הבוררות יכולה להיעשות לאו דווקא בכתב. היא יכולה להיעשות על-ידי הסכמה בעל-פה או על ידי התנהגות. הלכה זו היתה עמנו עוד בתקופה שפקודת הבוררות היתה בתוקפה…. ולא נס ליחה" [5].

בפסק הדין קובע בית המשפט, כי על אף שסוגיית ההשתק והמניעות ברובם של פסקי הדין המובאים לעיל, דנים בשאלת חריגה מסמכות, הרי שהם רלוונטים גם כן לשינויו בעל פה של הסכם בוררות שבכתב.

לגופם של דברים קבע בית המשפט בפסק הדין, כי נוכח שורה של ראיות ניתן להבין כי היה בין הצדדים הסכם בוררות בכתב, אך בסופו של יום הם פנו לבוררות במסגרת מנגנון אחר. נוכח כללי המניעות וההשתק, לא יכול הצד המבקש את הביטול לדרוש את הביטול בטענה כי לא היה הסכם בוררות בכתב.

על מנת למנוע התדיינות בסוגיה האמורה, שחלקה ראייתית, מומלץ בחום לצדדים לבוררות, ואף לבוררים עצמם, להימנע מהסכמות שבעל פה באשר להסכם הבוררות, וככל ונדרש לעדכן את הסכם הבוררות בכתב.

——-

[1] ע"א 492/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד.

[2] רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ; רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית.

[3] בספרה בוררות: דין ונוהל, בעמ' 58-59 (מהדורה רביעית, 2005).

[4] לדוגמא רע"א 4628/05 בית אוצר צפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור 2001 בע"מ.

[5] לדוגמא רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון.

——-

ראו גם:

ביטול פסק בורר

בוררויות בעידן הכפר הגלובלי

סופיות הדיון בבוררות של פי חוקי המדינה

ואת ההוצאות מי ישלם??

https://www.ch10.co.il/news/567077/#.XjFrJjIzbIX

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

יוני 26, 2019

דמי חכירה ביהודה ושומרון – האמנם?

נכתב ע"י: עו"ד מאיר מולד

לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון "מקור ראשון" כתבה הנושאת את הכותרת הבאה: "המנהל האזרחי נערך לגבות דמי חכירה ביו"ש" [קרני אלדד, כ"ג בניסן התשע"ט, 28.04.19]. על פי האמור בכתבה, "המנהל האזרחי נערך להתחיל לגבות, לראשונה, דמי חכירה מהמתיישבים היהודיים ביו"ש".

מה זה בכלל דמי חכירה?

דמי חכירה הם התשלום הנגבה עבור הערך הנקי של הקרקע. במדינת ישראל כאשר רוכשים קרקע מרשות מקרקעי ישראל, משלמים דמי חכירה בגין שווי הקרקע. אולם ביו"ש, ככלל, נמנעה המדינה מגביית דמי החכירה ביישובים כפריים, בניגוד למצב ביישובים העירוניים, שם גבתה המדינה דמי חכירה.

בחוזה הסטנדרטי עליו חותם מתיישב מול ההסתדרות הציונית העולמית – החטיבה להתיישבות, ישנו סעיף שאומר כך: "המתיישבים מצהירים כי ידוע להם שהממונה יכול וידרוש מהם לחתום על חוזה פיתוח או על חוזה חכירה או על כל חוזה אחר. כמו כן מצהירים המתיישבים כי ידוע להם שהממונה יכול וידרוש מהם לשלם תשלומים כל שהם עבור הזכויות במגרש, לרבות דמי חכירה מהוונים…".

על פניו, הדרישה נראית לגיטימית שכן כל מתיישב חתם והצהיר שידוע לו שייתכן וידרשו ממנו דמי חכירה. אם כן, על מה לו להלין כעת?

לענ"ד, בעתיד יהיה נכון לגבות דמי חכירה עבור מגרשים חדשים שמשווקים, שכן על ההתיישבות צריך לחול הדין החל ביתר חלקי מדינת ישראל. עם זאת, הניסיון לגבות דמי חכירה בצורה רטרואקטיבית מעלה מספר קשיים משפטיים משמעותיים וספק אם בית משפט יאשר תביעה מעין זו לכשתוגש, וזאת ממספר סיבות:

ראשית – התיישנות ושיהוי. ככל שהמדינה תבקש לגבות כספים בגין חוזים שנחתמו לפני שנים רבות היא תצטרך להתגבר על קושי פרוצדוראלי, שכן בהתאם לסע' 5(1) לחוק ההתיישנות, לא ניתן לתבוע בתביעה מעין זו (כספית) בשל עילה שנולדה למעלה מ- 7 שנים קודם למועד הגשת התביעה. גם אם טענת ההתיישנות לא תתקבל, ניתן יהיה לטעון לשיהוי רב מצד המדינה, טענה שמתחברת ליתר הטענות שיפורטו להלן.

שנית – הסתמכות. אדם שרכש בתום לב את ביתו והסתמך על מצב קיים, יפגע מההחלטה לגבות דמי חכירה ככל שהיא תוחל רטרואקטיבית. עשרות שנים עסקאות תומחרו בשווי שוק, מנקודת הנחה שהמחיר כולל בתוכו את שווי הקרקע, שכן המדינה לא דרשה תשלום נוסף. הדבר מהווה פגיעה עמוקה בהסתמכות של אותם רוכשים אשר שילמו ממון רב בהסתמך על התנהלות המדינה במשך עשרות שנים. עוד ניתן לטעון כי גבייה רטרואקטיבית אינה עולה על הדעת שכן מחירי הנדל"ן האמירו בשנים האחרונות ושווי הקרקע הנקי כיום אינו דומה לשווי הקרקע לפני עשרות שנים. אנשים רבים אף השביחו את הנכסים כשהם מסתמכים על כך שהמדינה תמשיך במנהגה מזה כחמישים שנה, ולא ניתן לבטל כעת את הסכמי החכירה.

שלישית – דוח מבקר המדינה לשנת 2013 בעניין הממונה ("היבטים בפעילות יחידת הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יו"ש") קובע כי המדינה התרשלה באי גביית כספים ועל כן, ניתן לטעון כעת כי התנהלות זו של המדינה, לא תאפשר לה לגבות את דמי החכירה בדיעבד ["המציאות המתמשכת של הליקויים האמורים הייתה ידועה משך שנים ארוכות למינהל האזרחי"]. טענה זו מתחברת להסתמכות המתיישבים כפי שנכתב לעיל.

רביעית – ביחס להסכם בר הרשות ניתן לטעון כי הסעיף המצוטט לעיל הוא סעיף מקפח בחוזה אחיד. למתיישבים לא הייתה אפשרות להתנגד לסעיף זה או לחילופין, לשלם את דמי החכירה גם אם היו מתבקשים.

סיכומו של דבר, התייחסות המדינה לסעיף זה כאות מתה תקשה עליה לגבות כעת כספים הן מהפן המהותי והן מהפן הפרוצדוראלי. נראה כי על הממשלה החדשה שתקום לטפל בעניין זה, שכן לא ניתן להשאיר את הנושא בסימן שאלה, על מנת שלא תיעצר ההתנהלות השוטפת בשוק. בשלב זה טרם חוקק בכנסת חוק רלוונטי (למעשה הוגשה הצעת חוק בכנסת הקודמת אולם הצעה זו לא הגיעה לכדי קריאה ראשונה ומשכך לא חל עליה "דין רציפות" וכעת יש להגישה מחדש) ועל כן יש לטפל בהליך זה מראשיתו ולהסדיר את העניין אחת ולתמיד.

——-

* הכתוב אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי פרטני. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.

אוגוסט 14, 2018

תובענות ייצוגיות – בין הטעיה לפי חוק החוזים לחוק הגנת הצרכן

נכתב ע"י: בתאל שרביט, טרום מתמחה.

בשנות התשעים השימוש בעילת ההטעיה בתובענות ייצוגיות נתפסה כשגויה וככזו שאינה מתאימה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית.
מקורה של עילת ההטעיה בדין הישראלי מגיע מחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג -1973 וזו נתפסת כעילה סובייקטיבית המבקשת לבחון את נסיבות העניין הספציפיות במערכת יחסים בין שני צדדים פלונים.
כאשר מקבילים זאת לתובענות הייצוגיות, עילת ההטעיה נתפסה כמי שמקימה חובה לבחון את המערכת העובדתית הספציפית הנוגעת למשא ומתן בהליכי יצירת ההתקשרות מול כל אחד ואחד מקבוצת התובעים בתובענה הייצוגית. מצב זה העלה בעייתיות בפני בית המשפט שכן בתובענה ייצוגית אנו עוסקים בקהל אנונימי של תובעים שעניינם האינדיבידואלי לא בא לידי בירור וביטוי בהליך זה[1].

בסוף שנות ה-90 החלו להופיע ניצני התייחסות למקרים מיוחדים הנידונים בהליכי תובענה ייצוגית. נטבע המושג "הטעיה שיטתית" אשר התייחס למצבים בהם ניתן להצביע על הטעיה מקום שהפרסומים שהתפרסמו עובר להתקשרות, כולל מסמכים שהוצגו לקבל הצרכנים, נעשו בצורה שיטתית והיו מטעים על פניהם [2].
בעשור הראשון של שנות ה-2000, ניתנה התייחסות מיוחדת לעילת ההטעיה הקבועה בחוק הגנת הצרכן. השימוש בחוק הגנת הצרכן הקל על הוכחת קיומה של הטעיה, שכן הסעיף מדבר על מעשה או מחדל העלול להטעות את ציבור הצרכנים ולפיכך, לא נדרשת להוכיח הטעיה בפועל. התמקדות זו בחוק הגנת הצרכן, "במנותק" מחוק החוזים, אפשרה להגשים את התכלית העומדת בבסיסו של מוסד התובענות הייצוגיות.

עם זאת, בית המשפט בחן את עילת ההטעיה באמצעות רטוריקה אשר שמה דגש על מהותו של הסעד הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית והבחין בין סעד לפיצוי כספי מול סעד הצהרתי או צו מניעה. כאשר עסקינן באחד משני הסעדים האחרונים, הוכחת עילת ההטעיה אכן כוללת בעיקרה את הוכחת המעשה או המחדל אשר עלול היה להטעות. לעומת זאת, כאשר הסעד הנדרש היה פיצוי כספי, בית המשפט קבע כי יש צורך להוכיח בנוסף ל"מעשה או מחדל העלול להטעות" גם קשר סיבתי בין הנזק הנטען לכאורה לבין ההטעיה ואת היקף הנזק [3]. ניתן להבחין כי שופטים שונים היו חלוקים באשר לסוגיה זו. כך למשל אחת הדעות המתנגדות לדרישת הוכחת הקשר הסיבתי והיקף הנזק, הועלתה בדעת מיעוט על ידי כבוד השופטת שטרסברג כהן בעניין "ברזני", כאשר הציעה להשתמש ב"חזקת ההסתמכות", לפיה קיימת חזקה כי הצרכן נחשף לפרסומים של היצרן או המשווק ופעל על פיהם [4].

על אף כי נראה שחוק הגנת הצרכן סייע במידה מה להגשמת התכלית העומדת בבסיס מוסד התובענות הייצוגיות בעודו קובע כי אין צורך להוכיח הטעיה בפועל, עדין נותרנו עם סוגיה לא פחות חשובה והיא הוכחת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק ואת היקפו. בית המשפט פתר בעיה זו באמצעות סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 20(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי החלטות בית המשפט הנוגעות לדרך קבלת הסעד יינתנו באופן שלא יהיה בו "כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין". כך בשורה של תביעות ייצוגיות [5], אישר בית המשפט העליון את אותן התובענות וזאת על אף שהיה ברור כי לא ניתן יהיה לאתר את חברי הקבוצה התובעת, ולערוך בירור פרטני בשאלה מה ידע ומה חש כל צרכן, ומה מידת הנזק שנגרמה לו. הדרכים שהוצגו על ידי בית המשפט העליון לפתרון בעיה זו כוללות את הוכחת הנזק באמצעות הגשת תצהירים על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, חישוב כללי המבוסס על נתונים עובדתיים שאינם שנויים במחלוקת או שניתנים להוכחה פשוטה והתווית נוסחה כללית שתיושם לגבי כל אחד מחברי הקבוצה על פי הנתונים המיוחדים הנוגעים לו.

לסיכום, נראה שמזה שנים מסתמנת בכותלי בית המשפט מגמה המרחיבה ומאפשרת את השימוש בעילת ההטעיה במסגרת תובענות ייצוגיות, דבר אשר מביא לאישורן של בקשות לתובענות ייצוגיות על בסיס עילות שלא אושרו קודם לכן. נוכח העובדה כי חלק מהפתרונות בהם משתמש בית המשפט נמצאים בחוק עצמו, עשויה להעיד על העובדה כי גם המחוקק מודע וער לקשיים הקיימים במסגרת הליך התובענה ייצוגית וביקש לתת להם פתרונות. עם זאת, נוכח רפורמת תשלומי אגרה בגין הגשת תובענה ייצוגית שנכנסה לתוקף במאי האחרון, נראה כי מסתמנת מגמה בה המחוקק פועל דווקא בכיוון ההפוך ומבקש לצמצם ולו במעט את מוסד התובענה הייצוגית. אין זה אומר כי לרפורמה קיימת בהכרח השפעה על עילת ההטעיה בפרט, אך הרפורמה עשויה להשפיע על מגמת בית המשפט להרחיב את העילות הנכנסות בגדרה של התובענה הייצוגית והשימוש בסעיפים הרלוונטים בחוק התובענות הייצוגיות המקלים על בית המשפט בעניין מבחני החוק והפסיקה.

——-
בתאל שרביט, טרום מתמחה וסטודנטית למשפטים ויחסים בינלאומיים בשנה ד׳ באוניברסיטה העברית, שותפה לעיסוק בשלוש תובענות ייצוגיות בהן עוסק המשרד.

——-

[1] ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 375/94 גיטה מלק נ' B-G Assistance Ltd (פורסם בנבו, 04.01.1995(. ראה והשווה: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2668/99 בורובסקי דניאלה נ' מנורה בע"מ – חברה לבטוח (פורסם בנבו, 16.06.2002).
[2] ת"א (מחוזי ירושלים) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 16.07.1998).
[3] ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, נה(4) 584 פסקה 9 לפסק דינו של השופט ברק ((2001 (להלן: "פס"ד ברזני").
[4] שם, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן.
[5] בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, [פורסם בנבו]; ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק ראבי, נז(4) 673 (2003).

מרץ 5, 2018

עובדים בהליך חדלות פרעון וחברת מעטים

נכתב ע"י: עו"ד מתן אלקיים

בוקר אחד מעסיק של חברה גדולה, מכנס לישיבה דחופה את כל העובדים. בישיבה הוא מודיע להם בצער רב ובלב כבד כי החברה בה עבדו שנים רבות, נקלעה לחובות גדולים, וכי אין באפשרותו לשלם להם את שכר העבודה עבור החודש האחרון בו עבדו, וככל הנראה יהיה עליו לפטר את כולם ולסגור את החברה.

תרחיש זה קורה מפעם לפעם במשק הישראלי, כאשר חברה נקלעת לחובות גדולים וכי אין באמתחתה מקור הכנסה מספיק גדול בכדי לשלם לכל הנושים, את החובות שהיא חייבת להם. במצב בו תאגיד נקלע למצוקה כלכלית ולמשבר תזרימי, נפתחים ביוזמתו או ביוזמת נושיו, הליכי חדלות פרעון.

מהו המקור ממנו יוכלו העובדים לקבל את שכר העבודה אשר המעסיק לא שילם להם ערב קריסתו?

הביטוח הלאומי מבטח עובדים במשק הישראלי במספר מקרים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. מרבית האזרחים מכירים את הגמלאות המשולמות ע"י המוסד לביטוח לאומי במקרים כדוגמת אבטלה, נכות ודמי לידה.

גמלה פחות מוכרת הינה, הגמלה המשולמת לעובדים אשר כנגד מעסיקם ניתן צו פרוק ו/או צו פשיטת רגל. גמלה זו משולמת לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב ) תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי מעניק הגנה לעובדי חברה שניתן לגביה צו פרוק ו/או צו פשיטת רגל. במסגרת הגמלה, משלם המוסד לביטוח לאומי לעובדים את חובות שכר עבודה ופיצויי הפיטורים שהמעביד נותר חייב לעובד, לרבות, הודעה מוקדמת, חופשה דמי הבראה וכיוצ"ב. העיגון החוקי לתשלום הגמלה נמצא בחוק הביטוח הלאומי פרק ח' סעיף 187. יודגש כי גמלה זו מוגבלת בתקרה בסך של 112,762 ש"ח ברוטו.

מה בדבר עובדים בחברת מעטים?

חוק הביטוח הלאומי אמנם קובע כי כל עובד יכול לפנות אליו בתביעה לתשלום גמלה, אולם מסייג זאת כלפי בעלי שליטה בחברת מעטים.

בסעיף 6 ב' לחוק הביטוח הלאומי, נקבע כי: "הוראות פרקים ז' וח' לא יחולו על בעל שליטה בחברת מעטים". כלומר, בעלי שליטה בחברת מעטים אינם מכוסים בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד.

מי עונה להגדרת "בעל שליטה"?

בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מוגדר "בעל שליטה", אולם סעיף זה מפנה אותנו להגדרת בעל שליטה בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"), לפיו, בעל שליטה הוא מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו, בלפחות – 10% מהון המניות של החברה, או בלפחות – 10% מכוח ההצבעה בחברה, או בזכות להחזיק בלפחות – 10% מהון המניות של החברה, בזכות לרכוש מניות, או בזכות לקבל 10% מרווחי החברה.

מהי "חברת מעטים"?

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מפנה גם כאן לפקודת מס הכנסה להגדרת חברת מעטים בסעיף 76(ב).: "חברה שהיא בשליטתם של חמישה בני-אדם לכל היותר…"
בהמשך סעיף 76(ד) נקבע כי כשבאים לקבוע, אם חברה נמצאת בשליטתם של חמישה בני-אדם או לא, ייחשבו לאדם אחד – אדם וקרובו. "קרוב", לענין זה: בן-זוג, אח, אחות, הורה, הורי הורה, צאצא וצאצאי בן-הזוג, ובן-זוגו של כל אחד מאלה;

מדוע המחוקק סייג את זכותם של בעלי שליטה בחברת מעטים לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום גמלה לפי פרק ח'?

תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מדברי ההסבר לסעיף 32(9) שהובאו במסגרת הצעת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003. שם נאמר כי, ביסוד ההצעה עמד הרצון לחסוך את הצורך לבחון את מערכת היחסים שבין תובע גמלה לבין החברה בנסיבות שבהן חדלה החברה להתקיים, בעיקר בחברות מעטים בהן מערכת היחסים שבין בעל השליטה לבין החברה דומה יותר לפעילותו של עובד עצמאי.

הגדרת בעל שליטה בחברת מעטים והשלכתו על תביעת בעלי מניות לקבל גמלה בעקבות מתן צו פרוק לחברה בה עבדו, נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כבוד השופט אביגדור דורות, בעניין תיק הפרוק של חברת "סופר דריק".

חברת סופר דרינק היתה חברה ישראלית אשר עסקה בייצור, שיווק והפצה של משקאות קלים בישראל. החברה נקלעה למצוקה כלכלית ולמשבר תזרימי. בחודש דצמבר 2014 פנתה החברה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להקפאת הליכים, בשל חובות כספיים בסך של מליוני שקלים.

כחלק מהליך חדלות הפרעון מונו לחברה נאמנים, על ידי בית המשפט. בהמשך הליך הקפאת ההליכים נמכרה פעילות החברה למשקיע חדש וחברת "סופר דרינק" נכנסה להליך של פירוק. עובדי החברה פוטרו מעבודתם ובכדי לקבל את הזכויות המגיעות להם בגין עבודתם בחברת הגישו העובדים תביעות חוב לתשלום גמלה על פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. בין יתר העובדים שהגישו תביעות חוב היו אף בעלי המניות של החברה.

מחלקת חדלות פרעון במשרדנו, התמנתה ע"י בית המשפט לשם בדיקת תביעות החוב של העובדים.

במועד כניסתה של החברה להליכי חדלות הפרעון, היו לחברה שמונה בעלי מניות אשר החזיקו כל אחד 12.5% ממניות החברה.

לאחר בדיקת תביעותיהם של בעלי המניות ביסודיות ובמקצועיות, נדחו התביעות בטענה כי בעלי המניות עונים על הגדרת בעל שליטה בחברת מעטים ולאור הוראת סעיף 6(ב) לחוק הביטוח הלאומי, אינם זכאים לגמלה עפ"י פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי.

נפרט את עקרונות ההכרעה בתביעות החוב של בעלי המניות.

הואיל וכל אחד מבעלי המניות החזיק ב-12.5% מהון המניות של החברה הרי שבכך מעמדם של בעלי המניות הינו מעמד של "בעלי שליטה" כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי ובפקודת מס הכנסה.
לאחר שקבענו כי בעלי המניות הינם "בעלי שליטה" היה עלינו לבחון האם החברה עונה להגדרת "חברת מעטים" – חברה בה חמישה בעלי מניות לכל היותר כמפורט לעיל.

כאמור עובר לכניסתה של החברה להליכי חדלות פרעון היו בחברה שמונה בעלי מניות אשר ארבעה מתוכם היו אחים. בסעיף 76(ד) לפקודת מס הכנסה נקבע כי כשבאים לבחון האם חברה נמצאת בשליטתם של חמישה בני-אדם אם לאו, ייחשבו לאדם אחד – אדם וקרובו כפי שהוסבר מעלה.

על יסוד סעיף זה הכריעה המנהלת המיוחדת כי ארבעת האחים נחשבים בעל מניות אחד. יוצא מכך שלחברה יש חמישה בעלי מניות ,ארבעת האחים שנחשבים בעל מניות אחד ועוד ארבעה בעלי מניות נוספים שהיו לחברה, ובכך עונה החברה להגדרת חברת מעטים.

בעלי המניות חלקו על הכרעת החוב והגישו ערעור לבית המשפט, על הכרעת החוב שדחתה את תביעתם.

טענת בעלי המניות:

בעלי המניות, המערערים, טענו כי על פי חוק הביטוח הלאומי חברת מעטים היא חברה שיש לה עד חמשה בעלי מניות, במקרה שלנו יש לחברה שמונה בעלי מניות, אומנם ארבעה מתוכם אחים, אולם אין לראותם כבעל מניות אחד.

לטענת המערערים הואיל ובסעיף 76 לפקודת מס הכנסה בהגדרת "אדם וקרובו" נקט המחוקק בלשון יחיד, בהבדל ממקרים אחרים בהם נקט המחוקק בלשון רבים, הרי שכל זוג אחים נחשבים לבעל מניות אחד, כלומר לטענת המערערים ארבעת האחים נחשבים שני בעלי מניות בניגוד להכרעת המנהלת המיוחדת שראתה את ארבעת האחים כבעל מניות אחד. פרשנות המערערים את סעיף 76 לעיל, הביאה לטענתם לתוצאה כי בחברה ששה בעלי מניות ולכן, הם זכאים לתבוע במסגרת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי את הזכויות אשר החברה נותרה חייבת להם.

טענות משפטיות שהעלתה המנהלת המיוחדת:

המנהלת המיוחדת דחתה את טענות המערערים בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 61/81 "מכתש" – חברה לציוד מחצבות ומכרות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים. שם נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של סעיף 76(ד)(1) לפקודת מס הכנסה. באותו פסק דין נקבע כי לצורך הכרה בחברה כ"חברת מעטים" ניתן להחשיב קבוצה של בני אדם כאדם אחד, כאשר בין החברים בחברה קיים יחיד שהזיקה המשפחתית של כל יתר החברים כלפיו היא ממסגרות הקרבה המנויות בסעיף 76(ד)(1). פסק הדין מתייחס אומנם לחברה משפחתית אולם לאור העובדה שלצורך הגדרת חברה משפחתית מפנה המחוקק לסעיף 76(ד) ולהגדרת "קרוב" המופיעה בסעיף זה יפים דברי בית המשפט העליון בעמוד 7 לפסק הדין גם לענייננו כדלקמן:

"בחברה משפחתית צריך להיות אדם אחד, אשר לגביו וביחס אליו נבדקות דרגות הקרבה המנויות בחוק. כל "קרוב", שניתן לשבצו בבדיקה כזו באחת מדרגות הקירבה האמורות, עולה במניין חברה. לשון אחר, אדם (יחיד) אחד משמש מען בריח תיכון של החברה, כאשר אליו נקשרים כל קרוביו, שדרגת קרבתם היא בין אלה המנויות בסעיף 76(ד)(1) …."

בנסיבות המקרה האמורות, הואיל והמערערים הינם אחים, הרי שיש לראות את כל ארבעת האחים כ"אדם אחד" לצורך סעיף 76 (ד)(1) לפקודת מס הכנסה ובכך יש בחברה סה"כ חמשה בעלי מניות.

בית המשפט המחוזי בירושלים שמע את טענות הצדדים ולאחר מכאן המליץ לב"כ התובעים למשוך את ערעורו. ב"כ המערערים נענה להמלצת בית המשפט ומשך את ערעורו. אשר על כן, הליך זה הגיע לסיימו.

לסיכום נאמר כי מבחינת חובות העובדים: בהינתן צו פירוק לתאגיד או צו פשיטת רגל למעסיק, העובדים יכולים לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום גמלה בגין חובות השכר ופיצויי הפיטורים שהמעסיק נותר חייב להם לרבות הודעה מוקדמת, ימי חופש , דמי חגים וכיוצ"ב.

מבחינת בעלי שליטה בחברת מעטים: על פי לשון החוק בעלי שליטה בחברת מעטים, אינם יכולים לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעת לתשלום גמלה. עפ"י פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, במקרה בו חלק מבעלי המניות הינם בני משפחה מקירבה ראשונה יש לראותם כבעל מניות אחד ולפרש את החוק בצמצום ולא בהרחבה.

* הכתוב אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי פרטני. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.

———–

ראו גם:

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

הנושה הלא מובטח

דצמבר 4, 2017

פיטורי עובדת הרה בהליכי חדלות פרעון

נכתב ע"י: עו"ד דבורי ביטון זיני

קשה לאדם לדמיין עצמו מצוי בסיטואציה בה בתום חודש של עבודה, למעסיקו אין כיצד לשלם לו את משכורתו. כך במיוחד, כאשר יום אחד קרס המעסיק כלכלית ואין לו את האפשרות להמשיך להעסיק את העובד ולשלם עבור זכויותיו שנצברו במהלך שנות עבודתו במקום.

אובדן פרנסתו תוך פיטוריו של העובד, גורמים לטלטלה קשה בחייו והוא נדרש לעשות מאמצים רבים על מנת למצוא עבודה חדשה בזמן הקצר ביותר, על מנת שהכנסת משפחתו תפגע מעט ככל הניתן.

עניין זה נכון לגבי כל עובד באשר הוא, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפיטורי עובדת המצויה במהלך היריון, כאשר ידוע לכל כי חיפוש ומציאת עבודה במהלך היריון הופכת להיות משימה מורכבת יותר.

מובן, כי תקופת היריונה של אישה הינה תקופה בה היא נאלצת להיעדר מפעם לפעם ממקום עבודתה לטובת בדיקות שונות וכדומה, וצרכיה משתנים מעט. המחוקק מנסה לתת מענה לצורך זה, לפרוס הגנה על עובדת בהיריון ולהגביל את פיטוריה מסיבות שמקורן בהריונה של האישה (בסעיף 9 לחוק עבודת נשים תשי"ד (להלן: "החוק")).

יחד עם זאת, מגדיר המחוקק מצבים בהם תינתן האפשרות למעסיק לפטר את העובדת המצויה בהיריון ואת הדרך "להכשרת" פיטורים אלה, על ידי מתן היתר לפיטוריה של העובדת מטעם הממונה על מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה (להלן: "הממונה").

סעיף 9ב. לחוק מפרט את מועד כניסת היתר הפיטורים לתוקף במקרים ספציפיים. למשל כאשר מדובר בחברה שנקלעה להליכי חדלות פירעון, היתר הפיטורים יכנס לתוקף כאשר המעסיק הוכרז פושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ואם הוא תאגיד, כאשר ניתן כנגד החברה צו פירוק לפי פקודת החברת [נוסח חדש], התשמ"ג-1983.

אישור הממונה טרם פיטורי העובדת ההרה נדרש במקרים המתנהלים בשוק החופשי כחלק ממהלך העסקים הרגיל בחברות סולבנטיות. יחד עם זאת, לאור הפרקטיקה והפסיקה בתחום חדלות הפירעון, לעתים נדרש בית המשפט של חדלות פירעון לבחון פיטורי עובדת הרה של חברה חדלת פירעון במסגרת ניהול התיק השוטף.

נעמוד על השוני באופי סיום העסקתה של העובדת ההרה במצבים שונים הקשורים להליכי חדלות פרעון:

1. בהליכי פירוק חברה על ידי בית המשפט, ממונה לחברה מפרק על ידי בית המשפט המוסמך. מפרק החברה נכנס בנעלי הנהלת החברה וניתנות לו כלל סמכויות ההנהלה. בין סמכויותיו, ניהול מצבת עובדי החברה, ובסמכותו להעסיק או לפטר את עובדי החברה ובכללם עובדת הרה.
בהליכי פירוק כאמור (המתנהלים בידי המשפט של חדלות פרעון), כאשר עולה פניה ממי מהצדדים באשר לכשרות פיטוריה של עובדת הרה שנעשו על ידי מפרק החברה, הסמכות לקבוע כי פיטורי עובדת הרה נעשו כדין (כאשר מראש לא נדרש אישור הממונה על ידי המפרק), נתונה לבית המשפט של חדלות פירעון, ולא לממונה. שהרי במהלך ניהול חברה בפירוק, מסתיימת באחת העסקת כלל עובדיה והחברה מסיימת את פעילותה באופן מיידי. במקרה זה אין חשש כי פיטוריה של העובדת נעשו מפאת היריונה שהרי כלל עובדי החברה פוטרו יחדיו.

מעבר לכך אף נקבע כי המשך העסקת עובדות הרות עד לקבלת אישור הממונה יגרום למצב של "העדפת נושים" פסולה לטובת עובדות אלה, כאשר כלל עובדי החברה נקלעו למצב בעייתי בו העסקתם נפסקה.

2. במקרה אחר, כאשר החברה מצויה בהקפאת הליכים לטובת ניסיון להבראתה, כאשר מטרת הקפאת ההליכים הינה שימור פעילות החברה ומקומות תעסוקת העובדים (ובכלל זה ההגנה על עובדות מהפליה לרעה בשל הריונן), וכאשר עולה הצורך בפיטורי צמצום (מצב בו חלקם של העובדים ממשיכים להיות מועסקים בחברה עד למציאת רוכש לחברה או עד להתבהרות עתידה), נראה כי, במידה ותפוטר העובדת ההרה על ידי הנאמן להקפאת ההליכים ויידרש אישור רטרואקטיבי לפיטורים, קיימת לכל הפחות סמכות מקבילה לממונה ולבית המשפט של חדלות פירעון לדון בפיטורי העובדת במסגרת סעיף 9 לחוק.
מאחר שניהולה השוטף של החברה בתקופת הקפאת ההליכים, (תקופה קצרה ומוגבלת בזמן) מתנהל מול בית המשפט של חדלות פירעון לרוב הליכים כאלה ינוהלו בבית המשפט של חדלות פירעון ולא מול הממונה.

אדגיש כי, כאשר מדובר בנסיבות המעלות חשש כי פיטורי עובדת הרה נעשו בקשר להיריונה, יוחזר הדיון למסלול הרגיל והשאלה תידון בפני הממונה.

לאור הבנת מורכבות הליכי חדלות הפירעון והמצב הרגיש בו נמצאים כלל עובדי החברה הקורסת, חוקק פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לעובדים שכנגד מעבידם ניתן צו פרוק, לתבוע מאת המוסד לביטוח לאומי את כל הזכויות והתשלומים שהמעביד לא שילם להם לרבות שכר עבודה, פדיון חופשה דמי הבראה שלא שלמו וכיוצ"ב.

לסיום, מטרת חוק עבודת נשים הינה מניעת פיטורי נשים בהיריון מפאת היריונן וכן את הבטחת שובן לעבודתן בתום חופשת הלידה. בהליכי חדלות פירעון משתנים אופי העסקת העובדים וצרכי כלל הצדדים המעורבים, ונדרשת התנהלות מותאמת בתקופה זו על מנת שזכויותיה של העובדת ההרה ישמרו ככל הניתן. הכרת הפרקטיקה בתחום חדלות הפירעון ומורכבות העסקת עובדים והבנת הרציונל העומד מאחורי שני החוקים שהזכרתי מביאים להסדרת זכויותיה של עובדת הרה שנקלעה להליך פיטורים במסגרת חדלות פירעון של מעסיקה.

———–

* הכתוב אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי פרטני. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.

———–

ראו גם:

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

הנושה הלא מובטח

ינואר 10, 2017

ההבדל בין תביעה אזרחית לתביעת חוב

נכתב ע"י: עו"ד יובל ישי

מהי תביעה אזרחית?

תביעה אזרחית[1] (הקרויה גם תובענה) הינה תביעה בין שני גורמים פרטיים. מדובר בהליך שבו אדם או יישות משפטית אחרת למשל חברה, עמותה וכיוצ"ב, מגיש תביעה לבית המשפט, ובה הוא מבקש מבית המשפט לתת לו סעד כלשהו. הסעד, במרבית המקרים, הינו סעד כספי, בו אדם תובע מחברו לשלם לו כסף – בין אם המדובר בגין חוב, או בגין נזק אשר נגרם וכיוצ"ב וכן ישנם סעדים נוספים, סעד הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה וכיוצ"ב.

התביעה מוגשת לבית המשפט אשר מוסמך לדון בה, למשל בית משפט השלום או המחוזי, בתי המשפט לענייני משפחה, בין הדין לעבודה וכן ישנן ערכאות נוספות. הצדדים לתביעה האזרחית הם: יוזם ההליך – הנקרא "תובע", ומולו האדם שכנגדו נתבקש הסעד הנקרא "נתבע".

תביעה אזרחית יכולה להיות על נושאים שונים מתחום המשפט, ולכל תביעה יש הליך המתאים לה, היינו ישנם סוגים שונים של תביעות, למשל: תביעה אזרחית, תביעה קטנה, תביעה בסדר דין מקוצר, תביעה בסדר דין מהיר, תביעה לפינוי מושכר, תובענה ייצוגית וכו'. כל הליך כזה יידון בבית משפט אחר, בהתאם לגובה הסכום הנתבע או בהתאם לסעד אשר התבקש. כך למשל, תביעה על שימוש במקרקעין תידון בבית משפט שלום, בעוד תביעה על בעלות במקרקעין תידון בבית המשפט המחוזי.

הדיון בתביעה מתחיל בהגשת כתב התביעה לבית המשפט. לאחר מכן, ברוב המקרים, לנתבע זכות להגיש כתב הגנה ואז יחל הדיון בבית המשפט. במידה והנתבע אינו מגיש כתב הגנה, זכאי התובע לקבל פסק דין בהיעדר הגנה, זאת אם חלף המועד בו היה על הנתבע להגיש את כתב הגנתו. ככל והוגש כתב ההגנה על ידי הנתבע, יחל בבית המשפט ההליך המשפטי, בו יתקיימו דיונים, כולל דיוני הוכחות ובסיום הדיונים ייתן בית המשפט פסק דין.

פסק הדין ייקבע האם יעניק בית המשפט את הסעד המבוקש לתובע או לא, במלואו או בחלקו.

לאחר שניתן פסק הדין, רשאים הצדדים להגיש ערעור לבית המשפט בערכאה גבוה יותר. ערעור זה נקרא ערעור בזכות, שכן לצדדים יש זכות לערער על החלטת בית המשפט – כלומר, על פסק הדין. בדרך כלל הכרעת בית המשפט בהליך הערעור היא סופית ולא ניתן עוד לערער אחריה, אלא במקרים נדירים בלבד.

מהי תביעת חוב?

לעומת תביעה אזרחית, ישנו הליך משפטי הקרוי "תביעת חוב". מדובר בהליך משפטי ייחודי להליכי פשיטת רגל ופירוק חברות (הליכי חדלות פירעון), בו הצד אשר טוען כי חייבים לו כסף נקרא בהליך זה נושה ואילו הצד אשר כלפיו טוענים לחוב, נקרא חייב.

נסביר מעט. בעת שנפתחים הליכי חדלות פירעון (ניתן צו כינוס או צו פירוק), מצווה המחוקק על מי שטוען שהחייב חייב לו כספים, להגיש דרישה לתשלום החוב. דרישה זו נקראת "תביעת חוב". תביעת החוב, בניגוד לתביעה האזרחית הרגילה, יכולה להיות על חוב כספי בלבד. יש בחוק מועדים קבועים בתוכם ניתן להגיש תביעת חוב ויש לצרף אל תביעת החוב את כל הראיות עליהן מסתמך הנושה בעת הגשתה.

תביעת החוב תוכרע על ידי בעל תפקיד אשר ימונה על ידי בית המשפט, בין אם מדובר במפרק חברה ובין אם המדובר בנאמן /מנהל מיוחד בהליכי פשיטת רגל. לעניין זה החלטת בעל התפקיד הנה החלטה דומה להחלטה של שופט וניתן לערער עליה לבית המשפט המחוזי אשר דן בהליך (הערעור הינו בזכות). בהליך של תביעת החוב לא מתקיימים דיונים בפני בעל התפקיד, אלא במקרים נדירים בלבד מוזמן נושה אל בעל התפקיד(נאמן/מנהל מיוחד) לחקירה. לפיכך, כאמור על נושה שמגיש תביעת חוב לצרף כבר בהזדמנות הראשונה את כל החומר (הראיות) עליו הוא מסתמך בעת הגשת תביעת החוב ואשר יכול להוכיח ולאשש את החוב הנטען.

חשוב לציין, כי נושים רבים מגישים כתביעת חוב – פסק דין בהליך משפטי בו הם נקטו כנגד החייב עוד קודם להיותו חדל פירעון.

נבהיר תחילה, כי העובדה שניתן פסק דין, אינה פוטרת את הנושה מלהגיש תביעת חוב, כמו כן, ההלכה המשפטית (מרחיקת הלכת יש לומר) קובעת כי, בעל התפקיד רשאי "להציץ מאחורי פסק דין" אשר ניתן כנגד החייב, בין אם בהליך משפטי שנוהל במלואו כאמור לעיל וקל וחומר אם מדובר בפסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה. במילים אחרות, סמכותו של בעל התפקיד גדולה כל כך, עד שהוא יכול לבחון נכונות של חוב אשר ניתן על ידי בית משפט פסק דין בגינו. מובן כי האמור לעיל רלוונטי בין אם מדובר בחייב שהוא אדם פרטי ובין אם המדובר בתאגיד.

בסיומה של ההכרעה של תביעת החוב – הסכום אשר ייפסק כי אותו חב החייב לנושה הוא הסכום על יסודו ישולמו לנושה תשלומים מתוך קופת פשיטת הרגל/הפירוק. לכן ההכרעה הינה חשובה מאד. מובן כי בעל התפקיד רשאי אף לדחות את תביעת החוב מחמת שלא הוכחה בפניו.

כאמור על החלטת בעל התפקיד ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דן בתיק, ובית המשפט רשאי להחליט על קבלת הערעור או על דחייתו או על מתן הוראות לבעל התפקיד.

———–

[1] יש להבדיל בינה לבין הליך פלילי, בו כמעט תמיד פותחת המדינה.

———–

ראו גם:

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

מה עושים כאשר השיק חוזר?

הנושה הלא מובטח

נובמבר 18, 2016

http://www.ch10.co.il/news/325056/#.WDDNo9QrLDc

מה בין צו הריסה אלוקי לזה הארצי משפטי?

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

הפיכת סדום

בפרשת השבוע "וירא"[1], מסופר על הפיכת סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ארבעה מתוך חמשת הערים אשר ישבו בבקעה הידועה כיום כבקעת ים המלח. התורה מספרת כי "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" וכי הם נענשו על מעשיהם הרעים, בעיקר בתחום החברתי ומחדלם לעזור לזולת וכדברי הנביא יחזקאל[2] "יד עני ואביון לא החזיקה", ומדרשי חז"ל. תחנוני אברהם אבינו ותפילתו לרחמים לא הועילו, אלא, להציל את לוט ובנותיו מתוך גיא ההפיכה.

אכן הפיכת סדום ועמרה הפך לדוגמא ואות על העונש המגיע לחברה על הפרת הברית עם ה' ובגין מעשים רעים. בספר דברים[3] אומר משה כי אם לא נשמור את ברית התורה ונלך אחרי "אלהים אחרים", גם אנו נענש באותה הדרך: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו וחמתו". ואכן, העם בימי ישעיהו סבר כי כן התקיים בהם ככתוב בספר ישעיהו[4]: "כסדום היינו לעמרה דמינו… שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמרה" ועוד כהנה וכהנה.

ענישה שיש בה הרתעה

הקושי בהבנת הפיכת סדום ועמורה הוא בשניים, ראשית מדובר לכאורה בעונש קולקטיבי, ושנית אם האנשים חטאו מדוע להותיר את הארץ חרבה ושוממה לדורות עולם בגין מעשי האדם?
ביחס לשאלה הראשונה, אזי משתמע מסיפור המקרא כי תפילתו של אברהם הייתה להציל את כל הערים בזכות הצדיקים שבקרבה, ומשלא נענה הקב"ה, שלף את לוט – הצדיק בסדום – ואת משפחתו. כלומר, מלבד לוט לא היה איש צדיק בסדום, וכולם נענשו באופן פרטני על מעשיהם הרעים.
להלן נתמקד על הקושי השני, מה ענין ההרס הנלווה לעונש המגיע לאדם? האם מדובר בהנצחת העונש למען ישמעו וייראו, וכמשתמע מהפסוקים בספר דברים? או שמא יש כאן משמעות עמוקה יותר? והאם בכלל יש לזה השלכות על מערכת המשפטית של האדם או שמא ההנהגה הזאת שמורה לאלהים?

עיר הנדחת

אחת ההלכות היותר קשות לעיכול בין מצוות התורה היא פרשת עיר הנידחת. וכך כתוב במשנה תורה[5]:

"כי תשמע באחת עריך… יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים… הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל… והיתה תל עולם לא תבנה עוד".

ההקבלה לעונש של סדום ועמורה די ברורה, כל יושבי העיר נהרגים והמקום הופך לשרפת אש ולתל עולם בלתי מיושב מעתה ועד סוף כל הדורות, ולמה? למען "ישמעו וייראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך"[6].

ברם, חז"ל כבר פירשו את הכתובים שאין המדובר בעונש קולקטיבי שכן יש צורך להעמיד עדים על כל אחד ואחד מיושבי העיר לפני הוצאתו להורג. זאת ועוד, חכמינו בנו חייץ וגדר בין האקספוזיציה והאפליקציה של ההלכה באמרם[7] "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולא נכתבה אלא לומר דרוש וטול שכר". הוי אומר, ראוי היה לעשות כן, ויש להרתיע את העם מלהפר את ברית התורה באמצעות קיומה של ההלכה בספר החוקים, אולם אין לבצע זאת בפועל. אמור מעתה, מיצוי עונש כזה שמור לאלוהים בלבד.

האמנם כן?

הריסת מבנים לפי המשפט הישראלי ענישה או הגנה על הקניין?

במדינת ישראל הריסת מבנה על פי חוקי התכנון והבניה הוא רק כאשר אין מוצא להכשיר אותו במסגרת ועדות התכנון, כך שניתן להגדירו כמפגע לציבור, למדיניות הציבורית או לקניינם של אחרים. אין לראות במעשה זה כהרס עונשי בגין חטא, אלא, סילוק מפגע ומטרד לזולת או לציבור.

כמו כן, הריסת התנחלויות ומבנים בלתי חוקיים אשר נבנו על קרקעות פרטיים בשטחי איו"ש, אינם נכנסים כלל לגדר ההריסה העונשית נוסח סדום ועמורה או "עיר הנדחת", שכן מדובר בהגנה על קנין הפרט ו/או הגנה על ביטחון יושבי המקום, או גם שיקולי בטחון של הציבור בכללותו. הלוא לא נאמר על השבת המצב לקדמותו בדין הבונה במקרקעי הזולת[8], כי הרס המבנה הוא עונשי.

השאלה תהיה מה עם הריסת בתי מחבלים? האם יש בזה אלמנט עונשי דוגמת הפיכת סדום בזעיר אנפין?

הריסת בתי מחבלים מתבצעת היום על פי תקנה 119 לתקנות הגנה (שעת חירום)[9], אשר ירשנו מהמנדט הבריטי, ולא ניתן להתעלם מהדמיון הרב שיש בינה לבין הלכות "עיר הנדחת", וז"ל:

"מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם".

אין כל ספק כי המטרה בתקנה היא הרתעה של יחיד או ציבור מלבצע מעשה טרור, או תמיכה לאחר מעשה של ידי מבצע טרור. הרתעה זו מחלחלת לשורשי התרבות של תושבי הארץ הערביים בימי המנדט כמו גם היום וזיקתם למשפחתם, אדמותיהם ולבתיהם. הצידוק בענישה הקולקטיבית נמצא בכך שהמחבלים אכן מקבלים תמיכה ועידוד מהמשפחה ומהחברה כקולקטיב, כאשר פעמים רבות מעשיהם הינו תוצר של הסתה המנוהלת על ידי מנהיגי החברה. לפיכך, עד היום לא ראינו הריסת בית של מחבל יהודי, וכדברי כבוד השופט נעם סולברג[10]:

"הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד".

סוף דבר

עקרון אחד ברור עולה מסיפור התורה במהפכת סדום ועמורה. זכות הקיום של המין האנושי עלי אדמות נעוץ בהתנהגות ערכית, משפט מוסר וצדק, עזרה הדדית אהבת הזולת והדאגה לחלש ולמוגבל. חריגה של הציבור מהתנהגות ראויה, תביא להתפוררותו וחורבנו.

————-

[1] בראשית פרק יט'.
[2] יחזקאל טז', מט' ובהמשך.
[3] דברים כט', כב'.
[4] ישעיה א', ט'-י'. השווה: ירמיהו מט', יח'; שם נ', מ'; איכה ד', ו'; עמוס ד', יא';
[5] דברים יג', טז'-יז'.
[6] שם יג', יב'.
[7] תוספתא סנהדרין יד', א', בבלי סנהדרין עא', א' ועוד. אמירה דומה מצאנו גם בדין בן סורר ומורה.
[8] סעיף 21 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969.
[9] תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (עפ"י סעיף 6 לדבר המלך על ארץ-ישראל (הגנה), 1937).
[10] בג"ץ 7040/15 פדל מוסטפא פדל חמאד נגד המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, מיום 12 בנובמבר 2015

————-

ראו גם: רכישת מערת המכפלה – עסקי המקרקעין מאז ועד היום

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

נובמבר 16, 2016

הזכות להורות ולהמשכיות כקונפליקט מוסרי – מן התנ"ך ועד לכותלי בית המשפט

נכתב ע"י: עוה"ד זיוה אופק

פרשת השבוע, פרשת "וירא", מעלה על נס את הזכות להורות ובעיקר את הכמיהה האנושית להמשכיות באמצעות הילדים. הא-ל מבטיח לאברהם ושרה פרי בטן משותף לאחר שבפרשת "לך לך", הבטיח לאברהם כי צאצאיו של בן זה ירבו כחול הים וככוכבי השמים. מלאך ה' מבטיח להגר לא רק את חייו של ישמעאל אלא גם שיהפוך "לגוי גדול" ובנות לוט שוכבות עם אביהן מתוך אמונה שהעולם נכחד ועליהן "לחיות זרע" מאביהן. למעשה, ממשיכה תפיסה זו ביחס להורות את הפרשות הקודמות שפירטו את השושלת האנושית וכיצד שושלת זו הופכת לעמים המרכיבים את האנושות.

כל עוד הייתה שאלת הפריון תוצאה של יחסי אישות וברכת הא-ל, הרי שהמשפט מיעט לעסוק בה. וזאת מפני שהמשפט אינו אוכף את החובה לקיים יחסי אישות (גם אם להימנעות מהם יכולות להיות השלכות כלכליות ובענייני המעמד האישי).

בנות לוט מעלות את נושא הזכות להורות ולהמשכיות כקונפליקט מוסרי בפעם הראשונה. לתפיסתן הן זקוקות לאביהן לצורך מימושה של זכות בסיסית זו. אולם לצורך כך עליהן לפגוע בחירותו של אביהן שזרעו נלקח ללא הסכמתו, ואולי חמור מכך לעבור על הציווי הבסיסי בדבר גילוי עריות. הפרשנים חלוקים בהערכת מעשיהן של בנות לוט. למשל, רש"י רואה אותן בפשטות כזונות ואילו הרמב"ן מעלה את האפשרות שזה היה המעשה הראוי שכן "עולם חסד ייבנה" ואף מעלה על נס את צניעותן (!)

כיום שאלת הזכות להורות ואיתה שאלות בדבר היקף הזכות, האם מוטלת כנגדה חובה על מאן דהו, ומה מעמדן של הסכמות הצדדים השותפים להורות, נדונות בהיקפים הולכים וגדלים בבתי המשפט. מאבקים משפטיים אלו מעלים שאלות מוסריות אנושיות ומשפטיות כבדות משקל ולא פעם חייהם של ההורים והילדים, ואפילו עצם חייהם, נגזרים, בלית ברירה, על חודו של קול.

להלן, אני מבקשת להביא שלוש דוגמאות, מתוך עשרות רבות, להתמודדות אליה נדרש בית המשפט ביחס לשאלה המורכבת של הזכות להיות הורה לעומת הזכות שלא להיות הורה:

לראשונה התמודד בית המשפט עם שאלת הזכות להורות במהלך טיפולי פריון בשנת 96' בפסה"ד הידוע בעניין נחמני. שם דובר על בני זוג נשואים שהאישה לא יכולה הייתה להרות. בני הזוג שמרו ביציות מופרות של האישה מזרעו של הבעל. בינתיים נפרדו בני הזוג, האב הקים משפחה חדשה ואף נולדה לו בת והוא התנגד לכך שפרודתו (דאז) תשתמש בביציות המופרות ותיכפה עליו הורות. בעובדות המקרה, מסיבות רפואיות, משמעה של התנגדות זו הייתה כי, האישה תישאר עקרה. לאחר שתביעתה של האישה לחייב את מרפאת הפוריות לתת לה להשתמש בביציות המופרות נדחתה ערכאה אחרי ערכאה, קיים בית המשפט העליון דיון בהרכב מורחב של 9 שופטים.

בדיון זה עלו שאלות סבוכות ביותר על ההסכמות שבין בני הזוג. הסכמות שניתנו בהקשר אחד ומבקשות להיות מיושמות בהקשר שונה לגמרי. האם הגיוני לחייב גבר להסכמות שניתנו תוך כדי נישואין לאשתו לאחר שאלו פורקו? ומה עם זכות האישה על גופה? האישה עברה טיפולים רפואיים פולשניים על מנת שיישאבו ממנה הביציות. האם הייתה מוכנה לעבור טיפולים כאלו לו ידעה שבמחי יד יכול הבעל להפוך את הללו לטיפולי שווא? ומה גובר, הזכות להורות, או הזכות שלא להיות הורה שנמצאת בלב האוטונומיה של הפרט? ואפילו אם גוברת הזכות להורות, האם ניתן לגזור ממנה חיוב על הבעל לשעבר, או על המדינה (מרפאת הפוריות), לממש עבור האישה זכות זו?
בסופו של דבר, על חודו של קול, החליט בית המשפט העליון לתת לאם להשתמש בביציות המופרות.

תקדים זה שימש במאות פסקי דין לאחר מכן אולם לא סתם את הגולל על הסוגיה העקרונית. ב-2010 למשל, דן בית המשפט העליון שוב במקרה דומה, של בני זוג שנפרדו. הפעם ביקש הבעל להשתמש בביצית המופרית באמצעות פונדקאית. במקרה זה דחה בית המשפט את בקשתו של הבעל בעיקר בשל העובדה שבמועד הנישואין לא הייתה כוונה להשתמש בפונדקאית בעת טיפולי הפריון אלא באם, וכן בשל העובדה שלאב היו ילדים נוספים.

האם באמת יש כאן שינוי נסיבות כל כך חריף? ואולי משקף הדבר ראייה חברתית שונה של זכות הגבר מול זכות האישה להורות? או את השוני בפולשנות הטיפולים שעובר כל אחד מהם בדרך להפריה חוץ גופית?

שאלות מסוג זה עלו גם במצבים של תרומת זרע, ושם אכן בולטת האבחנה בין הטיפולים העוברות נשים לצורך ההפריה לבין אלו העוברים גברים. ב-2013 דן בית המשפט העליון בבקשתו של תורם זרע שלא ישתמשו בזרעו. באותו מקרה ניתנו תרומות זרע לבנק הזרע, תרומה זו ניתנה לאישה שביקשה להרות מתרומת זרע מבלי שהיא יודעת מיהו התורם. מתרומה זו נולדה ביתה. יצויין כי האם רכשה מבנק הזרע מנות נוספות שיישמרו עבורה לצורך הבאת ילדים נוספים. משבאה האם לממש את רצונה הסתבר שבינתיים הודיע התורם כי מאחר והוא "חזר בתשובה" והשקפת עולמו כעת נוגדת תרומת זרע לאשה שאינו נשוי לה והולדת ילדים אותם לא יגדל, הוא מבקש כי לא ייעשה שימוש בזרעו.

האם ניתן לראות בתרומת הזרע חוזה או העברת קניין? האם הצורך להשתמש בזרע אחר פוגעת בזכות האם להורות? ואולי בטובת הקטינה שנולדה שלא יהיו לה אחים ביולוגיים? האם יש משמעות לכך שמדובר רק בזרעו של הגבר ולא בחומר גנטי משותף? מהו השלב בו לא ניתן לחזור מהתרומה? האם הוא זהה עבור גבר ואשה?

בית המשפט פסק פה אחד כי אין להשתמש בזרעו של התורם. בית המשפט קבע שזוהי פגיעה יסודית בזכותו לאוטונומיה ותרומת זרע אינה חוזה רגיל ואף לא סתם "מתנה". השופטים עמדו על כך שתורמת ביצית אינה יכולה לחזור בה מהסכמתה משעות ספורות לאחר ההפריה משום שלא ניתן להקפיא ביציות והפריית הביצית מתרחשת שעות ספורות לאחר השאיבה (והחזרתה לרחם תוך ימים ספורים). משעה שהחומר הגנטי של שני ההורים הביולוגיים מעורב עמדת המשפט ביחס לזכויות ולחובות משתנות. אם כי כפי שראינו לא באורח חד משמעי וקיצוני. על אף הקביעה החד משמעית מבחינה משפטית פנו השופטים בפסק דינם אל הגבר שישקול שוב את עמדתו לאור הפגיעה. הם ציינו כי התוצאה מכבידה על לבם.

נסכים או לא נסכים לעמדת בית המשפט בכל אחד מהמקרים, קריאת בנות לוט: "ונחיה… זרע", עולה מכל שורה בדיוני בית המשפט.

אוגוסט 31, 2016

עדכוני שכר במשק – שימו לב!

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך!

נכתב ע"י: עו"ד רחל בן רחמים סובול

בשנים האחרונות בשל קיצוץ בתקצוב פעילותיהן של עמותות ע"י המדינה, עמותות רבות נקלעות לקשיים כלכליים. בעקבות קשיים אלה מעכבות חלקן של העמותות את שכר העובדים, לא מעבירות את התנאים הסוציאליים המגיעים לעובדים לחברות הביטוח ובמקרים רבים עקב המצב הכלכלי, לא משולם לעובדי העמותה שכר בעד עבודתם.

ככל שמדובר במצב מתמשך שאיננו זמני ואשר פתרונו אינו נראה לעין, ייתכן והעמותה תפטר את כל העובדים ו/או תפסיק את פעילותה.

הניזוקים העיקריים כתוצאה מהסיטואציה שתוארה לעיל הינם עובדי העמותה, אשר מקור פרנסתם נתון בסכנה ואף קיימת חוסר ודאות באשר לתשלום הזכויות המגיעות להם בגין עבודתם בעמותה ו/או בגין פיטוריהם במידה שפוטרו.

מה יכולים העובדים לעשות?

מניסיוני אחד הדברים החשובים ביותר בהליך כזה הנו התאגדות העובדים לקבוצה. ככל שקבוצת העובדים תהא גדולה יותר ותכיל את כל עובדי החברה ו/או מרביתם, יהיה לעובדים כח רב יותר, בהליכים שיינקטו על ידם ו/או יינקטו ע"י כל גורם אחר כדוגמת רשם העמותות, נושי החברה וכיוצ"ב.

במקרה הנדון, על העובדים להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפרוק העמותה. במידה והעמותה טרם הפסיקה את פעילותה, בנוסף לבקשת הפרוק, על העובדים להגיש בקשה למינויו של מפרק זמני. עם מינויו ע"י בית המשפט יינתנו למפרק סמכויות לנהל את העמותה ולהפעיל אותה.

לאחר שיינתן לעמותה צו פרוק ע"י בית המשפט, יהיו העובדים זכאים לתבוע את חובות השכר ופיצויי הפיטורין המגיעים להם מאת המוסד לביטוח לאומי.

עפ"י חוק הביטוח הלאומי רק לאחר שניתן לעמותה צו פרוק, יכולים העובדים להגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה בגין חובות השכר שהחברה נותרה חייבת להם, לרבות חובות בגין ימי חופשה שלא נוצלו, דמי הבראה שלא שולמו, תמורת הודעה מוקדמת, שעות נוספות שלא שולמו להם בשנת עבודתם האחרונה ומשכורת 13 שלא שולמה. בנוסף זכאים העובדים לתבוע כחלק מהתביעה המוגשת לביטוח לאומי את חוב פיצויי הפיטורין שהעמותה נותרה חייבת להם.

הגמלה המשולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי לעובדי עמותה במקרה של פרוק העמותה מוגבלת לתקרה לסך של כ- 112,000 ₪ ברוטו לכל עובד.

בנוסף, לאחר שיינתן לעמותה צו פירוק קבוע, לחברות הביטוח שם התנהלו קופות העובדים תהייה הזכות לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בגין חלקם של המעביד והעובד בהפרשות הסוציאליות אשר לא הועברו לקופות. תביעה זו מוגבלת לסך של כ – 17,000 ₪ עבור כל עובד, עבור כל הקופות שנפתחו לו ע"י החברה, היינו: קופת פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים וכיוצ"ב.

כיצד מגישים את התביעה למוסד לביטוח לאומי?

בניגוד לתביעות לדמי אבטלה, דמי לידה וכו', תביעות אלה אינן מוגשת ישירות למוסד לביטוח לאומי, אלא עפ"י חוק יש להגיש תביעות אלה למפרק – עו"ד/רו"ח אשר התמנה ע"י בית המשפט לבדוק את תביעות החוב של העובדים ולהכריע בהן. לאחר שהמפרק בודק את תביעות החוב של העובדים, עליו להעבירן למוסד לביטוח לאומי לשם תשלומן.

מה עושים במקרה שבו ישנו הסדר נושים?

לעיתים כאשר מונה לעמותה מפרק זמני, ועל מנת למנוע מצב בו העמותה תפורק, מצליח המפרק הזמני לגייס משקיע אשר יהיה מוכן להשקיע כספים בעמותה ובכך למנוע את פרוקה. אין ספק כי על מנת למנוע את פרוקה של העמותה על המשקיע להשקיע בעמותה די כספים על מנת שניתן יהיה לגבש בכספי השקעתו הסדר נושים בין כל נושי העמותה.

בסיטואציה כזו בה נעשה הסדר נושים, על העובדים לדאוג כי התשלומים שישולמו להם במסגרת ההסדר לא יהיו פחותים מהכספים להם הם זכאים במידה והיה ניתן לחברה צו פרוק.

לסיכום נאמר כי, לאור העובדה כי מדובר בהליכים מורכבים המתנהלים בבית המשפט ואשר קיימים בהליכים כאלה אינטרסים מנוגדים בין הנושים השונים ומניסיוני הרב בטיפול במאות עובדי עמותה, אני ממליצה לעובדים להתאגד בשלב מוקדם ככל האפשר ולמנות להם נציגות ועורך דין שייצגם בתהליך, שכן כך יהיה מי שידאג לאינטרסים שלהם, לזכויותיהם ולתשלום החובות שהעמותה חייבת להם באופן המיטבי.

———–

ראו גם:

הליך פשיטת רגל בקצירת האומר

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

עמותה וקוץ בה: הכל על ניהול משפטי נכון של עמותות

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/331539/#.WFAMRtQrLDc

אוגוסט 14, 2016

עדכוני שכר במשק – שכירים שימו לב!

נכתב ע"י: עו"ד יובל ישי

בימים האחרונים קיבלו העובדים את משכורת חודש יולי 2016 אשר הביא עימו מספר בשורות לעובדים השכירים הן בתחום שכר המינימום לעובד, הן בעניין הגדלת ימי החופשה לעובדים והן בדבר הגדלת ההפרשה לפנסיה.

נפרט בקצרה את הסעיפים הרלוונטיים כפי שעודכנו:

שכר המינימום
החל מיום 1.7.2016 עודכן שכר המינימום לחודש והוא יעמוד על 4,825 ₪ לחודש עבודה (186 שעות חודשיות זו משרה מלאה) ושכר המינימום לשעה יעמוד על 25.94 ₪.

חוק חופשה שנתית
בהתאם לתיקון חוק חופשה שנתית, החל מחודש יולי 2016 אורך החופשה ישתנה כפי המפורט להלן:
במהלך 4 השנים הראשונות לעבודת העובד, אצל אותו מעביד במקום עבודה אחד, עובדים אשר מועסקים 5 ימים בשבוע יהיו זכאים ל -11 ימי חופשה בשנה במקום 10 ימים, עובדים אשר מועסקים 6 ימים בשבוע יהיו זכאים ל – 13 ימי חופשה במקום 12 ימים.

עדכון ההפרשות לפנסיית חובה החל מחודש יולי 2016
החל מחודש יולי 2016, תועלה ההפרשה לפנסיה עבור כל עובד. העלאת ההפרשה, תעשה בשתי פעימות, האחת כעת בחודש יולי 2016 והשניה בחודש ינואר 2017.
החל מיום 1.7.2016 תוגדל ההפרשה לפנסיה ב0.5%, כך ש 0.25% נוספים ינוכו משכר העובד ולפיכך גובה הניכוי יעמוד על 5.75% במקום 5.5% ו – 0.25% נוספים ישולמו על ידי המעביד, כך שההפרשה של המעביד תעמוד על 6.25% במקום 6%. סה"כ ההפרשה לפנסיה תעמוד על 12%.

החל מיום 1.1.2017 תוגדל ההפרשה לפנסיה ב0.5% נוספים, כך ש 0.25% נוספים ינוכו משכר העובד וישלים את גובה הניכוי ל 6% ו 0.25% נוספים ישולמו על ידי המעביד, כך שההפרשה של המעביד תעמוד על 6.5%, סה"כ תעמוד על ההפרשה לפנסיה על 12.5%.

מובהר כי לא יהיה שינוי בהפרשה לפיצויי פיטורים אשר תעמוד על 6% (לפי צו ההרחבה).

מובהר עוד כי המדובר בהסדר המינימלי המחייב לפי תנאי צו ההרחבה וכי עובד אשר יש לו תנאים מיטיבים יותר לא יהיה לגביו שינוי (כמו למשל עובדי מדינה), וכן עובד אשר לגביו מופרשים פיצויי פיטורים בשיעור של 8.33% או הפרשות לפנסיה בשיעורים גבוהים יותר, ימשיכו לחול לגביו התנאים המיטביים.

דמי הבראה
עובדים אשר טרם קיבלו דמי הבראה, או שאינם מקבלים דמי הבראה בפריסה חודשית, זכאים במשכורות הקרובות לתשלום דמי ההבראה.

דמי ההבראה משולמים לעובדים בהתאם לוותק שלהם ובאופן יחסי להיקף משרתם.

לא ניתן לוותר על דמי ההבראה או על חלק מהם.

שיעור דמי ההבראה מתעדכן מעת לעת והוא עומד היום במגזר הפרטי על 378 ש"ח ליום הבראה ובמגזר הציבורי על 421 ש"ח ליום הבראה.

לעובדים מסוימים – בעיקר עם הסכמים קיבוציים – למשל עובדי קבלן, שומרים, עובדי ניקיון וכו', יש תנאים מיטבים.

מובהר כי המעסיק רשאי לממן לעובד נופש על חשבונו במקום לשלם לו דמי הבראה בכסף, זאת בשני תנאים: האחד, המעביד צריך להודיע לעובד מראש ובאופן מפורש כי יציאתו לנופש היא על חשבון דמי ההבראה. השני, על העובד להסכים לכך שדמי ההבראה ישולמו לו בצורת יציאה לנופש (הסכמה יכולה להיות גם בהתנהגות). היה וקיים הפרש בין עלות הנופש לדמי ההבראה אשר מגיעים לעובד, על המעביד לשלם לעובד בכסף את ההפרש.

דמי הבראה חייבים בתשלום מס, בין אם משולמים בכסף ובין אם בשווה כסף – מימון נופש למשל).

לסיכום נאמר כי, על המעסיק לדאוג לעדכן את התשלומים לעובדיו ועל העובד לוודא כי זכויותיו נשמרות.

———–

ראו גם:

http://www.ch10.co.il/news/323858/#.WFAOPNQrLDc

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

יוני 19, 2016

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך!

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

נכתב ע"י: מיכאל ליבשיץ, חשב ויועץ כלכלי

פירוק חברה הוא אינו עניין של מה בכך. על פי נתוני כונס הנכסים הרשמי, בכל שנה במדינת ישראל מוגשות מאות עד אלפי בקשות פירוק (שהן המקבילה של חברה לפשיטת רגל) ומתוכן מאות שאכן מתקבלות בפועל. המגמה הכללית אינה מעודדת, ובכל שנה המספרים רק מטפסים.

במאמר זה ננסה לשפוך קצת אור על ההתנהלות הרצויה והנדרשת מצדם של העובדים בחברה העומדת לפני פירוק או שכבר נכנסה אליו.

כאשר מוגשת בקשת פירוק בעניינה של חברה, עתיד העובדים מוטל בספק. במקרים רבים השלכות מצבה הכספי של החברה משפיעות ישירות על העובד: בפיטורים; שכר שלא שולם; זכויות סוציאליות ההולכות לאיבוד; כספים פנסיונים שאינם עוברים לקופה; תשלומי ביטוח לאומי ומס הכנסה שאינם עוברים לרשויות וכדומה. על כן, חשוב להיות מוכנים ככל האפשר למצב הזה, לזהות אותו בטרם עת ולפעול בצורה נכונה ויעילה בכדי להבטיח את זכויותיכם במהרה ובשיעור המקסימאלי.

בהליך פירוק של חברה, על העובד (או מי מטעמו) להגיש תביעת חוב לבדיקתו של הנאמן. מדובר במעין תביעה משפטית להוכחת זכויותיו הנטענות של העובד/נושה. ההליך עשוי לקחת עד שנתיים ולכן עמידה על "עשרת הדיברות" תבטיח כי תצמצמו את מרווח הזמנים, ותבטיחו מקסום של פיצוייכם.

הדיבר הראשון: מודעות ומוכנות

סימנים לכך כי חברה מתקשה לעמוד על הרגליים (מדובר על תהליכים נגררים ורצופים ולא מקרים חד פעמיים):
אי תשלום משכורות בזמן, או באופן חלקי; אי הפקדות רכיבים פנסיונים – עובד ומעביד (לעיתים, אף בניגוד לנתונים המופיעים בתלוש השכר); חילופים תכופים בהנהלת החברה; אי חידושי חוזה וצמצומים בכוח האדם; חוסר בתשלום החלק היחסי שמנכים מהתלוש לטובת מס הכנסה וביטוח לאומי; לרוב כשהמצב קשה, יהיו דיבורים על כך בחברה.

במידה ונתקלת באחד או יותר מהסימנים, זה הזמן לדאוג ולפעול:

– להשיג את המסמכים (תלושים, הסכמי העסקה וכד'), כל עוד הנהלת חשבונות החברה עובדת באופן שוטף עם החברה (לרוב הנהלת החשבונות הופכת להיות נושה ככל הנושים וסוגרת את ברז העבודה מול החברה).
– התייעץ עם עורך דין ובחן את צעדיך – יש להתייעץ ולבחון את המשך דרך הטיפול במידה ואכן יתברר שכיוון החברה הוא להליך פשיטת רגל או הבראה.
– להתאגד ולתכנן נכון את עיתוי הפעלות הנדרשות (יורחב בסעיפים הבאים).

הדיבר השני: תכנון הזמן

מהרגע בו נודע לנו כי החברה מתקרבת להליכי פירוק, או שכבר נמצאת בו, למרווח הזמנים חשיבות גדולה!
בתהליך מעורבים שיקולים רבים בניהול עתידה. יש לזכור כל העת כי מדובר על סכומי כסף מאוד משמעותיים שיכולים להשפיע על מצבה הכספי של החברה (במיוחד בהליך הבראה בו שלבים רבים ומורכבים בין הנושים, השופט הנאמן והחברה) ועל יכולת החברה להחזיר לנושים את אשר חייבים להם, ואתם עומדים בדרך!!! זה הזמן להשיג את המסמכים, להתאגד, לקחת ייצוג הולם ולהתנהל על פי הנחיותיו של עורך הדין ובמהירות. התנהלות נכונה של לוחות הזמנים עשויה למנוע תקלות וקבלת החלטות לא מושכלות בתנאי לחץ. ההבדל מהסעיף הקודם הוא, שלמרווח הזמנים חשיבות קריטית בכל אחד משלבי הפירוק או ההבראה, ולא רק בזיהוי ראשית התהליכים.

הדיבר השלישי – זיהיתם כי מצבה של החברה אינו מזהיר? התאגדו!

מכירים את המשפט: "שחקנים עצמאים זוכים בנקודות, הקבוצה כולה זוכה במשחק"?
אין נכון ממנו להצגת המצב במידה והחברה פושטת רגל או מצויה בהליכי הבראה. קבוצה מאוגדת של עובדים יכולה להבטיח כי ההתייחסות אליה בהליך הבראה תהיה הרבה יותר רצינית, ממוקדת ומועילה ביחס למצב שבו 30 עורכי דין מייצגים 30 עובדים.
בחרו ועד מייצג אשר יבחר עו"ד מתאים לייצוג וברגע שיהיו תשובות והתקדמות, יוכל לעדכן את שאר העובדים ולשמוע במרוכז את טענותיהם. מצב זה יבטיח סדר בהתנהלות אל מול כל הגופים ויבטיח כי הקול של העובדים יהיה חזק וברור!

הדיבר הרביעי – ייצוג מקצועי: "אם אתה מייצג את עצמך בבית-משפט, הלקוח שלך מטומטם" (אברהם לינקולן)

לצורך חישוב והגשת תביעת החוב יש הפונים לאינטרנט, אחרים יודעים בכלליות מה לא שולם להם, יש הפונים ל"חבר" אשר מכיר באופן שטחי את התהליך ויש העושים עבודת הכנה ארוכה ומתישה. לחלופין יש הפונים לעורכי דין ללא בדיקת רקע של עוה"ד וניסיונו המקצועי בתחום, ומכיוון שעוה"ד "מבין" טוב יותר מאתנו את המצב, אנו מאמינים כי אנו בידיים טובות! טעות שתעלה בכסף רב ואף גרוע מכך.
מכיוון שהכסף של העובדים מוטל על הכף, חשוב מאוד כי התביעה תוגש ע"י מומחה בתחום בעל מוניטין אשר יודע לנהל שיח בריא עם הנאמן, מומחה שמכיר את החוק והפסיקות בתחום על בוריו, וידע לגבות במסמכים הרלוונטיים, בחישובים הנכונים וההצדקות המשפטיות כל רכיב עליו תובעים. ההבדל בין התביעות המגובות בייעוץ משפטי לאלו שאינן, עלול לעלות בעשרות אלפי שקלים! שכר הטרחה לעוה"ד המטפל בנושא יהיה זעום לעומת הפוטנציאל הכספי והרגשי הגלום בכל תביעה.

הדיבר החמישי – יתרון הגודל בייצוג ע"י עו"ד

לעיתים רבות, עו"ד אחד שמייצג קבוצת עובדים רבה יכול להיות בקשר טוב יותר עם המנהל המיוחד, נציגי הביטוח הלאומי ובית המשפט. עוה"ד ישיג את כלל המסמכים ובמהירות, ויחשב את התביעות באופן מסודר יותר, הממצה במהירות את זכויותיהם המלאות של העובדים. מכח ייצוג של עובדים רבים, כאשר יידרש עוה"ד להסביר את עמדת העובדים אותם הוא מייצג, הוא יוכל לעשות זאת במרוכז ובכך למעשה לייעל את הזמן הדרוש לטיפול בכל תביעה, יקל על הנאמן, ויבטיח כי כל הזכויות על פי ההסכמות/הבנות עם הנאמן ישולמו.

הדיבר השישי – "מה בחוץ?"

ההבדל בין הליך משפטי להליך תביעת חוב – למעשה מדובר על תביעה חלקית של סכומי כסף המגיעים לעובד מכוח חוקי העבודה, צווי ההרחבה, הסכמים קיבוציים והפסיקה. בתביעת חוב לא נתבע עוגמת נפש, הלנת שכר, הרעה בתנאים וכל פיצוי אחר בעקבות ההשפעה של מצב החברה בהתייחסות לעובדים, מכיוון שהביטוח הלאומי מאשר רק את הרכיבים "היבשים" שהעובד זכאי להם עקב הפסקת עבודתו.

הדיבר השביעי – "מה בפנים?"

הזכויות אותן ניתן יהיה לתבוע על פי חוק יהיו:
א. שכר שלא שולם – חודשי שכר שלא שולמו בזמן ההעסקה.
ב. הודעה מוקדמת – לכמה ימי הודעה מוקדמת זכאים, ומה הסכום לתשלום עבור רכיב זה.
ג. נסיעות – דמי נסיעות שלא שולמו.
ד. ימי הבראה – העובד זכאי להם מכורח אחוז המשרה והותק.
ה. דמי חגים – שכר עבור עד 9 ימי עבודה שעובדים רבים אינן מודעים לכך שהם זכאים להם.
ו. פדיון ימי חופשה לתשלום – לפי ותק, אחוז משרה ושכר, העובד זכאי לתשלום עבור ימי החופשה שצבר.
ז. רכיבים פנסיוניים (סעיף 8) – חלק מעסיק שלא שילם לטובת הקופה וחלק עובד אשר נוכה מהתלוש אך לא עבר לקופה.
ח. פיצויי פיטורים – בהתחשב בותק ובשכר הקובע נחשב את הזכאות לפיצויי הפיטורים מכורח החוק.
ט. תוספות – שהוסכמו עם המעסיק ושהן בלתי נפרדות מתנאי העסקה (כמו בונוסים ועמלות).
התקרה הנוכחית להגשת תביעות חוב עבור עובדים ועבור קופת גמל בדין קדימה מתעדכנת מעת לעת (ניתן להתעדכן באתר ביטוח לאומי https://goo.gl/lqOSh0).

שוב נדגיש את חשיבות איסוף הנתונים והמסמכים בשלב שלפני קריסת החברה.

הדיבר השמיני – לשמור על קופת הגמל

יש מצבים שעקב מצב החברה כספים פנסיונים אינם משולמים. נבדיל בין שני מצבים (פס"ד פרק (מחוזי חיפה) 423/08 א.ב.ג.ל. בניה ויזמות בע"מ – בפירוק נ' עלי חליל עלי, פורסם בנבו 13/11/2008 ): .
א. במידה וכלל לא נפתחה קופה – האחריות על הגשת התביעה היא על העובד/בא כוחו ועליו לוודא כי כל הכספים שהחברה הייתה צריכה לשלם (חלק המעביד) ישולמו במסגרת התביעה, לרבות הסכומים שנוכו משכרו של העובד (חלק העובד) ולא עברו לקופה.
ב. במידה ונפתחה קופה (אך עבור תקופה לא הועברו אליה כספים) – האחריות לתביעת הכספים היא של קופת הביטוח ולא של העובד/בא כוחו (יש לבדוק האם עוה"ד יכול להיות בקשר מול קופת הגמל לטובת בדיקת סטטוס הגשת תביעת החוב מטעמה וכו').
הדיבר התשיעי – התנהלות נכונה מול הנאמן
לנאמן, מעבר לעיסוקו בבדיקת תביעות החוב, ישנם תיקים רבים שעליו לטפל בהם. לכן השתדלו:
א. לוודא כי לתביעת החוב יצורף מכתב מלווה, המסביר את אופן החישוב (במיוחד בתביעה מורכבת). באופן זה סביר להניח כי יותר רכיבים בתביעת החוב שלכם יאושרו, כיוון שהכל יהיה מובן ונהיר.
ב. לא להציף הטלפונים מידיי יום על מנת לברר מה מצבכם, בעיקר שלא באמצעות עו"ד.
ג. יש לזכור כי הנאמן בצד שלך – דברו עם הנאמן באופן מכובד!
ד. אל תגישו תביעה מופרכת שאין לה בסיס – שאר הרכיבים יקבלו התייחסות דומה.
ה. הנאמן ביקש מסמכים – צרפו ואל תתווכחו – הנאמן מבקש להוכיח את התביעה ולהבין באופן המיטבי מהן זכויותיכם.
ו. הנאמן איננו מורה דרך – הוא לא יכול להדריך (על פי חוק) את התובע, כיצד, כמה ואיזה רכיבים לתבוע. לכן, חשוב מאוד להעסיק עורך דין מומחה בתחום.

הדיבר התשיעי – התנהלות נכונה מול הנאמן

לנאמן, מעבר לעיסוקו בבדיקת תביעות החוב, ישנם תיקים רבים שעליו לטפל בהם. לכן השתדלו:
א. לוודא כי לתביעת החוב יצורף מכתב מלווה, המסביר את אופן החישוב (במיוחד בתביעה מורכבת). באופן זה סביר להניח כי יותר רכיבים בתביעת החוב שלכם יאושרו, כיוון שהכל יהיה מובן ונהיר.
ב. לא להציף הטלפונים מידיי יום על מנת לברר מה מצבכם, בעיקר שלא באמצעות עו"ד.
ג. יש לזכור כי הנאמן בצד שלך – דברו עם הנאמן באופן מכובד!
ד. אל תגישו תביעה מופרכת שאין לה בסיס – שאר הרכיבים יקבלו התייחסות דומה.
ה. הנאמן ביקש מסמכים – צרפו ואל תתווכחו – הנאמן מבקש להוכיח את התביעה ולהבין באופן המיטבי מהן זכויותיכם.
ו. הנאמן איננו מורה דרך – הוא לא יכול להדריך (על פי חוק) את התובע, כיצד, כמה ואיזה רכיבים לתבוע. לכן, חשוב מאוד להעסיק עורך דין מומחה בתחום.

הדיבר העשירי – להמשיך לקרוא ולהתעדכן

כפי שציינו לכל אורך טור זה, מדובר בכסף שלכם, שהשגתם בעמל רב. אל תהיו שאננים בקשר אליו, והכירו זכויותיכם! קישורים חשובים לטובת היכרות ראשונית עם החומר ניתן למצוא באתרים הבאים:
המשרד לביטוח לאומי:
אתר המלל: https://goo.gl/jQ4ikM
הכונס הרשמי:
הסבר על אופן הגשת תביעה דרך הכונס (במידה ואין כסף בקופת החברה): http://goo.gl/x0XKeC
פרטי תיקי חברות ועמותות: http://goo.gl/V3kADU
כל זכות (לבירור זכויות עובדים): http://goo.gl/CFEMt0

משרדנו טיפל במצטבר באלפי תביעות של עובדים, הן מהצד של הנאמן והן מהצד המייצג את הלקוח. לא דרושה עין מיומנת מדי כדי להיווכח מי הגיש את תביעת החוב באופן עצמאי או ע"י עו"ד שאינו מנוסה בתחום. הניסיון הרב לימד אותנו כי מצבים שכאלו הינם לרעת העובד, ורק ייצוג הולם יכול לתת בטחון אמיתי לעובד, כאשר הוא יודע שסך זכויותיו ימוצו.

———–

ראו גם:

עדכוני שכר במשק – שימו לב!

כיצד יכולים "נושים קטנים" להגן על עצמם מול עסק שקרס?

הליך פשיטת רגל בקצירת האומר

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

http://www.ch10.co.il/news/289971/#.V2hDTLsrLIU

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם אתר 'חרדים 10':

יוני 15, 2016

אכיפת פסקי בוררות בערכאות

קיומה של בוררות נוכח צירופו של צד שלישי שלא חתם על הסכם הבוררות

נכתב ע"י: עוה"ד צבי ("ציקי") וולפסון

בעבר עסקנו בנושאים שונים הנוגעים לבוררות, למשל, אכיפת פסקי בוררות בערכאות או ביטול פסק בורר. הפעם ארצה לדון בסוגיה נוספת ומעניינת לא פחות – קיומה של בוררות נוכח צירופו של צד שלישי שלא חתם על הסכם הבוררות.

יעקב ורחל רכשו דירה מחברת "בוני הארץ" (השמות בדויים). בהסכם הרכישה הסכימו הצדדים, כי כל מחלוקת בין הצדדים תוכרע על ידי בורר, עליו סוכם מראש. עוד הסכימו, כי הדין החל על הליכי הבוררות יהיה דין תורה[1].

לימים התגלעו מחלקות בין יעקב ורחל לבין חברת "בוני הארץ", נוכח עיכוב במסירת הדירה ובגלל טענות נוספות. יעקב ורחל תבעו את חברת "בוני הארץ" לבוררות בפני הבורר הקבוע בהסכם. החברה סירבה להופיע לבוררות ולהכיר בנחתם על ידה, בטענה כי נוכח מעורבותם של צדדים שלישיים שאינם חתומים על ההסכם וממילא על תניית הבוררות, הרי שאין להחיל את ההסכם גם על מערכת היחסים שבין "בוני הארץ" לבין יעקב ורחל.

הצגת הבעיה על פי הדין הישראלי

על פי הדין הישראלי, בוררות הינה וולונטרית ולא ניתן לכפות על צד הליכי בוררות, אלא אם חתם על הסכם המחייבו לעשות כן, או על שטר בוררות.
משכך, לא ניתן לחייב צד ג׳ שאינו חתום על הסכם הכולל תניית בוררות, אף אם הוא חתום על הסכם עם אחד הצדדים, הנובע מהסכם המקור או שיש לו זיקה להסכם המקור – למשל חברת "בוני הארץ" עם קבלן מבצע[2].

נשאלת השאלה, האם יש מקום לחייב את הצד הטוען כי נוכח מעורבותו של צד ג׳ שאינו חתום על תניית הבוררות, לכבד את ההסכם עליו חתם ולקיים בוררות במערכת היחסים שבינו לבין הצד לחוזה – יעקב ורחל וחברת "בוני הארץ" – וללא תלות וככל והצד הטוען למחוייבות צד ג׳, יאלץ אותו צד להתדיין עם צד ג׳ – למשל חברת "בוני הארץ" וקבלן מבצע – בנפרד?

השיקולים והאינטרסים לכאן ולכאן

ככלל, המשפט האזרחי מבקש להיות צודק, אך גם יעיל. על פי ההלכה הפסוקה במשפט הישראלי, יש ליתן משקל לקיומו של הליך אחד בו מספר מעורבים על פני פיצולו.
במשפט קיימת האפשרות לנתבע לשרשר את התביעה לצד ג׳ – באמצעות הודעה לצד שלישי[3]. נוכח העדר האפשרות לכפות על צד שאינו צד להסכם הכולל תניית בוררות להתדיין במסגרת זו, הרי שהנתבע בבוררות אינו יכול לשרשר את תביעתו ולכוף צד ג׳ לדון בתביעת תובע המקור במסגרתה של הבוררות, ככל ואותו צד ג׳ אינו מסכים לכך וולונטרית.
יוצא, כי יכול והתנהל הליך אחד בין התובע לנתבע – יעקב ורחל כנגד חברת "בוני הארץ" – במסגרתה של בוררות ותביעה נוספת בבית המשפט בין הנתבע שיהפוך לתובע לבין צד ג׳ כנתבע ישיר – "בוני הארץ" כנגד הקבלן המבצע.

אם כן, נמצא כפל הדיינות בסכסוך שעיקרו במסכת עובדתית שלובה[4].

מאידך – במסגרתה של בוררות יכולים צדדים להסכים על הדין החל על הבוררות, למשל דין תורה או כל דין אחר, או אף שלא לחייב את הבורר לדון על פי דין, אלא על פי שכלו הישר.
יוצא, כי יכול והצדדים הישירים לחוזה בעל תניית הבוררות הקובעת את הדין החל, יחוייבו – ככל והתיק ידון בבית המשפט והם בחרו להתדיין על פי שיטה משפטית שאינה השיטה באותו בית משפט – להתדיין שלא על פי הדין שבחרו, או להיזקק לדיון פרוצדוראלי ארוך ומורכב על הדין החל טרם הדיון לגופו של ענין. זאת מאחר והצד שאינו חתום על הסכם הבוררות, יטען כי הוא לא התחייב להתדיין על פי דין מסוים הקבוע בהסכם הבוררות אלא על פי הדין החל, דין המדינה[5].

הטיב לתאר את השיקולים וההתחבטות דלעיל כבוד השופט חשין בפרשת אלרינה[6]:

״ואלה הם האינטרסים המושכים לצדדים בשאלה אם יעכב בית משפט הליכים שבפניו מטעם זה של ״פיצול דיון״: מעבר מזה, הרצון והצורך לכבד את ההסכם בין בעלי הדין כי בסכסוכים שיתגלעו ביניהם בנושא פלוני יוכרעו בהליך של בוררות דווקא, ומעבר מזה כמה וכמה שיקולים אלה באלה: הרצון למנוע כפל-דיון שיביא להכבדה על בעלי-הדין ועל המערכת; הצורך המובנה במערכת המשפט להביא להכרעה בסכסוך באחת ובהליך אחד; הרצון והצורך למנוע אפשרות של הכרעות סותרות; ועוד כיוצא באלה שיקולים הסבים את נושא יעילות הדיון ונוחותו, ובמובן מסוים אף הצורך והרצון למנוע אי-כבוד, שלא יאונה רע ומערכת המשפט תשיר בשני קולות בדיסהרמוניה.
…
הנה כי כן, בהורותנו על העברת דיון מבוררות לבית משפט, כמו הוספנו ואמרנו שזכויות הצדדים וחבויותהם תשתנינה; האם קנה בית משפט רשות לשנות כך זכויות וחבויות מהותיות על דרך של העברת דיון מפורום לפורום.
…
במקום שראובן ושמעון הסכימו כי שיטת המשפט הצרפתי תחול על מערכת זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות – ושיטת המשפט הישראלית מכירה בהסכמה זו כהסכמה בת תוקף – היעלה על הדעת כי בית משפט יתעלם מאותה הסכמה, וכי יחיל את המשפט הישראלי על זכויותיהם וחובותיהם של המתדיינים…
…
בית משפט לא יכרות הסכם בין הצדדים – לא במישרין ולא בעקיפין – וממילא יקבל ויחיל את המשפט הפרטי שהצדדים קבעו לעצמם. בית משפט לא יכפה על מתדיין הסכם שלא חפץ בו; כך בדוגמת המשפט הצרפתי וכך, כעקרון, בכל ענין אחר. אין מנוס מכך: במקום שעל הליכי הבוררות אמור לחול ״מיטב שפיטתו״ של הבורר ומשפט המדינה אינו מחייב אותו, העברת ההליך מבוררות לבית משפט שקולה כנגד שינוי בזכויות הצדדים, וחייבים אנו ליתן דעתנו לדבר.
…
דעתי היא כי החלת ״משפט פרטי״ על הליכי בוררות – להבדיל ממשפט המדינה החל בבתי משפט – מהווה שיקול כבד-משקל עד-למאוד, כמעט שיקול מכריע המורה באצבע אל-עבר עיכוב הליכים בבית משפט והפניית נושא לבוררות, כפי שהסכימו בעלי הדין ביניהם מראש.״
יצוין, כי בית המשפט יבחן לגופו של ענין לא רק את האמור, אלא גם האם הנסיון לצרף צד הינו אך ורק על מנת למנוע את הליך הבוררות ואין אותו צד אכן נחוץ באופן אמיתי[7]:
״ראשית, לבחון את ״הנחיצות הדיונית״, דהיינו, אם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות, צירוף של אמת, או רק כדי שיהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות (ספרה של פרופ׳ ס. אוטלנגי, בוררות, דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, בעמ׳ 138). בשלב השני לבחן ״הנחיצות המהותית״, שבקיום הליך אחד בבית המשפט כנגד הנתבעים כולם. דהיינו, אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל ויתנהל כמקשה אחת״[8].

נדמה, כי על אף היות באותה עת כבוד השופט חשין בעמדת מיעוט בתיק הספציפי הלה, עמדתו העקרונית ראוי ליתן לה משקל של כבוד, משקל מכריע.

הדברים אמורים אף במנותק מסוגיית התחשבותו של דין כלשהו בכלל, ועל אחת כמה וכמה שעה שהמדובר בדין תורה, בשיטת משפט אחרת, כמו גם העדפת הצדק על היעילות בשיטות המשפט השונות בכלל ובפרט דין תורה, סוגיות אשר לא נזקק להן לעת הזו.

לסיכום

ראשית – אין זה הכרח כי בורר כלשהו יתחשב בסוגיות האמורות ויכול ולאלו יזקק רק בית המשפט לאחר מעשה, או במהלך הבוררות, כאשר תוגש לפניו בקשה מתאימה.

שנית – יש לבחון היטב – הבורר ככל והוא מבקש להתחשב באמור, או בית המשפט בדונו בסוגיית עיכוב הליכים או דיון מאוחד – האם צירוף הצד נועד להכשיל הדיון במסגרתה של בוררות וללא שיש צורך אמיתי בכך.

שלישית – שיטת המשפט מעוניינת לנתב הליכים המגיעים לבית המשפט להליכים של גישור או בוררות. אשר על כן, בדומה לכלל לפיו בית משפט יטה שלא לבטל פסק בוררות ויעשה זאת רק במקים חריגים וכמשקל על כף המאזניים האחרת לרצון לאחד דיונים, יש מקום ליתן משקל מערכתי לצורך ולרצון בעידודם של הליכי בוררות, ולא להעביר על נקלה את ״כיוון התנועה״. יצוין, כי נוכח מגמה זו, ייתכן ובית המשפט אף ילחץ את אותו צד ג׳ שלא חתם על הסכם הבוררות להצטרף לדיון במסגרת זו.

רביעית – יש ליתן משקל רב להסכמות הצדדים לחרות הפרט ולחופש החוזים ולמעט בניטרולן, על דרך אי העברת הדיון מבוררות לבית המשפט.
לפיכך ונוכח כל השיקולים דלעיל, ראוי כי בורר לא יאפשר ״בריחה״ של צד החתום על הסכם/שטר בוררות על נקלה. חזקה כי בית המשפט אף הוא יעשה כן.

————-

[1] לעיתים תכופות מסכימים כך צדדים שעה שהמדובר בצדדים לחוזה שהינם דתיים, אך ההסכמה לעניין הסוגיה בה נדון, יכול ותהיה גם על כל דין אחר.

[2] קיימים יוצאים מן הכלל בהם ניתן לצרף צד להליך בוררות אך לא נדון בהם במסגרת זו.

[3] האפשרות מוגבלת על ידי תנאים שעיקרם פרוצדוראלי אך קיימת כזכות.

[4] ככלל לא יכול בורר להכריע ופסק הבוררות לא יחול, על צד ג׳ שלא היה שותף לבוררות ולהכרעה שכזו אין תוקף כלפיו.

[5] היפך האמור אך במשמעות זהה יחול ככל והתיק יידון במסגרתה של הבוררות.

[6] רע״א 985/93 אלרינה איווסטמנט קורפריישן נ׳ ברקי פטה המפרים (ישראל) בע״מ. שם נפסק כנגד עיכוב הליכים והמתנה לסיום הליך אחד טרם הדיון באחר ודעתו של השופט חשין היתה בדעת מיעוט לפיה היה מקום להעדיף הפיצול, אך העקרונות מובאים על ידו שם ויש להשתמש בהם על פי כל מקרה ומקרה.

[7] ראה שם דעתו של השופט גולדברג.

[8] הדברים יפים גם שעה שנתבע מבקש לצרף נתבע כצד ג׳.

———–

ראו גם:

ביטול פסק בורר

בוררויות בעידן הכפר הגלובלי

סופיות הדיון בבוררות של פי חוקי המדינה

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
https://www.ch10.co.il/news/285959/#.XjJ4-TIzbIU

מאי 9, 2016

http://www.ch10.co.il/news/282930/#.V0te9PkrLIU

פינוי מושכר בשירות זכויות היסוד

נכתב ע"י: עוה"ד רות שפיצר

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר נחקק בשנת 1992, עיגן מספר זכויות שהוכרו במשפט הישראלי כזכויות יסוד חוקתיות. אחת מהזכויות האלה, הינה הזכות לקניין. וכך קובע סעיף 3 לחוק היסוד, שכותרתו "שמירה על הקניין": "אין פוגעים בקניינו של אדם".

מכאן, שזכותו של אדם לשמירה על קניינו, הוכרה בשיטת משפטנו כאבן יסוד, זכות חוקתית רמת מעלה, שלא בנקל תתאפשר פגיעה בה.

סביר להניח שאלו המשקפיים אותם הרכיב מחוקק המשנה, כשהוסיף את פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – "תביעה לפינוי מושכר" המצוי תחת מטריית הגג של חלק ג' לתקנות – "עניינים מיוחדים".

במסגרת הפרק, וכפי שנפרט להלן, ביקש מחוקק המשנה לתת מענה מהיר ואפקטיבי לבעיה שדומה כי הפכה לרווחת למדי במחוזותינו – פינוי שוכרים ו/או מי שהחזיקו כדין בנכס, אשר מסרבים להתפנות ממנו עם סיומה של תקופת השכירות, או עם פקיעת זכותם להחזיק בנכס.

במקרה כזה נפגעת זכות הקניין של הבעלים במספר אופנים. ראשית, במובן הפיזי ביותר – הנכס תפוס על ידי גורמים בלתי רצויים, אשר מונעים מהבעלים לעשות בנכס כבשלו (והוא אכן שלו…). שנית, ישנה פגיעה ב"סחירות" של הנכס. כך לדוגמא, בעלי דירה שמעוניינים למכור את הדירה כשהיא פנויה מכל אדם, לא יכולים לעשות כן. יתכן שהמקרה החמור יותר הוא דווקא אחרי שנמכרה דירה שכזו עם התחייבות שהדירה תהיה פנויה, בעוד השוכרים לא יוצאים, באופן שהופך את המוכרים למפרים את חוזה המכר באל כורחם. לבסוף, במרבית המקרים בהם השוכרים לשעבר לא מתפמנים מהנכס, הם גם מפסיקים לשלם את דמי השכירות.

לפיכך, ועל מנת לתת אמצעי יעיל להשגת השליטה בנכסיהם בידי בעלי ובעלות המקרקעין שנאלצו בעבר להמתין חודשים רבים, ולעתים אף שנים, בטרם שפונו הפולשים מדירותיהן, יצר המחוקק "הליך מקוצר" במטרה לפנות את המושכר.

מאפייני ההליך ותקרת הגג של חודשיים

על מנת להביא לידי ביטוי את העקרונות שעמדו בבסיס ההליך, נקבעו מספר מנגנונים ייחודיים לתביעה לפינוי מושכר, אשר הופכים אותה למהירה ויעילה יחסית.
בניגוד לתביעה רגילה, תביעה לפינוי מושכר מאופיינת ב"כתבי טענות מנופחים" – לכתב התביעה, אשר מוכתר במילים "תביעה לפינוי מושכר", יצרף התובע תצהירי עדות ראשית; חוות דעת מומחה; אסמכתאות משפטיות; וכן מסמכים הנוגעים לעניין הנדון, קרי, המסמכים המבססים את טענותיו.

כתב ההגנה יוגש באותו אופן, בתוך לא יאוחר מ-30 יום.

מכאן, שבתוך חודש ממועד הגשת התביעה, ועוד לפני שמי מהצדדים הופיע בפניו, נפרשת בפני בית המשפט מלוא המסכת העובדתית של התביעה (עדויות; חוות דעת; מסמכי יסוד שעל בסיסם הוגשה התובענה).

השלב הבא הוא קביעת דיון – התקנות קובעות כי בית המשפט יקבע מועד דיון שלא יהיה מאוחר מ-30 יום מהמועד האחרון להגשת כתב ההגנה האחרון בתיק.

כלומר, לכל המאוחר בתוך חודשיים ממועד הגשת התביעה, יזכה התובע לעמוד בפני בית המשפט ולברר את תביעתו. בפועל, במקרים רבים ההכרעה בתיק מתקבלת מיד בתום הדיון.

יתרון נוסף של ההליך טמון בעובדה כי התקנות מונעות מהנתבע להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי. הפוקוס אפוא הוא על התביעה לפינוי מושכר – על כך שתתברר במהירות ובלי הסחות.

יתרון עצום נוסף להליך, שמדגיש את החשיבות שראה המחוקק במתן "שיניים" להליך ולפרקי הזמן הקצרים למימושו, מצוי דווקא בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

סעיף 6 לחוק קובע כי בניגוד למועד ברירת המחדל שנקבע לגבי ביצוע של פסקי דין רגילים, שהוא 30 יום, מועד ברירת המחדל לביצוע פסקי דין בתביעה לפינוי מושכר הינם 15 יום.

אם ניתן לדבר על "מחיר" לאותה יעילות, הרי שזאת העובדה שהתובע חושף את כל הקלפים כבר בשלב המקדמי של הגשת התביעה, ונותן גרסה מאומתת בתצהיר של טענותיו. עם זאת, דומה כי זהו מחירה של היעילות, מחיר סביר והגיוני על מנת לזרז ההליך ולאפשר לבית המשפט להכריע בסכסוך במהירות האפשרית.

ומה אחר כך – איפה הכסף?

תביעה לפינוי מושכר, כשמה כן היא – הסעד היחיד שמתקבל עם סיומה של התביעה (במידה והתקבלה ולא נדחתה) הינה פינויו של המושכר, ותו לא. כפי שציינו לעיל, על פי רוב נגרמים לבעלי הנכסים נזקים כספיים משמעותיים, אותם לא ניתן לתבוע במסגרת התביעה לפינוי מושכר.

אף לעניין זה מתייחסות התקנות, אשר קובעות כי התובע יהיה רשאי לתבוע סעדים נוספים (פיצויים, דמי שכירות וכיוצ"ב) בשל אותה עילה (הפלישה לקרקע), בהליך נפרד ובלא צורך בקבלת רשות מאת בית המשפט (רשות שנדרשת במקרים אחרים בהם מבקש תובע לפצל הסעדים שתובע בגין אותה עילה).

מעבר לשיקול היעילות, הפרדת התביעות הגיונית, שכן רק לאחר שהנכס יפונה באופן סופי, יוכל התובע לכמת את הנזקים שנגרמו לו בפועל באופן מדויק, מבלי שיצטרך לאמוד אותם. יתר על כן, לאחר שבית המשפט כבר קבע כי השימוש בנכס נעשה שלא כדין (ולכן התובע זכאי לפינוי המושכר), התביעה בגין יתרת הסעדים תתמקד בסוגיית הנזק ולא בשאלה העקרונית של ההפרה, שלגביה כאמור כבר ניתנה הכרעה שיפוטית. מכאן, שאף התביעה השניה צפויה להיות מהירה ויעילה יחסית.

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שהתפרסם באתר 'חרדים 10':

אפריל 17, 2016

http://www.ch10.co.il/news/274787/#.VxZZlPkrLIU

מכרזים – לא רק לשחקנים הגדולים

נכתב ע"י: עוה"ד ארז בן – דוד

לבעלי עסקים קטנים נדמה לעיתים, כי מכרזים הנערכים על ידי משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, עיריות וגופים ציבוריים אחרים, מיועדים ל"שחקנים גדולים" בשוק – חברות גדולות ובינוניות – ולעסקים הקטנים אין "סיכוי" להתמודד בשוק נרחב ופורה זה. זו הנחה שגויה.

פעמים רבות הגופים הציבוריים מפרסמים מכרזים לביצוע עבודות בהיקפים לא גבוהים, כאלה המתאימים לעסקים קטנים ולבעלי מלאכה בתחומי התעשיה. בהיקפים אלה, לעיתים "השחקנים הגדולים" נמנעים מלהשתתף מטעמי כדאיות, דבר המשאיר בתחומי ה"משחק" רק את העסקים הקטנים.

מעדיפים כחול לבן

יתרה מכך, תקנות חובת המכרזים מעניקות העדפה לטובין מתוצרת הארץ על פני טובין מתוצרת חו"ל. העדפה גבוהה עוד יותר ניתנת לטובין המיוצרים באזורי עדיפות לאומית, באזור עוטף עזה ובתחומי שדרות רבתי.

מתן עדיפות לנשים מציעות במכרזים

בנוסף, מתוך רצון לעודד נשים בעסקים, מעניק חוק חובת מכרזים משקל יתר להצעה המוגשת על ידי חברה או עסק המצויים בשליטת אישה. כך שבמקום בו, לאחר שקלול התוצאות, קיבלו שתי הצעות או יותר תוצאה זהה שהיא התוצאה הגבוהה ביותר (בדרך כלל שקלול של מחיר ואיכות), תיבחר ההצעה של חברה או עסק המצויים בשליטתה של אישה, בכפוף לכך כי למסמכי ההצעה צורפו המסמכים הנדרשים הקבועים בחוק לענין זה.

הערבות הבנקאית

דיני המכרזים רבים הם ומגוונים. כך לדוגמא, במכרזים רבים קיימת דרישה לצירוף ערבות בנקאית אוטונומית, אשר מטרתה העיקרית היא להבטיח את התחייבות המציע על פי הצעתו במכרז. על הערבות הבנקאית להיות בדיוק בהתאם לנוסח שנקבע במסמכי המכרז (נוסח הערבות, תוקף הערבות, הסכום הנקוב בה וכיוצ"ב). פסיקת בתי המשפט בענין הערבות הבנקאית מחמירה מאוד וכמעט כל חריגה מהנוסח הנדרש תביא בהכרח לפסילת כתב הערבות וכפועל יוצא את ההצעה במלואה.

על אף הדרישות המחמירות ביחס לערבות הבנקאית, יש לדעת כי לא כל פגם במסמכי המציע מביא בהכרח לפסלות ההצעה. לעיתים, בהצעת מציע, בפרט מציע שאינו מנוסה, מוצא עורך המכרז פגמים טכניים שונים, כגון היעדר חתימה על גבי מסמך מסוים, או היעדרו של אישור כלשהו המצוי תחת ידו של המציע ואשר בהיעדר תשומת לב מתאימה הוא לא צירפו למסמכי ההצעה. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, לוועדות המכרזים של הגופים הציבוריים השונים, קיימת הסמכות להפעיל שיקול דעת בענין ולבקש תיקונים והשלמות במקרים המתאימים.

מה עושים במידה וההצעה שהגשת נפסלה או לא זכתה?

במקרה של פסילת הצעה, על ועדת המכרזים להודיע על כך למציע ולנמק את החלטתה. למציע עומדת זכות הטיעון בפני ועדת המכרזים וכן הזכות לעיין בפרוטוקולים של הועדה, בהחלטותיה וכן בהצעה הזוכה – במועדים הקבועים בחוק. בידי מציע אשר סבור כי נפלו פגמים בהחלטת ועדת המכרזים בעניינו, ישנם כלים משפטיים שונים המאפשרים לו לנסות להביא לשינוי החלטת ועדת המכרזים. בשלב זה ישנה חשיבות מרובה לקבלת ייעוץ משפטי מהיר ומקצועי שכן כל דחיה בנקיטת פעולה, עלולה כשלעצמה למנוע מן המציע להביא לשינוי החלטת ועדת המכרזים או לקבלת סעד מבית המשפט.

כך לדוגמא, בתיק בו ייצג משרדנו, פנתה לבית המשפט מציעה שהצעתה נפסלה על ידי ועדת המכרזים מחמת היעדר עמידה בתנאי הסף שנקבעו במכרז, בדרישה להאריך לה את המועד להגשת עתירה מנהלית כנגד ועדת המכרזים בגין החלטת הפסילה. בין היתר, ועדת המכרזים טענה בבית המשפט לשיהוי מצד העותרת וכן לחריגה, בת מספר ימים בלבד, של העותרת מן המועדים הקבועים בחוק. בית המשפט אימץ את טענת השיהוי שנטענה על ידי ועדת המכרזים ודחה את הבקשה תוך חיוב העותרת בהוצאות.

אשר על כן, מומלץ לבעלי עסקים קטנים לעקוב אחר המכרזים המתפרסמים באופן -תדיר על ידי הגופים הציבוריים ובעידן הטכנולוגי הנוכחי ישנן פלטפורמות שונות אשר מסייעות ומקלות בביצוע מעקב זה. עוד מומלץ להיעזר בעורך דין המתמחה בתחום דיני המכרזים בכל ההליכים והתהליכים הקשורים למכרז ובפרט קודם להגשת הצעה.

——

ניתן לקרא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

אפריל 6, 2016

http://www.ch10.co.il/news/271591/#.VwWFj_krLIU

מה ההבדל בין תביעה קטנה לתביעה ייצוגית?

נכתב ע"י: עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

יש הנוטים להתבלבל בין תביעה קטנה לתובענה ייצוגית, שכן יכול ושתיהן עוסקות בסכומים פעוטים. אם כן, מהו בסיס ההבדל בין שתי אלו?

תביעה קטנה במהותה הינה תביעה שבין שני גורמים, אשר הסכסוך ביניהם הינו סכסוך שבמהותו הוא נעדר השלכה ישירה על גורמים נוספים והוא תחום בין שני הגורמים היריבים – בהקשר זה יאמר כי התובע לא יכול להיות חברה.

התובענה הייצוגית, לעומתה של זו הקטנה או תביעה בכלל, הינה תביעה שבמהותה הינה תביעה ״ציבורית״, בה התובע משמש פה ומייצג של קבוצה גדולה של תובעים נוספים, אשר המשפט מעדיף כי אלו לא ינהלו כל אחד תביעה משל עצמו נוכח הנזק הפעוט. כמו כן סביר להניח, כי נוכח הנזק הזעום לכל אחד מהפרטים – התובעים הפוטנציאלים – יבחרו אלו שלא לתבוע, אך לסוגיה בכללותה ולנזק הכולל, השלכות רוחב משמעותית על כלל הציבור הנפגע וכן על אלו שעדיין לא נפגעו, אך היה ולא תעצר התופעה יש להניח כי יפגעו.

המשפט – כמי שמעונין לעודד הגנה על הפרט – מעונין לעודד את בירורה של התובענה הייצוגית וככל ותמצא התופעה נכונה, למנוע את המשכה בטרם תפגע בפרטים נוספים.

על איזה סכומים מדובר בכל תביעה?

בעוד תביעה קטנה מוגבלת בסכום – אשר כיום אינו עולה על 33,500 ש״ח – הרי התובענה הייצוגית, אינה מוגבלת בסכום ולעיתים רבות השווי המצרפי של התובענה עולה על מיליוני שקלים, שעה שהנזק לפרט הינו אגורות עד שקלים בודדים.

כך למשל הגיש משרדנו תביעה כנגד רשות שדות התעופה – המתבררת עתה בבית המשפט – בגין התשלום הנגבה מכל החונה בחניית שדות התעופה שדה דב ובן גוריון. הנזק לכל אחד מהחונים הינו קטן, אך השווי המצרפי של התובענה הייצוגית הינו 200 מיליון ש״ח.

אופן הייצוג

הבדל נוסף וראוי לציון בין סוגי התביעות הוא, כי בתביעה קטנה ייצג התובע את עצמו ורק באופן חריג יותר ייצוג על ידי עורך דין. בתובענה ייצוגית, סוגיית היכולת לייצג הינה סוגיה בפני עצמה ובית המשפט יבחן האם המייצג הינו בעל יכולת לייצג בתובענה. הסיבה לאמור הינה, כי המייצג – הן התובע והן ב״כ עורך הדין – מייצגים קבוצה שלמה, ציבור, אשר לתוצאת ההליך השפעה על כולו ולפיכך מין הראוי כי המייצגים יהיו אלו כאלו המסוגלים לייצג את הציבור נכוחה, על מנת שזה לא יפגע כתוצאה מייצוג שאינו הולם.

הבדל פרוצדוראלי

דבר נוסף שיש לשים לב אליו, הינו הבדל פרוצדוראלי. בעוד תביעה קטנה מוגשת באופן שבו הצד התובע מגיש כתב תביעה והמתגונן מגיש כתב הגנה והתביעה מתבררת בפני בית המשפט, הרי שבתובענה ייצוגית מוגש הליך מקדים הקרוי בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. רק וככל ובית המשפט יאשר את הבקשה, תידון התביעה. אמנם, מאחר והבירור בשלב הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית הינו הליך בירור מקיף, הרי שרבים המקרים בהם שעה שמאושרת הבקשה, מגיעים הצדדים להסדר כולל, שכן שלב האישור טומן בחובו גם התייחסות מקיפה לשאלות המהותיות שבחוק והעובדה שבית המשפט מאשר את הבקשה, הינה בבחינת ״רמז״ עבה לנתבע.

משך ההליך

כמו כן, תביעה קטנה הינה בבסיסה הליך מהיר ומזורז, המסתיים בדרך כלל בלא יותר מדיון אחד. ככל ומתברר לבית המשפט כי הסוגיה מורכבת, יש לבית המשפט הסמכות להעביר את התביעה הקטנה לפסים של תביעה רגילה. דבר זה נדרש נוכח הפרוצדורה – כללי המשחק – המינימליים הקיימים במסגרת של תביעה קטנה. בתובענה ייצוגית, בדרך כלל הדרך הינה ארוכה ורצופה התדיינות מורכבת ובלא מעט פרצדורה דיונית, שכן ההכרעה, ולו בשלב הבקשה לאישור התובענה, הינה השלכה מהותית על ציבור רחב ולא אחת בסכומי כסף משמעותיים במיוחד.

האם ניתן להגיע להסדר בכל אחת מהתביעות?

בעוד שבתביעה קטנה, כמו בכל תביעה רגילה בין שני צדדים להתדיינות, יכולים הצדדים להגיע לכדי הסדר ביניהם ובית המשפט יאשרו כמי שמכבד רצונם של הצדדים, הרי בתובענה ייצוגית בית המשפט יבחן את ההסדר שבין הצדדים ובית המשפט – על פי חוק – מחייב לבחון ״כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה״ (סעיף 19 לחוק תובנעות ייצוגיות). זאת ועוד, בית המשפט אף מחויב למנות גורם שיבחן באופן אוביקטיבי את ההסדר ויתן חוות דעת לבית המשפט האם ההסדר עונה על הקריטריונים שבחוק (למעט במקרים חריגים).

כך למשל קבועים כללים באשר להסתלקות מתובענה ייצוגית. בשונה מתביעה רגילה, בה יכול התובע למשוך תביעתו והשאלה תהיה שאלת הוצאות הצד שכנגד בלבד, הרי בתובענה ייצוגית מחויב אישורו של בית המשפט למשיכת התובענה. זאת ועוד, יכול ואף אם בחר תובע או מייצג להסתלק מן התובענה הייצוגית, ימנה בית המשפט חליף שימשיך את ההדיינות נוכח חשיבות הסוגיה הנדונה והשפעתה על הציבור.

בנוסף, תובענה ייצוגית תחומה על פי חוק לנושאים ספציפיים ולא ניתן להגיש תובענה ייצוגית בכל נושא העולה על הדעת. ועוד, קיימים גם הבדלים בין תובענה ייצוגית כנגד רשות מרשויות המדינה לבין תובענה ייצוגית כנגד גוף פרטי.

לסיכום, תובענה ייצוגית הינו כלי משמעותי להגנה על אינטרסים שונים של הציבור, אך השימוש בכלי משפטי זה אינו פשוט ולא ניתן להשתמש בו מבלי להיוועץ ולהעזר בעורכי דין האמונים על סוג זה של תובענות. אין באמור בכדי לרפות ידיהם של "הצרכנים הטובים", אך בין רעיון לתובענה ייצוגית לבין מימושו הדרך ארוכה ורצופה קשיים והתדיינות משפטית מורכבת.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

מרץ 22, 2016

http://www.ch10.co.il/news/266743/#.VvHOHuIrLIU

למה חשוב לסיים ברישום [מהיר] עסקאות מתנה במקרקעין?

נכתב ע"י: עוה"ד מאיר מולד

לפני שנים רבות, קיבל ראובן במתנה דירה משמעון, קרוב משפחתו. למעלה מעשרים שנים השכיר ראובן את הדירה ונהנה מפירותיה. הכל התנהל על מי מנוחות. אולם יום אחד מגלה ראובן בתיבת הדואר שלו מכתב משמעון המודיע לו כי עקב מצבו הכלכלי הקשה, חוזר בו שמעון מהמתנה. ראובן מגחך לעצמו ואומר "עכשיו הוא נזכר? מה פתאום!". שני הצדדים פנו לבית המשפט ולאחר הליך משפטי ממושך, קבע בית המשפט כי הנכס יחזור לשמעון…

הסיטואציה הנ"ל איננה בדיונית בהכרח. אולם, מה היה על ראובן לעשות כדי להימנע מאי הנעימות וההליך המשפטי הארוך?

הפתרון די פשוט: לסיים את רישום הנכס על שמו.

נסביר: במציאות, קורה שמתקבלת מתנה, לרוב מאדם קרוב, אולם מקבלי המתנה לא טורחים לרשום אותה בלשכת רישום המקרקעין. למה? כי מדובר במשפחה, ולא חושבים שבאמת יש צורך ובכלל לא נעים לבקש כי נותן המתנה היה קרוב משפחה, אז מה? נתחיל עכשיו להחתים אותו ולרוץ לטאבו?!

התשובה היא כן. כדאי מאוד להתאמץ ולסיים את העסקה ברישום במהירות האפשרית.

נסביר: חוק המתנה קובע כי דרך ההקניה של מתנה היא במסירה. אולם, הדבר אינו כך כאשר יש הוראה אחרת המיוחדת לעניין הנידון. ואכן, לנכסי מקרקעין יש הוראה מיוחדת: חוק המקרקעין קובע כי עסקה טעונה רישום וכל עוד היא לא נרשמה רואים אותה "כהתחייבות לעשות עסקה". נמצאנו למדים, שכל עוד מקבל המתנה לא השלים ברישום את עסקת המתנה, הסטאטוס שבו נמצאים הנותן והמקבל הינו "התחייבות לעשות עסקה".

נשוב לחוק המתנה: סעיף 5 לחוק המתנה עוסק בהתחייבות לתת מתנה. אולם, מה הדין כאשר אדם נתן מתנה אך הוא החליט לחזור בו?

החוק מתיר לנותן לחזור בו מהמתנה בתנאים מסוימים כגון התנהגות מחפירה של המקבל מול הנותן או שינוי לרעה שחל במצבו הכלכלי של הנותן. קרי: גם אם חלף זמן רב מאז נתינת המתנה והמקבל לא השלים את הרישום, די בכך שנותן המתנה שינה את מצבו הכלכלי לרעה בכדי לזכות אותו בהשבת הדירה לידיו. החוק למעשה מתיר לנותן המתנה לחזור בו מהמתנה גם ללא סיבה מיוחדת כל עוד לא השתנה מצבו של המקבל לרעה בעקבות המתנה ובנוסף, הנותן לא ויתר על זכותו לעשות כן בזמן נתינת המתנה.

במילים אחרות: אם קיבלתם מתנה ולא דאגתם להשלים את הרישום, אתם די בקלות עלולים למצוא את עצמכם בלעדי המתנה ועם הרבה מאוד אי נעימות.

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

מרץ 1, 2016

סופיות הדיון בהלכה – חלק ב'

'סופיות הדיון' בבוררות שעל פי חוקי המדינה

נכתב ע"י: עוה"ד צבי ("ציקי") וולפסון

כפי שהצביע עוה״ד והרב אליהו שוורץ במאמריו, סופיות הדיון בדין תורה מוגבלת עד כדי שכמעט ואינה קיימת.

לעומת זאת, בדין האזרחי לסופיות הדיון מעמד מפתח עקרוני. על אחת כמה וכמה שעה שהמדובר בבוררות.

על פי המחוקק וההלכה המשפטית, לפסק בוררות מעמד עודף על זה של פסק דין – לא לענין אכיפתו שאז צריך הוא לעבור אישור בבית המשפט (ראו: אכיפת פסקי בוררות בערכאות), אלא לענין הליך ״הערעור״. בעוד על פסק דין ניתן לערער בזכות, לא ניתן לערער על פסק בוררות ( ראו: הדרכים לביטול פסק בוררות), אלא, ניתן לבקש את ביטולו בגין עילות מוגבלות, שעיקרן אי תקינות ההליך ולא תוכן הפסק.

המחוקק והפסיקה רואים בבוררות כלי המאפשר הליך דיון מהיר, אשר יפחית את העומס על ביתי המשפט ואשר על כן ועל מנת לעודד את השימוש בו, נתנו כח יתר ״לסופיותו״.

האם ניתן לאמץ עקרונות מדין המדינה לענין בוררות, להליך שעל פי דין תורה מבלי לפגוע בעקרונות/הלכות דין התורה לענין סופיות הדיון?

נדמה לנו, כי נוכח הניצול הקיים לעיתים של בעלי דין את עקרון העדר סופיות הדיון בדין תורה, יש מקום לבחון האם בכפוף לכללים הלכתיים, ניתן לאמץ פרקטית כללים מההליך האזרחי, על מנת לייעל הדיון וכח הפסק שעל פי דין תורה ולעודד הדיון על פי דין תורה.

מאחר ולעיתים ״ממציאים״ בעלי דין ראיה, בעיקר עת הפסידו בהליך, על מנת לפתוח את הפסק בתקווה כי יצליחו לייצר בוררות שלמה ומחודשת ועל למזער תופעת הניצול והשימוש לרעה בהליך, נציע לנקוט בדרך השאולה מהמשפט האזרחי.

אחד העקרונות שעל פי המשפט האזרחי, עת מבקש נתבע למחוק תביעה שהוגשה כנגדו – בשלב שלפני מתן פסק הדין – הוא, אף אם יוכיח התובע את כל הנטען על ידו בראיות, לא יוביל הדבר לזכיה בתיק נוכח העדר עילה משפטית, הרי שניתן למחוק את התביעה בטרם התבררה.

אמנם סעד שכזה הינו נדיר, נוכח הכלל המשפטי לפיו נותנים לכל אדם את יומו בבית המשפט, אך מטרתו הוא ייעול הדיון ומניעת דיונים והוצאות, שעה שברור כי גם אם תוכחנה לעילא ולעילא כל העובדות הנטענות בראיות, ממילא הדבר יוביל לאי קבלת התביעה נוכח העדר עילה משפטית כנגד הנתבע.

בדומה, מוצע לבתי הדין הדנים על פי דין תורה לבחון טרם פתיחת הבוררות פעם נוספת בגין טענה לראיה חדשה, לאחר שכבר ניתן פסק הבוררות, האם המבוקש או הנטען להיות מוכח על ידי אותה ראיה יכול וישנה את פסק הבוררות.

ככל וסבור בית הדין כי היה ויוכח באמצעות הראיה הנטען להוכיח, ממילא לא ישתנה תוצאת פסק הבוררות, אין מקום לפתוח את הבוררות. אולם, אם קיים ולו ספק קל שבקלים כי ככל ויוכח הנטען באמצעות הראיה החדשה יהיה בכך לשנות את פסק הבוררות, יש מקום לפתוח את התיק ולהתיר להביא את הראיה.

המרחיבים לעשות יטענו, כי יש לעשות כן אף אם טרם ניתן הפסק וההליכים טרם נסתיימו, או אם נוצר הרושם כי מטרת אחד הצדדים הוא לנצל ההליך לרעה באמצעות הבאת ראיות שאין בהן בכדי לסייע למתן פסק דין צודק אף אם יוכח הנטען באמצעותן.

נדמה לנו, כי האמור – בכפוף לשימוש זהיר ובמסורה – ייעל ההליכים שעל פי דין תורה ויעודד השימוש בבוררות שעל פי דין תורה.

————-

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה – חלק א'

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/259696/#.VtWUyfkrLIU

פברואר 17, 2016

http://www.ch10.co.il/news/255180/#.VsSdYvkrLIU

סופיות הדיון בהלכה – חלק ב'

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

במאמר הקודם עסקנו בהלכה התלמודית לפיה כעקרון אין מניעה מלהביא ראיות חדשות ולסתור את הדין גם לאחר מתן פסק דין, אולם שאלנו האם הדברים נכונים גם היום בבתי הדין הרבניים לאחר שנתקבלו תקנות הדיון כמנהג הדיינים וכן האם הדברים רלוונטיים כאשר בתי הדין לממונות משמשים כבוררים בלבד ללא סמכות הזמנה לדין.

בשלחן ערוך [חושן משפט סימן כ'] מבואר בהרחבה כי, בעל דין זכאי לבקש לסתור את הדין על סמך טענות שבעובדה או מציאת ראיות שיש בהם להשליך על הקביעות העובדתיות נשוא פסק הדין ובלבד שהידיעות שבעובדה או הראיות, לא היו בידו בעת הדיון האחרון ומתן פסק הדין.

ואכן דברים אלה עמדו לנגד מתקני תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, כאשר בסימן י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג כתוב לאמר:

קכט. דיון מחדש לבקשת בעל – דין

(1) בעל – דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית – הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

קל. הדיון בבקשה

(1) בית – הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

(2) החליט בית – הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית – הדין לעכב את ביצוע פסק – הדין עד לבירור.

קלא. פסק – הדין

אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית – הדין את פסק – הדין או יבטלו ויוציא פסק – דין חדש".

כלומר, יש להבדיל בין תוספת טענות לתוספת ידיעות שבעובדה ותוספת ראיות – כאשר תוספת טענות לא יתקבלו, אך תוספות עובדתיות וראייתיות שלא היו ידועות במועד הפסק תתקבלנה, אך גם זאת בכפוף לשיקול הדעת של בית הדין, בדבר הסיבה שהדבר לא היה ידוע לו. כמו כן, על בעל הדין להטעים את ייתכנות טענתו כי הדבר לא היה ידוע לו לפני כן.ביחס לטענות משפטיות, אזי לא ניתן לערער על פסק הדין אולם במקרים חריגים, כאשר מוכח כי בית הדין טעו בהלכה מפורשת – דבר משנה – אזי פסק דינם בטל למפרע ובמקרים רבים חייבים גם באחריות אישית כלפי נזקים אשר הגיעו למי מהצדדים כתוצאה מפסק הדין המוטעה.

הסיבה להעדר ערעור ולסופיות הדיון גם בעבודות או ראיות שהיו ידועות מקודם, הוא מטעמים של סדר חברתי המציב גבול לניסיונות מיצוי הצדק. אכן, יש פעמים שמוותרים על גילוי האמת והצדק במקרה הפרטני מטעמים של תועלת הציבור כמבואר בשו"ת רדב"ז [חלק ב סימן תרכה] וז"ל:

"שאם באנו לחטט אחר כל בית דין ובית דין אין לך מעשה בית דין מתקיים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאים אחריו את דבריו אלא אם כן היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למימר הכי והכי תלינן לומר כדין נעשה דלאו קטלי קני באגמא הוו … וזה מבואר והשכל מסכים עליו דאי לא תימא הכי לא יבואו רוב הדינין לידי גמר וירבה הגזל והחמס"

כל זה בטיעונים משפטיים, אולם, בעובדות בלתי ידועות סותרים כאמור לעיל. ויותר מזה כתב הרשב"א בתשובה [סי' אלף קי"ח] כי, כיון שניתן לסתור את הדין בעבודות וראיות בלתי ידועות – ניתן לפסוק שלא בפני בעל דין:

"בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין ואעפ"י שנחלקו בשלהי שור שנגח דו"ה שאין גומרין דין השור אלא בפניו הני מילי בדינו של שור משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעליו כך מיתת השור מה בעליו בפניו אף השור בפניו אבל בממונא בעלמא מה איכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין הלכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיה לסתור את הדין"

הבית יוסף הביא את תשובת הרשב"א [חו"מ סוס"י ט"ז] בדין התלמודי שהזכרנו במאמר הקודם, על נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו, לבקשתו או אפילו לבקשת בעל דינו. עבר הזמן ולא הביא ואפילו אם גם לא התייצב לדיון, דנים אותו שלא בפניו כי בכל מקרה ניתן לסתור את הדין.

והדברים קשים להלום שלפי זה יצרנו מצב של אנדרלמוסיה והזוכה בדין לעולם לא ינוח ולא ישקוט שמא הצד האחר יסתור את הדין, ואפילו אם כבר קיבל את פסק הדין ופרע את אשר הושת עליו, יכול לסתור את הדין ולגבות חזרה את אשר שילם!

אולם הפתרון לכך מבואר בשלחן ערוך [ריש חו"מ סימן כ']: גם במקרה של דיון אשר התקיים בפני בעלי הדין וגם במקרה שבעל הדין ציית לפסק וכבר פרע את הכסף לתובע שעל פי הדין, שכאמור הוא יכול להביא ראיות שלא היו ידועות לו בשעת הדיון, הדבר תקף רק אם לא הצהיר בעל הדין כי אין בידו ראיות, אבל כאשר הצהיר ומדובר בדבר שבממון, אזי נחשב הדבר כמחילה מראש על הזכות הממונית וכמתנה לבעל הדין השני.

אשר על כן, הפתרון המקובל היום הוא לדרוש מבעלי הדין להצהיר – כפי שגם מופיע בתקנות הדיון שציטטנו- ואם הצהירו בעלי הדין הם מנועים מלהביא ראיות חדשות בעתיד. ברור כי אם מדובר בנסיבות חדשות של קיום פסק דין מתמשך – כמו למשל פסק דין למזונות – כי שם לא דנים על העבר אלא על נסיבות שהתחדשו.

אולם מה יקרה אם בעל דין לא התייצב? האם יחשב הדבר כהצהרה שאין לו מה לטעון וכמחילה? התשובה היא שלילית, זכותו להגיע לאחר מכן ולטעון ללא הגבלת זמן. הנימוק מבואר בדברי המרדכי בפ' זה בורר [בבלי סנהדרין פרק ג'], כשהוא מצטט את הפסקה התלמודית במאמרנו הקודם, וז"ל:

"נשאל רבינו מאיר עד כמה יכול לסתור את הדין והשיב נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר, כדתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. ועל כיוצא בזה אמר רב נחמן אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן, ופירש רשב"ם: לזילותא דבי דינא שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרים את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא, כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו אמת בתוצאות, וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית – דין עד שאין להרהר אחריו".

כלומר, המטרה שמאפשרים את סתירת הדין ואפילו במחיר של לגלוג על בית הדין הוא כי הדין חייב להיות אמת, לא רק לפי הטענות של הצדדים אך גם אמת בתוצאות, כלומר ההליך המשפטי אינו "אדברסרי טהור" ואם הצדדים לא טענו כראוי נותנים להם הזדמנות נוספת ובית הדין יחקור את הדין עד תומו, כיוון שעליו להביא לתוצאה נכונה וצודקת.

המגבלות המוטלות מכוח הסדר החברתי הן רק כלפי טענות משפטיות ולא כלפי טענות שבעובדה או ראיות חדשות, אלא אם בעל הדין הצהיר במפורש שאין לו יותר טענות שבעובדה ואין לו יותר ראיות ועדים, כי אז יחשב הדבר מחילה.

ישנם נוסחאות של שטרי בוררין בו בעל הדין מתחייב במפורש כי יוותר על ראיות חדשות במקרה שיצהיר כי אין לו, וקבלת הקניין יתן לזה תוקף, שלא יחשב הדבר אסמכתא בעלמא.

————-

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה – חלק א'

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

ינואר 26, 2016

ראו גם:
עיקול במסגרתו של הליך בוררות
הדרכים לביטול פסק בוררות
אכיפת פסקי בוררות בערכאות

בוררויות בעידן הכפר הגלובלי

נכתב ע"י: עוה"ד ציקי וולפסון

נוכח ״צמצומו״ של הכפר הנקרא כדור הארץ, הרי לעיתים נערכות בוררויות שהן רלוונטיות לביצוע בישראל אך מטעמים שונים נערכו בחו״ל.

לעיתים בוררויות אלו הן בוררויות בהן מעורבות חברות בינלאומיות בעלות סניפים בישראל ו/או עובדים בישראל, אשר לתוצאת הבוררות השלכה ישירה על גורמים בישראל ונדרשת אכיפת הבוררות בישראל. יכול גם כי בוררויות שעל פי דין תורה יערכו בחו״ל, אך לתוצאתן השלכה לגבי נכסים או אנשים/ישויות משפטיות שונות בישראל. אף במקרה זה נדרשת אכיפת הפסק בישראל.

מדינות שונות ברחבי הגלובס ערות למצב זה ומאחר וכלי הבוררות הינו נפוץ במדינות שונות ובין גורמים עסקיים, נתנו דעתן לצורך ביצירת כללים ואמנות לשם הסדרת הסוגיה.
האמנה הידועה ביותר ואחת המקיפות, אם לא המקיפה ביותר, ידועה בתור ״אמנת ניו יורק״. אמנת ניו יורק אומצה בישראל – כפי שאומצה במדינות רבות.

בוררות בארץ לעומת בוררות חוץ

בדומה לפסק בוררות שניתן בארץ, גם פסק בוררות שניתן בחו״ל – ״פסק בוררות חוץ״ שמו – אינו ניתן לאכיפה אוטומטית בארץ ויש להקדים ולאשרו בפני בית המשפט המוסמך על מנת ״להעלותו״ לדרגת פסק דין הניתן לאכיפה באמצעות רשויות האכיפה והביצוע השונות.

המועד להגשת בקשה לאישור פסק בוררות חוץ, שונה מזה של פסק בוררות שניתן בארץ.

על פי סע׳ 27 לחוק הבוררות בשילוב עם סע׳ 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, לענין פסק בוררות שניתן בארץ, הרי שלא ייזדקק בית משפט לבקשה לביטול פסק בוררות שהוגשה בחלוף 45 ימים ממועד שבו נמסר הפסק לצד המבקש את ביטולו. הגבלה נוספת – חלוף 15 ימים מיום שנמסרה לצד המעונין לבקש את הביטול הבקשה לאישור פסק הבוררות – אך לא יותר מ- 45 ימים ממועד מסירת הפסק לו.

אולם, שעה שהמדובר בפסק בוררות חוץ קובע סעיף 29 א׳ לחוק הבוררות, כי בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות חוץ שחלה עליו אמנה שישראל צד לה ואשר קובעת הוראות לענין זה, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות. היינו, יש לבחון היכן ניתן הפסק, האם ישנה אמנה שישראל צד לה, מהי הפרוצדורה הקבועה באמנה ובהתאם לכך יקבע המועד להגשת בקשה לאישור או לביטול.

למה זה חשוב?

הדבר יכול להיות אקוטי לשני הצדדים – הזוכה והמפסיד, מבקש האישור או מבקש הביטול – שעה שמבקש האישור של פסק אשר ניתן בארץ יכול להגישו בכל עת, וטוב יעשה אם יגישו בחלוף 45, ימים ממועד מסירתו לצד שיכול ויבקש לבטלו, ואילו כאשר המדובר בפסק חוץ יש לבחון היטב הדין והפרוצדורה, שם והאמנה החלה, שכן יכול ומבקש האישור יפסיד את המועד לאשרו, שכן בשונה מהדין בארץ, קיימת מגבלת מועד להגשת הבקשה לאישור.

כך גם מבקש הביטול – יכול והמועד שונה מזה שבחוק לגבי פסק בוררות שניתן בארץ הן לחיוב – היינו מועד ארוך יותר ממגבלת 45 הימים, או 15 יום ממועד הגשת הבקשה לאישור במגבלת 45 ימים – או לשלילה – היינו מועד קצר יותר.

יש לבחון היטב, מייד עם מתן פסק בוררות חוץ, עם בעלי מקצוע בדבר הדרכים לביצועו של פסק חוץ בישראל.

מה בדבר סעדים זמניים?

עיתים ניתנים סעדים זמניים במסגרתה של בוררות[1]. שעה שהמדובר בבוררות בחו״ל, יכול גם כן צד לקבל סעדים זמניים שם.

מה יעשה צד שניתן לזכותו סעד זמני – למשל צו מניעה?

משרדנו טיפל לאחרונה במקרה דומה לפיו, לקוח המשרד, במסגרת בוררות הנערכת בחו״ל, בקש כי צו מניעה אשר נפסק לזכותו, יקויים מיידית בישראל עוד בטרם ניתן פסק הבוררות הסופי בחו״ל.
מחד, יכול אותו צד לאשר צו המניעה בישראל כפסק ביניים במסגרתו של אישור פסק חוץ. אולם, אליה וקוץ בה, עד שיאושר הפסק וככל והצד שכנגד לא ימלא אחריו, הרי יחלוף זמן אשר ככל הנראה יהפוך את צו המניעה – אשר בעיקרו הינו סעד מיידי – לבלתי רלוונטי.

במקרה זה, יכול אותו צד להגיש בקשה לאישור פסק חוץ שהוא פסק הביניים שעניינו צו מניעה ולבקש במסגרתה של הבקשה סעד ביניים בישראל, הוא צו מניעה בישראל, עד שיוכרע ההליך המרכזי שהוא אישור פסק צו הביניים, שהוא צו המניעה.

לסיכום נאמר, כי האמור לעיל הינן רק חלק מיני רבות של סוגיות שונות ופתרונות שונים אשר הצורך להיזקק להליכים בארץ לשם אכיפת פסק חוץ מצריך[2].

יצוין, כי מאחר ואין מדובר בהליך תדיר – על אף שבעת האחרונה נוכח נסיבות הכפר הגלובלי הוא מצוי יותר ויותר – לעיתים נדרשים פתרונות מורכבים ויצירתיים לסוגיות שונות העולות במקרים כגון דא ורצוי להיוועץ בכל מקרה על נסיבותיו עם מומחים לדבר.

————-

[1] לא נכנס בטור זה לענין כלל הסעדים הזמניים אשר ניתן לקבל במסגרת בוררות בישראל, די לנו כי נאמר כי אלו אפשריים.

[2] יכולים להיות פתרונות נוספים לאותן הסוגיות אשר אין זה המקום לפותרן.

————

———–

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/246908/#.Vqcu3fkrLIU

דצמבר 27, 2015

http://www.ch10.co.il/news/238567/#.Vn_va_krLIV

מהפכה קטנה בדיני שטרות

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

התרגשות רבתי אוחזת בימים אלו במסדרונות עולם המשפט, נוכח החלטת בית המשפט העליון בתיק רע"א 8301/13 טל טריידינג קורפ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר פורסמה לפני כמה שבועות והיא לבטל הלכה קודמת בעניין זה.

למרות הטכנולוגיה שהולכת ומתקדמת, כרטיסי האשראי, הבנקים הדיגיטליים וכו', שיקים הם עדין אחד מאמצעי התשלום הנפוצים ביותר במשק. לפיכך ההלכה החדשה מבית המשפט העליון תשפיע על כולנו. במאמר זה נסקור בקצרה את ההלכה החדשה והשפעתה.

ביצוע עסקה באמצעות שיקים דחויים

קונה ומוכר עשו עסקה. הקונה נתן למוכר כנגד הסחורה שיקים דחויים ("עסקת היסוד"), ברור היה שמועד פירעון השיקים הינו לאחר קבלת הסחורה. השיקים הועברו לבנק של המוכר והוסבו לפקודתו של הבנק, אפילו ייתכן שהועברו לניכיון בבנק לצורך כיסוי חוב של המוכר כלפי הבנק (כלומר הבנק נתן תמורה כנגד השיק). עוד בטרם הגיע מועד פירעון השיקים, הפר המוכר את ההסכם ולא סיפק לקונה את הסחורה (מצב המכונה כישלון תמורה). במידה והשיק תקין וללא פגם – הבנק נקרא – "אוחז כשורה" בשטר (שיק) או נסב. נוכח כישלון התמורה – הקונה רץ לבטל את השיק ואולם כנגדו טוען הבנק, כי מאחר והוא (הבנק) אוחז כשורה בשטר (שיק), אזי הקונה חייב לפרוע את הסכום על אף שלמעשה עסקת היסוד נכשלה. זכותו של מי תגבר? של הקונה או של הבנק? זו למעשה השאלה אשר עמדה במרכזה של ההלכה אשר שונתה.

מי הוא אוחז כשורה בשטר?

סע' 28(א) לפקודת השטרות, מגדיר כי "אוחז כשורה" הוא מי שמחזיק את השטר בידיו כאשר הוא שלם ותקין לפי מראהו וכאשר הוא קיבל את השטר לידיו לפני שעבר זמנו, לא הייתה לו ידיעה כי השטר חולל לפני כן, אם אמנם כך היה, וכי הוא לקח את השטר בתום לב, בתמורה בת ערך ובעת שכאשר לקח את השטר לא ידע שקיימת בעיה בעסקת היסוד. במילים אחרות, אוחז כשורה הוא מי שקיבל את השיק לידיו כאשר הוא שלם ותקין לפי מראהו, בתום לב, בעד ערך ובעת שקיבל את השטר לידיו לא ידע כי קיימת בעיה כלשהיא בזכויות הקיימות מכוח השטר.

אוחז תמורת ערך

"מעמד" נמוך יותר מ"אוחז כשורה בשטר" הוא "אוחז תמורת ערך". ההגדרה מצויה בסע' 26(ב) לפקודת השטרות. תמורה בת ערך – הינה כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה או חוב קודם או חבות קודמת, וכנגדם ניתן שטר לפירעון מיידי או לפירעון בזמן עתיד. במילים אחרות אוחז תמורת ערך הוא מי שנתן תמורה כלשהיא כנגד השטר.

בהלכה הקודמת (אשר בוטלה) נקבע כי אפילו מי שהוא אוחז בעד ערך, הוא גובר על אותו קונה אשר עסקת היסוד שלו נכשלה. כך למשל יוצא הקונה "קרח מכאן ומכאן" כלומר גם לא קיבל את הסחורה וגם נדרש לשלם את התמורה, נוכח היות צד שלישי תלוי בכך. במקרה זה הקונה יצטרך לשלם כאמור את הסכום הרשום בשיק, ולאחר מכן לתבוע אותו מהמוכר. היה והמוכר קרס כפי שאירע כן, ספק את הקונה יוכל לקבל את כספו בחזרה.

מה קובעת ההלכה החדשה?

ההלכה הנוכחית קובעת, כי רק מי שהוא אוחז כשורה, יוכל לקבל את תמורת השיק מהקונה, אשר נתנו למוכר, זאת גם כאשר הקונה לא קיבל תמורה עבור השיק שהוא מסר למוכר.
במקרה של ההלכה הנוכחית שתי חברות עשו עסקה לרכישת יהלומים (עסקת היסוד), הקונה נתן למוכר שיק דחוי והמוכר הסב את השיק לבנק. כנגד זאת נתן הבנק אשראי למוכר. עסקי המוכר קרסו, והקונה ביטל את השיק. הבנק טען כי הוא אוחז כשורה או לכל הפחות אוחז בעד ערך ועל כן הקונה חייב לשלם לו את התמורה.

בערכאות הקודמות נקבע כי הבנק לא היה אוחז כשורה בשטר, נוכח פגמים אשר נפלו בו ולכן היה לכל היותר אוחז בעד ערך.

בית המשפט העליון, ביטל את ההלכה לפיה גם אוחז בעד ערך יוכל לתבוע בגין השטר, והותיר את המצב לפיו רק מי שהוא אוחז כשורה יוכל לתבוע לפיו, אם כאמור הופרה עסקת היסוד.

בסיכומו של עניין מי שמקבל שיק בהסבה, אשר מועד פרעונו בעתיד (ובפועל לא ניתנה כנגדו תמורה), יוכל לכפות את פרעון השיק, רק אם יוכיח כי הוא אוחז כשורה בשיק.

יש שטוענים, כי שינוי ההלכה יוביל את הבנקים לצמצם מתן אשראי/הלוואות על יסוד שיקים עתידים. מצב זה ייתכן, אולם המצב הסביר יותר, הינו שהבנק יבדו היטב את השיקים שמסבים לפקודתו על מנת שיימצא תמיד במצב של אוחז כשורה.

נסיים בשתי עצות מעשיות:
1. ככלל ממעטים לתת שיקים שניתנים להסבה לצדדים שלישיים – דבר זה יקטין את הסיכוי של צד לצאת "קרח מכאן ומכאן".
2. אם אתם הצד שמקבל את ההסבה של השיק – יש לוודא כי השיק תקין ומושלם, על מנת שיהיה מוקנה לכם מעמד של אוחז כשורה ולא של אוחז בעד ערך, בכדי ליהנות מהמעמד של אוחז כשורה על השיק להיות שלם ותקין. ללא מחיקות, פגמים או קרעים. השמות הנם מדויקים ואין טעויות. חתימת ההסב שלמה, ויש זהות מוחלטת בין חתימת ההסבה לשם.

————-

ראו גם: מה עושים כאשר השיק חוזר?

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

דצמבר 8, 2015

http://www.ch10.co.il/news/232859/#.VmbYFHarTIV

סופיות הדיון בהלכה – חלק א'

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

בכל הליך משפטי, יש צורך בהגבלת ההליך בסדר דין וזאת על מנת לאפשר ולמקד הליך הוגן המביא לחקר האמת ולמנוע שימוש בהליכים משפטיים כדי להטריד את בעל הדין ולגרום לו נזקים. במערכות משפט מודרניות, הענין מוסדר בחוקים ותקנות לסדרי דין, אולם בהלכה היהודית סדרי הדין מעטים ואינם קשיחים, באשר חקר האמת הינו השיקול הדומיננטי כאשר ההלכה מניחה כי לבעלי דין חזקת כשרות והם תמי לב ולא ינצלו את ההליך להטריד ולגרום נזק. אולם, בכל זאת מצאנו מקורות המציבים גבול בין הצורך לחקר האמת מחד והצורך למנוע ניהול הליך קנטרני מאידך.

ישנה משנה במסכת סנהדרין[1] אשר יכולה לשפוך אור על סוגיה זו. המשנה מורכבת מדין כללי ועוד שלשה חלקים כאשר בכל חלק ישנו דין. בחלקים הראשונים קיימת מחלוקת ביחס לדין הנזכר כדו שיח בין רשב"ג לחכמים, אולם בחלק השלישי הדין מוסכם על כולם. וז"ל:

דין מוסכם
כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין

מחלוקת א
אמר לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום מצא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים

מחלוקת ב
אמר לו הבא עדים ואמר אין לי עדים אמר הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים הרי זה אינו כלום אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה

דין מוסכם
ראה שמתחייב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני ויעידוני או שהוציא ראיה מתחת פונדתו הרי זה אינו כלום

ננתח את הדברים בקיצור נמרץ:

העיקרון הכללי הוא, כי אפשר לסתור פסק דין באמצעות ראיות חדשות אלא אם כן נתבקשו הדיינים לקבוע אחרת.

המחלוקת הראשונה היא: כשבעל דין מבקש להגביל את בעל הדין שכנגד בהבאת ראיה ל-30 יום, חכמים סבורים כי בית הדין יכול לקבל החלטה כזאת. רשב"ג סובר, שאין הדבר בסמכותם שכן הדבר יכול לגרום לאי צדק במקרה שאכן תתגלה לבעל הדין שאותו מגבילים ראיה מאוחר יותר. ברור כי המחלוקת בין רשב"ג לחכמים הינה איזה אינטרס להעדיף, חקר האמת או סופיות הדין, הסדר והיציבות המאפשרים לאדם לתכנן את עתידו הכלכלי.

המחלוקת השניה הינה שלב מתקדם יותר. מדובר במקרה שבעל הדין הודה כי אין לו יותר ראיות ואין לו עדים נוספים, ואין כאן בקשה מטעם הבעל דין השני. האם הודאה זו בכוחה להגביל אותו בעתיד ולהוות סמך לסדר וליציבות? גם כאן נחלקו חכמים ורשב"ג, כאשר רשב"ג מעדיף את גילוי הצדק על פני היציבות.

הפסקה האחרונה "ראה שמתחייב וכו'" – מפרש רש”י, כי הוא המשך לדין הקודם בה אמר בעל הדין שאין לו ראיות ומצא ראיות. היינו, לאחר שרואה כי הוא עומד להפסיד, שינה דעתו ואמר שיש לו ראיות. כאן מסכים רשב"ג לחכמים, כי הנסיבות מעידות שהוא מבקש להעיד עדים מתוך רצון להטעות את בית הדין ולהציל את עצמו מלהתחייב בדין ואילו ידע מעדים אלו, לא היה מודה שאין לו ראיות נוספות.

נחלקו הפוסקים האם הלכה כרשב"ג או כחכמים, כאשר הפוסקים הקישו על מגוון נסיבות בהם אדם מנסה להמשיך את הדיון או לצאת למסע דיג של ראיות עדים ומסמכים.
ברם, למעשה בבתי הדין לממונות היום, הואיל והם דנים על פי סמכותם כבוררים, ובהסכם הבוררות המצוי מוקנים להם סמכות לחרוג מן הדין ושיקול דעת רחב, הם אינם רואים עצמם כבולים להלכה הקוגנטית ופועלים בכל מקרה לגופו מטעמים של צדק, ואיזון פרטני בין האינטרסים המנוגדים.

זאת ועוד, כחלק מפרשנות דין המשנה, מביאה הגמרא מחלוקת בין בעלי דין, כאשר האחד רוצה כי הצדדים ינהלו את הדיון ב"מקום הועד" ששם מצויים תלמידי חכמים בקיאים יותר וחשובים יותר ובשל כך יתביישו בעלי הדין לשקר בפניהם והשני טוען, כי כרוכות בכך הוצאות גדולות שיחסכו אם ידונו בעיר. רבי יוחנן סובר – כופין אותו וילך למקום הועד ור' אלעזר סובר – כופין אותו ודן בעירו.

גם כאן אין כל כך משמעות למחלוקת בעת הזו, באשר במצב המשפטי דהיום הצדדים חייבים להסכים על הרכב מסוים ולמנותם כבוררים. אולם ניתן להסיק, כי במקרה שקיבלו עליהם בוררים וצד מבקש למנות מומחה, או מבקש מבית הדין לנסוע למרחק ולחוות באופן אישי את מצב הנכס או זירת האירוע נשוא הסכסוך הממוני, אזי בית הדין יקבל החלטה המאזנת בין קידום הצדק לבין ההוצאות הכרוכות בכך.

באופן כללי גם נושא זה עולה קנה אחד עם שיטת המשפט העברי בנושאים אחרים, להעדיף את בירור הצדק על פני הסדר הציבורי, שכן ישנה מטרה במשפט מעבר להרמוניה חברתית והוא מיצוי הדין והצדק המוחלט, באמצעות דיני התורה כהתגלות א-להית וביטוי לרצון הבורא.

טוענים רבניים ועו״ד מנוסים, בודקים היטיב את נוסח "שטר הבוררין" בענין זה ובמקרים בהם יש לצד שכנגד קושי להשיג ראיות כגון בנסיבות שאין תיעוד במסמכים, או כשהנסיבות התנהלו בחו"ל, או לפני זמן רב, הם יבקשו להגביל את סמכות בית הדין ולמנוע מסע דייג מלכתחילה. ברם, בדרך כלל בית הדין אינו מסכים לשנות הרבה ב"שטר הבוררין" אם בכלל, ויש לקיים על כך דו"ד כבר בהזמנה הראשונה לפני החתימה על השטר-הסכם.

במאמר הבא נעסוק בענין נוסף והוא מציאת ראיות לאחר הכרעת הדין, והאם יתכן מצב בו בית הדין כבר הכריע את הדין בפסיקה ולאחר מכן מצא אחד מבעלי הדין ראיה, האם יותר לו לסתור את הדין ולפתוח את ההליכים שוב?

עוד נסקור מקרים ספציפיים ממקורות פוסקי הדורות האחרונים, על מנת להמחיש ולראות קונקרטיזציה של הפעלת השיקולים שבתחום סמכותם של הדיינים כבוררים, וננסה לבסס כללים ולתרגם על ידם את העקרונות לשפת המעשה.

————-

[1] בבלי סנהדרין לא, ב

————-

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה – חלק ב'

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

נובמבר 22, 2015

הנושה הלא מובטח

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

מתוך עסקים רבים שנפתחים רק מעטים שורדים. המצב קשה עוד יותר בעסקים הקטנים. עסקים אלו אשר קורסים, פעמים רבות מותירים אחריהם נושים רבים.

בין קבוצות הנושים[1] קיימים הבדלים וניגודי עניינים, כך למשל בין העובדים, הלקוחות, הספקים, הרשויות ועוד. לשם המחשה נתאר רק את הלקוח שרכש טובין ושילם את מלוא התמורה בעבורם, מול הספק שאמור לספק טובין דרך בית העסק ולא מקבל את התמורה בעבור הטובין. כך למשל העובדים בדרך כלל מול הנושים האחרים, שכן הם יכולים לקבל את כספם (לפחות בחלקו) מהביטוח הלאומי ואילו הנושים האחרים מבינים כי קריסת בית העסק, בסבירות גבוהה משמעותה אי פירעון החוב.

הגופים הגדולים, החזקים אשר בדרך כלל מקבלים ייעוץ משפטי, יודעים במרבית המקרים איך להגן על עצמם, הן במסגרת העדיפות המוקנית על פי החוק, והן בנקיטת הליכים משפטיים מקדימים, למשל על ידי רישום שיעבוד, או קבלת בטוחה כלשהיא או אולי אפילו ערבות אישית של בעלי העסק שלימים קרס. כך למשל פועלים הבנקים, או ספקים גדולים אחרים.

גם רשויות המדינה, יודעות להגן על עצמן, למשל בחקיקה.

מי שאינו יכול בדרך כלל להגן על עצמו הם ה"נושים הקטנים", אשר גם בגלל אופי עבודתם וגם בכלל "היעדר כוח" מול בית העסק מוצאים עצמם כאשר בית העסק קורס ומשאיר אחריו חובות – עם חובות שספק אם ייפרעו. אפילו החובות אינם גדולים מידיי, לעסק קטן אשר מתבסס על מחזור לא גדול – אפילו פגיעה של כמה אלפי שקלים בודדים, עלולים להוציאו מאיזון. לא פעם קורה כי עסק אחד שקרס גורם לקריסה של עסקים נוספים אחריו (הדוגמא הבולטת ביותר היא קריסת רשת קלאבמרקט).

מה יעשה נושה "קטן"?

מניעה

כמו ב"שפעת" – מניעה היא התרופה הטובה ביותר. ספק, או בעל עסק, צריך להימנע ממתן אשראי ארוך טווח על סכומים גדולים מאד לבית עסק אחר. ראית שבית העסק שמכרת לו בהקפה אינו עומד בתשלומים, בדוק היטב את מצבו, אולי הוא עומד בפני קריסה, צמצם את הנזק הצפוי ופוטנציאל הנזק. חברינו בעלי העסקים טועים פעמים רבות שעה שהם "מזרימים" עוד סחורה על מנת שבית העסק יוכל להמשיך לעבוד ולמעשה גרמו בכך להגדלת החוב כלפיהם.

מזעור נזקים

היה ובית העסק כבר קרס או עומד בפני קריסה, בפניך הנושה מספר אפשרויות – ראשית, אסוף את הסחורה אשר נתת לבית העסק. ההלכה המשפטית הנוהגת היא שהבעלות בסחורה הינה של הספק עד אשר לא שולמו כל התשלומים בגינה.
אפשרות אחרת, מוגבלת במידה מסוימת, היא קיזוז. כאשר יש חיובים הדדים בין שני צדדים ואפילו נקלע אחד להליך חדלות פירעון – אזי רשאי כל צד לקזז מתוך מה שהוא חייב לצד השני את החיוב אשר לא נפרע אצלו.

הגשת תביעת חוב

במידה ולא ניתן לפעול באחת הדרכים הללו למזעור הנזקים וכבר נקלעתם למצב שבו חייבים לכם כספים ואין לכם בטוחה או ממי להיפרע, עליכם להגיש תביעת חוב (או בשמה הידוע גם הוכחת חוב).

פעמים רבות נושים, פותחים ומשקיעים בהליך משפטי כנגד גורם אשר חייב להם כספים, ובסיומו מגלים כי "אין ממי לגבות", שכן בית העסק נסגר או קרס או שהחייב מצוי בהליכי חדלות פירעון. על מנת לייתר הליכים משפטים אלו, נקבע בחוק כי מי שטוען שחייבים לו כספים, יכול להגיש "תביעת חוב" אשר מעמדה הוא כמעט כמו של תביעה רגילה בבית משפט. תביעת החוב מוגשת לכונס הנכסים הרשמי או לבעל התפקיד אשר מונה מטעם בית המשפט, ואליה יש לצרף את כל הראיות אשר תומכות בטענת החוב. בעל התפקיד הינו בעל מעמד של "מעין שיפוטי" והוא בודק את טענת החוב ופוסק האם קיים חוב ומה גובהו וכן על החלטתו ניתן לערעור בפני בית המשפט.

תביעת חוב יש להגיש על טופס אשר ניתן למצוא ברשת האינטרנט וכאמור לצרף לה את מלוא הראיות. שימו לב – הזכות להגשת תביעת חוב מוגבלת בזמן !!! ולאחר מועד זה נדרשת רשות של בעל התפקיד לקבל את תביעת החוב אשר הוגשה באיחור.

במסגרת סמכויותיו, בעל התפקיד צריך לכנוס את כל נכסי החייב, למוכרם ומהכספים אשר יתקבלו לחלק (ולו לפחות חלק מהחוב) לנושים. כך ניתן כאמור לקבל לכל הפחות חלק מהכסף.

————-

[1] נושה הוא מי שזכאי לתבוע מהחייב סכום כסף, בכל עילה.

————-

ראו גם:

הליך פשיטת רגל בקציר האומר

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

http://www.ch10.co.il/news/227181/#.VlJVCnarTIU

————-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

אוקטובר 27, 2015

הליך פשיטת רגל בקצירת האומר

נכתב ע"י: עוה"ד לירון נרונסקי

מהי פשיטת רגל?

הליך פשיטת רגל מיועד לאדם אשר נקלע לחובות ואין ביכולתו לפרוע אותם. בניגוד לדעה הרווחת כאילו חברה יכולה 'לפשוט רגל', פשיטת רגל עוסקת ביחידים בלבד, וההליך המקביל המתאים לחברה חדלת פרעון (כלומר חברה שאינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות) הינו 'פירוק'. בהליך פשיטת הרגל, החייב הינו האדם אשר נקלע לחובות, והנושה – הינו כל גוף (חברה, אדם פרטי, שותפות) לו חייב החייב כספים.

מהי מטרתו של הליך פשיטת רגל?

להליך פשיטת הרגל מספר מטרות. האחת, לטובת הנושים – הליך פשיטת הרגל מאפשר לכנס (לאסוף ולרכז) את כל נכסי החייב ולחלק אותם בצורה היעילה והטובה ביותר ובהתאם ליחס החוב המגיע לכל נושה. השנייה, לטובת החייב – ההליך מאפשר לחייב שנקלע לקשיים ואינו מסוגל לפרוע את חובותיו, לפתוח דף חדש בחייו הכלכליים על ידי שמיטת חובותיו בסופו של יום וקבלת הפטר מן החובות (כפי שיורחב בהמשך). מטרה נוספת להליך, שהינה מטרה חברתית רחבה יותר היא החזרת פושט הרגל למעגל העבודה, והחזרתו למסלול בו הוא ממצה את כושר השתכרותו, דבר המגדיל את העושר החברתי המצרפי.

כיצד ניתן להיכנס להליך פשיטת רגל?

הכניסה להליך פשיטת הרגל יכולה להיעשות על ידי החייב, או על ידי הנושה אשר בהתאם לתנאים הקבועים בדין יכולים להגיש בקשה לפשיטת רגל. בית המשפט שידון בבקשה הינו בית המשפט המחוזי.

נסביר מספר שלבים המתרחשים בהליך פשיטת רגל:

צו הכינוס– בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו לכינוס נכסי החייב. צו הכינוס מתייחס לחובות אשר נצברו לחובת החייב עד ליום מתן צו הכינוס בלבד. מרגע שניתן צו הכינוס, מנועים הנושים לפתוח או להמשיך בהליכים משפטיים נגד החייב(1), כולל פתיחה וניהול תיק הוצאה לפועל כנגד החייב, אלא אם קיבלו על כך אישור מבית המשפט. יחד עם זאת, נושה אשר חובו מובטח (משכנתא, משכון, וכדומה), יכול לממש את בטוחתו ברשות בית המשפט. כמו כן, צו הכינוס אינו משהה הליכים פליליים והליכים מסוג תביעה לסילוק יד.

במעמד צו הכינוס ממנה בית המשפט בדרך כלל מנהל מיוחד/ נאמן אשר תפקידו לכנס ולרכז את נכסי החייב, לאמוד ולבחון את גובה חובות החייב לנושים השונים (תביעות החוב כפי שיוסבר להלן) ובסופו של יום לפרוע בצורה מקסימלית את החובות אשר אושרו על ידי הנאמן מתוך נכסי החייב.
הכונס הרשמי (הגוף האחראי הרשמי מטעם המדינה על הליך פשיטת הרגל) משמש כמפקח על פעולות הנאמן, ובמקרה שלא מונה נאמן לנכסי החייב, ישמש הכונס הרשמי כנאמן על נכסי החייב.

תביעות החוב– תביעת חוב היא הדרך של הנושה לנסות ולקבל מהחייב את החוב לאור העובדה שהוא מנוע כאמור מלפתוח בהליכים משפטיים כנגד החייב לאחר מתן צו הכינוס. תביעת החוב תוגש בתוך שישה חודשים מיום פרסום צו הכינוס ברשומות.

הסדר נושים– החייב יכול להגיע להסדר עם נושיו לאורך הליך פשיטת הרגל ואף לפניו. הסדר הנושים יובא לאישור בית המשפט אשר יכול לקבל את ההסדר, להתנות אותו או להתלות אותו.

דיון בבקשת פשיטת הרגל– בתום שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס יקיים בית המשפט דיון בבקשת פשיטת הרגל אליו יוזמנו החייב, הנושים אשר הגישו תביעת חוב, והכונס הרשמי. בית המשפט יכול לדחות את הבקשה לפשיטת רגל אם שוכנע כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל או אם שוכנע כי החייב יכול לפרוע את חובותיו. כמו כן יכול בית המשפט לדחות את מתן ההחלטה בבקשה על מנת לאפשר לחייב להסדיר את חובותיו בדרך של פשרה או הסדר. במידה והחליט בית המשפט להכריז על החייב כפושט רגל, יהיו נכסי פושט הרגל ניתנים לחלוקה בין נושי החייב ויוקנו לנאמן. לאחר מתן צו פשיטת הרגל יוכל הנאמן לפעול למימוש נכסי החייב ולחלוקתם בין הנושים.

על חייב שהוכרז פושט רגל מוטלות מגבלות כלכליות (הגדרתו כ"לקוח מוגבל מיוחד", איסור על שימוש בכרטיסי חיוב, איסור לייסד תאגיד) האמורות למנוע ממנו ליצור התחייבויות חדשות. רובן של ההגבלות אינן "חדשות" לחייב, שכן כנגד רוב החייבים נפתחו הליכים משפטיים עוד טרם צו הכינוס במסגרתם הוטלו על החייב הגבלות דומות.

כיצד ניתן לסיים הליך פשיטת רגל?

צו הפטר– למעשה, קבלת צו ההפטר היא המטרה העיקרית של החייב בהליך פשיטת הרגל. ההפטר מהווה את השלב הסופי בו פוטר בית המשפט את החייב מכל חובותיו (למעט חובות מסוימים). פושט הרגל יכול להגיש בקשה להפטר בכל עת שיחפוץ, אולם בהתאם להנחיות הכונס הרשמי, ניתן יהיה לשקול את מתן צו ההפטר לאחר 4 שנים מיום מתן צו הכינוס.
במסגרת הבקשה להפטר, יקיים בית המשפט דיון במעמד החייב, נושי החייב, הנאמן והכונס הרשמי, וישקול את התנהגות החייב לפני כניסתו להליך פשיטת הרגל ובמהלכו, וכן את חובותיו ונכסיו. בית המשפט רשאי להעניק הפטר, להתלות או להתנות אותו בתנאים שונים.

לסיכום, הליך פשיטת הרגל הינו הליך מורכב, בו קיימים אינטרסים שונים, ולעיתים מנוגדים שמשמעותם הכלכלית עשויה להיות משמעותית ביותר. לפיכך, אנו ממליצים הן לחייב והן לנושה לקבל ייעוץ משפטי מקיף שמסגרתו ייבחנו נסיבות כל מקרה לגופו.

————-

(1) כאמור, בגין חובות שנצברו עד ליום מתן צו הכינוס בלבד.

————-

ראו גם:

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

http://www.ch10.co.il/news/217858/#.VjVItH6rTIU

————-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

אוגוסט 9, 2015

http://www.ch10.co.il/news/192605/#.Vcdd9fmqpHw

השפעת המשפט הישראלי על ההלכה היהודית

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

השפעה מול כפיפות מכוח סמכות מחוקק

מאמר זה יסוב, על השפעתם של חוקים בכלל וחוקי מדינת ישראל בפרט על משפטי הממון שבתורה, כאשר ההנחה היא כי אין ההשפעה תוצאה של סמכות המחוקק אלא מפאת קביעת מנהגים שבממון. דהיינו, ידועות הטענות לפיה יש מקום לקלוט חוקים מחוקי מדינת ישראל בהלכה כתוצאה מדוקטרינות כמו דינא דמלכותא דינא, משפטי המלך או תקנות שבעה טובי העיר, אך לא בכך נעסוק שכן הנושא אינו מוסכם ומהווה סלע מחלוקת בין הזרמים השונים בציבור הדתי והחרדי. הואיל ואנו נצמצם את הדיון למשפטי ממון בלבד, מספיק לנו מנגנון מנהג שבממון אשר בעיקרה עומד בסיס ההסכמה בין אנשים בעת התקשרותם בפעולה משפטית.

לא נגזים אם נאמר, כי הנפח הדומיננטי של ההלכות בשולחן ערוך "חושן משפט" אין מקורו בחמשה חומשי תורה, שכן פרט להלכות שומרים, ארבע אבות נזיקין [שרובם ממילא לא נוהגים היום], עדות [שכבר לא נוהג בכלל] ונחלות ועד כמה הלכות פרטיות הכל הוא תוצאה של סברא ומנהג. בנדון המוציא מחבירו עליו הראיה, המהווה הבסיס עליו נשען כל הלכות הממון, קובע התלמוד "למה לי קרא סברא הוא!" והדי קביעה זו נשמעים ברקע מאמר זה. לפיכך הנדון יהיה, כי הסברא היוצרת את מנהגי הממון מהווה מקור חשוב ליצירת ההלכה היהודית במשפטי ממון, ולמה יגרע חוקי מדינת ישראל אשר נוהגים על פיהם מיתר מנהגי הממון?

להלן נדון בכמה דוגמאות המייצגות סוגי השפעה של חוקים, ודוקא אצל הפוסקים אשר אינם נחשדים על מתן תוקף לחוק המדינה בגין סמכות המחוקק.

חוק הגנת הדייר

חריג לחופש החוזים מגביל עילות פינוי, סכום שכר דירה מטעמים סוציאליסטיים ועל מנת לפתור את מצוקת הדיור שהיה קיים ב-25 שנים הראשונות של המדינה.
הרב מאיר אריק בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנ"ב ב' [בעקבות תקנות בפולין אחר מלחמה"ע 1] כותב כדלהלן:

דבכהאי גוונא דהוא לתקנת בני המדינה, הוי ספיקא דדינא, אם שייך בזה דינא דמלכותא דינא, ובנהמ"ש ס"ל להלכה דבספד"ד השוכר נקרא מוחזק, ובנד"ד הדבר בקרקע ולתקנת בני המדינה כולה, דלדעת רוב הפוסקים דד"מ דינא, ואפשר גם הש"ך מודה בקרקע, כיון דהקרקעות שלהם, אף שאינו נוגע למסים, ע"כ אין להוציא מיד המוחזק.

רואים במפורש כי הרב מאיר אריק מסתמך על דינא דמלכותא נוכח היות החוק נחקק בפולין, ומקים הלכה התואמת לחוקי הגנת הדייר. וראו עוד שו"ת מנחת יצחק ח"ב פ"ו. ובשו"ת אגרות משה חלק חו"מ א' סימן עב:

אבל לע"ד בעובדא זו דעשו מדינא דמלכותא שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר אף אחר שכלתה זמנו כל זמן שרוצה לדור שם… אבל באם יהיה עוד קיים דין המלכות הוי השכירות כהתנו שיהיה הזמן כפי דין המלכות שכל זמן שירצה השוכר לדור שם ידור. וא"כ הוא גם מדין התורה ממילא כבתוך הזמן. והגע עצמך דהא ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה כגון בב"מ דף פ"ג מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן ומקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק וכגון בדף ק"ג [בב"מ] במקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש אחריו יחרוש וכדומה א"צ שיעשה המנהג ע"פ חכמי תורה וגם אף לא ע"פ יהודים דוקא דאף שהנהיגו זה הנכרים כגון שהם רוב תושבי העיר נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא.

הרב יוסף אליהו הענקין תשובות איברא צו(1) סק"ט, צו(2) סק"ט, הכריע כמו הרב מאיר אריק, והרב יעקב ישעיה בלויא פתחי חושן ח"ג הלכות שכירות פרק ד' סעיף ג':
ובזמננו בא"י נהוג ענין זכות הגנת הדייר, ומכיון שהוא מנהג המדינה אזלינן לפי הכללים של חוק הגנת הדייר. וכל בתי הדין נוהגין כן, ואע"פ שלפעמים מוצא השוכר או המשכיר את עצמו מקופח לפי הדין יש לילך אחר המנהג, על דעת כן שכרו… ויש להזהר בזה.. שהגורע מהמנהג הרי זה גזלן.
יצויין כי הרב משה שטערנבוך תשובות והנהגות ח"ג תס"ח מחלק בין הגנה מכוח תשלום להגנה ללא תשלום.

עד כאן נדון במקום בו אין הסדר ספציפי בחושן משפט על כן אין פלא איפה שאימצו את החוק כדין מנהג שבממון, ברם מצאנו מקום בה אימצו את החוק על פני הסדר הלכתי תורני ובמקומו.

חוק המקרקעין בתים משותפים

חוק המקרקעין קובע הסדר ביחסים שבין דיירי בית משותף. הסדרים אלה הינם איזון בין הזכות הקניינית הפורמאלית והקבועה, לבין הצורך להגמיש אותה בין אינטרסים נוגדים ושימוש לרעה בזכות. רוב רובם של הנושאים מוסדרים באופן מפורט בהלכה היהודית ולא בהכרח באופן התואם את החוק.

וכך כותב המנחת יצחק (ח"ז קכ"ו):
ע"ד תקון הגג ולזפתו בבית משותף שיש בו כמה קומות, אם התחתונים צריכים ג"כ לסייע להעליון, היות שכתבו הרא"ש, והטור (חו"מ סי' קס"ד), דאדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העלי' את גגו שלא ירדו גשמים לתחתון, אבל התחתון אינו חייב כלל להעמיד רגל להעליון, וכ"פ הרמ"א שם /חו"מ סי' קס"ד/ (סעי' א'), כל צרכי הגג חייב בעל העליון, וכ"ה שם בכל המפרשים בסמ"ע וש"ך ובאה"ט ובמשה"א וביאור הגר"א (וכולם תירצו הקושיא (מסי' קנ"ה) עי' שם) בלי שום חולק עכת"ד השאלה. והנה כ"ת הזכיר מה שלפי חוקי המדינה מחויבים גם הדיירים התחתונים לסייע לתיקון הגג… הנה מש"כ דאין בזה משום דד"מ דינא דאין בזה משום תקנת המדינה, צדקו דבריו…. והנה באשר שהמנהג הזה מפורסם שכן נוהגים בבתים משותפים, ולא שמענו פקפוק ע"ז, (חוץ ממה שכ"פ באים להב"ד בטענה שבעל הגג גרם להקלקול, או מה שמחייבים להשתתף בהוצאות את מי שיש לו דירה בהבית ואינו דר שם וכיב"ז), לכן הנני לבאר את מה שעם לבבי בזה, והיות שדברי התה"ד (סי' שמ"ב) שהובא בדברי כ"ת, הוא יסוד גדול בנד"ד אעתיק דבריו, וז"ל יראה דהני מילי תלוי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכתב בהדיא דרוב עניני מסים תלוים במנהג, וכן מרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על ענין המס דמנהג מבטל הלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא, וכתב נמי דלאו דוקא מנהג חכמים אלא מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם, כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא, … ועל יסוד דברי תה"ד הנ"ל בנויים כמה גופי הלכות בש"ע ופוסקים בכמה מקומות.

חוק המקרקעין – הצורך רישום

מנגד, יש פעמים שנחלקו הפוסקים באימוץ חוק מדינה כמנהג. על פי ההלכה היהודית, קרקע נרכשת בכסף שטר וחזקה. על פי החוק, הזכות הקניינית נוצרת ברישום בפנקסי המקרקעין. האם יש צורך לבצע רישום דוקא כדי להגיע למצב של זכות קניינית? למעשה נחלקו בזה הפוסקים בפס"ד של הרב אלישיב פד"ר ו' שע"ו משמע כי הדבר אינו ברור, וזאת למרות דעתו של המהריב"ל שהקנין יחול מעת הרישום – הטאבו – כי נחשב הדבר כאתרא דנהיגי למכתב שטרא ולא כתב שטרא. וכן הדבר בענין ערבות בנקאית ראה שם פד"ר ה' רנ"ח.

חברות בערבון מוגבל

אחד הנושאים החשובים יותר היום ואשר נחלקו בו הפסוקים, הוא הגבלת אחריות לחובות החברה מפאת מסך ההתאגדות וזאת מפני שהמנהג מקים ישות משפטית נפרדת יש מאין. האם יש כוח במנהג ליצור אישיות משפטית נשוא לזכויות וחובות שהתורה אינה מכירה בו? היה ויחקק חוק לפיה לכלבים יש בעלות על מלונתם, וכי יעלה על הדעת שהתורה תקבל זאת?
בשאלה זו דנו רבים. הנפקות בעיקר נוגע לשאלות איסור כמו חמץ בפסח והלוואה בריבית, שכן לענין השאלה הממונית המנהג מתקבל כתנאי תקף. בשאלת הגבלת האחריות, לא יוכל הנושה לתבוע אישית את בעל המניה, שהרי זה כאילו הצדדים התנו ביניהם מראש שאחריות החוב מוגבל לנכסים מסוימים השייכים לבעל המניה ולא לאחרים גם אם נקבל כי אין החברה אישיות משפטית נפרדת.
אולם, לגבי חמץ שבבעלות החברה, האם בעלי המניות עוברים בפסח משום בל יראה ובל ימצא? הרי ניתן לומר כי אין החמץ ברשותם אלא ברשות אחרת – החברה, והיא לא נצטוותה שלא להיות בעלים של חמץ בפסח. או, האם יכול אדם ללוות מחברה או להלוות לחברה ממון בריבית קצוצה? שהרי איסור ריבית הוא רק לגבי רעהו ואחיו ומותר לקחת או לתת לנכרי וכל שכן לחברה שאינה בן אדם. שאלות אלו תלויות בקונסטרוקציה המשפטית של האישיות המשפטית הנפרדת, תנאים מכללא לא יעזרו לנו לשנות את המציאות מי הוא בעל הממון?
למעשה קיימת מחלוקת בפוסקים בענין זה. דעת השרידי אש, כי אכן כאשר נקלט מנהג שבממון הוא נקלט על קרבו וכרעיו וכולל את הקונסטרוקציה המשפטית המביאה למנהג, קרי החברה היא אישיות משפטית נפרדת. לא כן דעת המנחת יצחק ואחרים, הטוענים כי המשפט העברי קלט רק את התוצאה מכוח תנאי מכללא אולם הבעלות הממונית הוא של בעלי המניות כאשר הוא מסייג את דבריו לבעלי מניות שליטה בלבד.

ניתן לסבר את האוזן בטיעון, כי מצאנו מוסדות שאינם בני אדם אשר ההלכה היהודית מכירה בתקפותם כגון המושג "ציבור" אשר מקורו במוסד ה"הקדש" וכולל בתוכו גם את "קופת הצדקה". בהלכות נדרים אנו מוצאים, כי הנודר הנאה מיחידים בציבור, עדיין יכול ליהנות מחפצים השייכים לציבור, ושונה הדבר מהנודר הנאה משותף בשותפות שאינו יכול ליהנות מחפץ השייך לשותפים, כי אין להם חלקים בבעלות כלל הציבור כמו שותפים. מוסד משפטי נוסף הוא "תפוסת הבית", קרי העיזבון לפני חלוקתו. נושא נוסף הוא הגדרת הבעלות כשליטה, קשה לומר כי אדם שיש לו מניות בפורטפוליו שלו בחברה הנסחרת בבורסה, יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יש לחברה חמץ בפסח כי הלוא אין לו שליטה על החפץ הזה. ויש שחילקו בזה בין בעל מניות רגיל לבין בעל זכות הצבעה.

לסיכום נזכיר חלק מסיבות ההשפעה:

1. מנהג שבממון – ובשל כך עדיפה היציבות והסדר על פני הצדק שבדין התורה.
2. תנאי מכללא – זאת הצפיות והסתמכות הצדדים בעת התקשרותם.
3. סיבות חברתיות מכוח ועשית הישר והטוב ומפני כך בית דין כופין על לפנים משורת הדין.

ידועה דעת החזון איש, כי חוק המדינה דינה כמנהג שבממון, חל רק אם התנו כך וכגון חתמו על חוזה המנוסח בהתאם לחוק, אולם טענתו העיקרית היא מפני אובדן דברי תורה שזהו טענה הצופה פני עתיד היהדות וחורגת מתחום הדיון ההלכתי בחושן משפט, ויפים הדברים למי שאמרם.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

יולי 18, 2015

כיצד להתנהל נכון מבחינה משפטית במקרה של פציעת ילדים

נכתב ע"י: עוה"ד זיוה אופק

חופשת הקיץ, על מגוון הפעילויות המגוונות הכרוכות בה, והשעות הארוכות בהן ילדים נמצאים לעיתים ללא השגחה, או בהשגחה רופפת יותר מהמקובל במהלך השנה, מועדת מטבעה לפציעות ונזקי גוף.

מעבר לדאגה הבריאותית שהפציעה מעוררת היא מעלה גם צורך בהתנהלות משפטית, על מנת לנסות ולכסות על הנזקים הכלכליים שגרמה הפציעה. אלא שבניגוד למישור הרפואי, בו ברור להורים מיהם הגורמים הרפואיים הרלוונטיים, הטיפול המשפטי מעורר לעיתים תחושת חוסר אונים בהיעדר נסיון בהליכים מעין אלו.

בשורות הבאות אנסה לתת מידע ראשוני על המשמעויות המשפטיות שיכולות להיות לפציעת הילד, וכיצד ניתן לפעול על מנת לייעל ולמקסם את תוצאות הטיפול המשפטי.

שמירת מסמכים
ראשית, יש להקדיש את מלוא תשומת הלב לטיפול הרפואי – כי "העיקר הבריאות". זה נכון לחיים וזה נכון גם להתנהלות המשפטית. יש להסביר לרופאים המטפלים, כבר בפניה הראשונית, מה קרה לילד, לתת את מלוא הטיפול הרפואי המומלץ ע"י אנשי המקצוע, ולהקפיד לשמור את המסמכים הרפואיים הנוגעים לפציעה.

בנוסף, מומלץ לשמור קבלות על כל הוצאה כספית שהוצאתם בשל הפציעה. אם נאלצתם להיעדר מהעבודה בגלל הפציעה כדאי לבקש אישור מהמעסיק על כך שנעדרתם.

צילום מקום האירוע
לא פחות חשוב, אם לדעתכם הפציעה נגרמה בשל ליקוי בטיחותי במקום הפציעה, למשל: העדר שלטי אזהרה, רצפה שאינה מונעת החלקות בבריכה או במקום שיש בו רטיבות, מדרגות ששפתן אינה מסומנת, העדר תאורה מספיקה המאפשרת להימנע מהמכשול, מתקנים מסוכנים, מתקנים שאין מתחתם הגנה או שזו אינה בטיחותית, בורות, מהמורות, וכל דבר דומה לכך – צלמו את המקום בו אירעה התאונה. הקפידו על כך שמהצילום ניתן יהיה להוכיח את התאריך בו צולם, וכן שהצילום יצביע בצורה ברורה על הליקוי שבגללו, לדעתכם, נגרמה הפציעה.

שמרנו, צילמנו – מה עכשיו?
אם פעלתם כך, הרי שלאחר הפציעה יש לכם כבר כמות מכובדת של ניירת… מה בעצם עושים איתה?

הפעלת ביטוח תאונות אישיות
ראשית, כל ילד שנמצא במערכת החינוך, מגיל הגן, מבוטח בביטוח תאונות אישיות. חלק מתשלומי ההורים למסגרות החינוך כולל על פי חוק את הביטוח הזה. ככל שהפציעה המדוברת מזכה בפיצוי לפי פוליסת הביטוח אפשר לפנות לחברת הביטוח ולבקש ממנה פיצוי על פי חוזה הביטוח.

כאשר אין כיסוי ביטוחי – תביעה נזיקית
בנוסף, או במקרים שבהם הפציעה אינה מכוסה על ידי חוזה הביטוח, יש מקום לשקול תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזק הגוף שנגרם לילד. תביעה כזאת, היא תביעה לפיצוי כספי של האשם בפציעה, בשל הנזק שנגרם מהפציעה: הכאב והסבל, הנזק הכספי שנגרם, ובמקרים של נכות חלילה, גם הנזקים הכספיים והאחרים שעוד עלולים להיגרם בשל הפציעה.

אשם בפציעה
כיוון שתביעה נזיקית רלוונטית רק במקרה שיש מישהו שאשם בפציעה, הרי שישנה חשיבות רבה לתמונות ולטענות בדבר הליקוי שגרם לפציעה. לעיתים הליקוי הבטיחותי אינו תוצאה של הסביבה הפיסית בה שהה הילד, אלא היעדר השגחה מספקת מצד מבוגרים, או קיום פעילויות מסוכנות. יש לשקול את כל הגורמים הללו כדי להעריך את הכדאיות של ההליך הנזיקי.

פגיעה כתוצאה מתאונת דרכים
באם מדובר בתאונת דרכים, הרי ששאלת האשם בפציעה אינה רלוונטית. במקרה זה ישנה חשיבות לדיווח על התאונה ועל הפציעה שנגרמה למשטרת התנועה, וקבלת אישור מהמשטרה כי אכן דיווחתם על התאונה. יצויין כי חלה חובה חוקית לדווח למשטרת התנועה על כל תאונת דרכים שיש בה נפגעים. במקרה של תאונת דרכים, ההליכים המשפטיים מתנהלים מול חברת הביטוח המבטחת בביטוח חובה את הרכב בו נסע הילד במועד התאונה ואם היה הולך רגל הרי מול חברות הביטוח של כל הרכבים המעורבים בתאונה. יש לשים לב כי חשוב לנסות לאתר את הפרטים של כל הרכבים המעורבים בתאונה ולא רק של הרכב שפגע בילד באופן ישיר או של הרכב שנהגו אשם בתאונה לדעתכם.

פניה לביטוח לאומי
בנוסף לכל אלו, אם מדובר חלילה בפציעה קשה, הרי שניתן לפנות למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקיצבת ילד נכה. הורים שלהם ילדים הסובלים מנכות משמעותית זכאים מהמוסד לביטוחו לאומי לקיצבה חודשית, ולעיתים גם לסיוע בניידות, בהתאמת הדירה, וכד'.

לסיכום
כפי שניתן להתרשם, ככל שהפציעה מורכבת יותר, הרי שעלולים להיות מעורבים בה יותר הליכים. הליך המבוסס על חוזה ביטוח, הליך המבוסס על חוקי הנזיקין, והליך המבוסס על הזכויות הסוציאליות המגיעות לכל אחד מאיתנו על פי חוק. בשל כך, מומלץ לפנות לעו"ד מנוסה בתחום הנזיקין והביטוח או הביטוח הלאומי, כדי שיעריך את כדאיות הפניה להליכים השונים ואת הרלוונטיות של כל אחד מהם למקרה הספציפי, כמו גם כדי שיוכל להמליץ על הגורם הנכון לפנות אליו בבקשת פיצוי.

מאחלת לכם קיץ פעיל ונעים, מבלי שתזדקקו לאף אחת מהעצות הללו.

יולי 12, 2015

http://www.ch10.co.il/news/183554/#.VaOPVflViko

מעסיקים עוזרת בית או מנקה בבית הכנסת ולא משלמים ביטוח לאומי? אתם מסתכנים בתביעה!

נכתב ע"י: עוה"ד אילן קמינצקי

אלו ביננו המעסיקים עוזרת בית או מנקה בבית כנסת ולא משלמים עבורם תשלומי ביטוח לאומי וזכויות סוציאליות נוספות, ככול הנראה אינם מודעים כי הם מסתכנים בפיצוי בסך מאות אלפי שקלים ובהליכים פליליים! הפתרון פשוט וזול, אולם משום מה רבים מאיתנו מעדיפים להתעלם ולהסתכן בהליכים פליליים ואזרחיים.

נתחיל בעובדות, לפני מספר ימים נתבקשתי לטפל בכתב תביעה של עובדת ניקיון אשר נפצעה במהלך עבודת ניקיון בבית מגורים וכתוצאה מהפציעה נגרמו לה 50 אחוזי נכות.

המשפחה המעסיקה, בעל אישה ו – 4 ילדים, ככול הנראה לא היו מודעים לעובדה כי על פי חוק חובה עליהם לשלם תשלומי ביטוח לאומי עבור עוזרת הבית! מדובר בתשלומים שעלותם עומדת על עשרות שקלים בלבד בשנה, וכעת הם נאלצים להתמודד עם תביעה של מאות אלפי שקלים!

לו בני הזוג היו מוודאים כי מרגע העסקת העוזרת משולמים עבורה על ידם דמי הביטוח הלאומי, ככל הנראה התביעה המדוברת הייתה נחסכת מהם.

תשלומי ביטוח לאומי מהווים מעין הגנה וביטוח למעביד כך שבמקרה שלעובד יגרם נזק במהלך העבודה, התביעה ברוב המקרים לא תתקיים כנגד המעביד אלא כנגד המוסד לביטוח לאומי.
מעבר לסיכון הכספי שעלול להיגרם במקרה בו מעסיקים עובד או עובדת שלא משלמים עבורם תשלומי ביטוח לאומי, הרי שבמקרים רבים עלולה העסקת העובד להיחשב כעבירה פלילית על כל המשתמע מכך.

לצערנו, גם כאשר המעביד מודע לחובה לשלם תשלומי ביטוח לאומי, רבים עדיין בוחרים שלא לשלם את תשלומי ביטוח הלאומי מנימוקים שונים.

נפרט כמה מהם וננמק מדוע הם אינם תקפים מבחינה משפטית:

"עוזרת הבית לא מעוניינת שנשלם עבורה תשלומי ביטוח לאומי"
חלק מהמעסיקים עוזר/ת בית או מנקה בבית הכנסת טוענים כי העובד אינו מעוניין בתשלומי ביטוח לאומי ולכן אינם משלמים. לא פעם מציינים כי פנו אל העובד מספר פעמים וביקשו להסדיר את תשלומי הביטוח לאומי אולם העובד סירב לכך.

טענה זו במרבית המקרים לא תתקבל בבית המשפט. החובה לדאוג לתשלומי ביטוח לאומי מוטלת על המעביד ואם העובד מסרב שתדווחו על עבודתו בהתאם להוראות החוק ותשלמו עבורו ביטוח לאומי המלצתי היא חד משמעית – אל תעסיקו אותו.

"העובד לא יגיש נגדנו תביעה"
רבים מהמעסיקים מציינים כי הם ביחסים מצויינים עם העובד ולכן הם לא חוששים מתביעות ומשוכנעים שהעובד לא יתבע אותם ולפיכך אין צורך בתשלומי ביטוח לאומי.

טענה זו עשויה להיות מוטעית בלא מעט מקרים- דמיינו תסריט בו עובד או עובדת נפצעו במהלך העבודה בביתכם או בניקיון בית הכנסת. העובד או העובדת עלולים מהר מאוד לשכוח את טיב יחסיכם ואת הבטתם שלא יתבעו אתכם, במיוחד אם הנזק הבריאותי שנגרם להם משמעותי או אם חס וחלילה נגרמה להם נכות עקב הפציעה בזמן העבודה. לאחר שיפנו להתייעצות עם עו"ד ויגלו שהם יכולים לקבל מאות אלפי שקלים בגין הנזק שנגרם להם, סביר להניח כי ההבטחה שניתנה לכם תשכח מליבם..

חשוב לזכור כי מעבר לחובה לשלם ביטוח לאומי עבור העובד, ישנם זכויות נוספות המגיעות לעובד בהתאם להוראות החוק. זכויות אלו כוללות שכר מינימום, חופשה שנתית, דמי מחלה, פנסיה, דמי הבראה, נסיעות, ימי חג , הודעה מוקדמת (במקרים של פיטורין) ופיצויי פיטורין.

בפועל, מאחר ורובנו משלמים לשעת עבודה של עובד\ת ניקיון סכום לא קטן, מומלץ ביותר לערוך הסכם עבודה עם העובד (כן, גם אם מדובר בעובדת ניקיון שמגיעה פעם בשבוע לביתכם), כך שהסכום המשולם לשעת עבודה, יכלול בתוכו זכויות נוספות. כמובן שהדבר צריך להירשם במפורש בהסכם העבודה שיחתם ביניכם ועל מנת להבטיח את זכותכם כמעסיקים – מומלץ כי ההסכם יערך על ידי עו"ד. בכך בעתיד תוכלו לחסוך תביעות והליכים משפטיים מיותרים.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

יוני 24, 2015

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

איך להיתבע ולוודא שזכויותיך נשמרות – התעמקות בפרטים הקטנים

נכתב ע"י: עוה"ד רותי שפיצר

הפעם נעסוק בסיטואציה שוודאי רבים נתקלו בה – תביעה על ידי גוף מוסדי (למשל, בנק, עירייה וכד'). לא פעם מוצא את עצמו האדם מן השורה, זה שמעולם לא היה בבית משפט, מקבל לביתו תביעה מגוף גדול. לדוגמא, מי שחתם על ערבות לטובת צד ג' (במקרים רבים – בן משפחה), יכול ביום אחד להיתבע על ידי הבנק בגין החובות בחשבון לו הוא ערב.

אותיות קטנות הוצאות גדולות

המלצה ראשונית ועקרונית למי שנתבע על ידי גוף מוסדי, הינה לקרוא את האותיות הקטנות שבכתב התביעה ובנספחיה. צריך להבין שבדרך כלל התביעות שמוגשות על ידי גופים אלה הינן תביעות "סדרתיות" ולכן יש סיכוי לא קטן לטעויות של התובע, שמשמעותן יכולה להיות מרחיקת לכת. לפיכך, היתרון היחסי של הנתבע על ידי הגוף המוסדי, הינו הירידה לפרטים והצפתם בפני בית המשפט.
כך לדוגמא, אם נתבעתם על ידי בנק, אחד המסמכים הבסיסיים ביותר שמצרף הבנק לתביעה הוא מסמכי פתיחת החשבון בגינו הוגשה התביעה, והתנאים הכלליים לניהולו. כל אדם הפותח חשבון חותם על המסמך הזה, המסדיר נושאים רבים (ולצערנו, מרבית בעלי החשבון לא קוראים אותו).

סמכות שיפוט – היכן אמורה להתנהל התביעה?

אחד מהסעיפים הסטנדרטיים בהסכמים אלה הוא סעיף "סמכות שיפוט" הקובע, בין השאר, מיהו בית המשפט המוסמך לדון בתובענה.
סעיף זה קובע, כי מקום השיפוט הייחודי (קרי, העיר שבה נמצא בית המשפט שבו יידון הסכסוך) הינו בית המשפט הקרוב ביותר לסניף שבו מתנהל החשבון. מכאן, שאם החשבון המצוי במחלוקת נמצא בירושלים – הרי שבית המשפט המוסמך לדון בסכסוך הינו בית המשפט בירושלים, וכן הלאה.
והנה, למרות התנייה שהבנקים בעצמם מכניסים להסכמים – מסתבר שכשהבנקים מגישים תביעה, הם עושים זאת פעמים רבות לפי מיקום משרד עורכי הדין שמייצג אותם, ולא לפי התנאים שהם בעצמם קבעו.

באחת מהתביעות שניהלנו, המדובר היה בחשבון בסניף בנק בירושלים, בבעלי חשבון שגרים בירושלים ובערב המתגורר בירושלים. כלומר, כל הזיקות שקשורות לתביעה מתקיימות בירושלים. עם זאת, ולמרות הסכם פתיחת החשבון והתנאים הכלליים במסגרתו, הגיש הבנק את התביעה לבית המשפט בבאר שבע, תוך שהוא מאלץ את הלקוח שלנו, הנתבע, לכתת רגליו לעיר הדרומית. במקרה זה הגשנו בקשה להעברת מקום הדיון לירושלים, נוכח התנאים הקבועים בדין, אך מעבר לכך – נוכח ההסכם שהתובע בעצמו ניסח. כמובן שבקשתנו התקבלה והתביעה הועברה לירושלים.
באופן זה חסכנו ללקוח שלנו הוצאות משפט משמעותיות, וגם "צברנו נקודות" במאבק מול הבנק. במצב כזה, ניתן ואף צריך לדרוש הוצאות מהצד השני, שאילץ את הנתבע להשקיע מאמץ רב לא רק בכתיבת הבקשה להעברת מקום הדיון, אלא גם בעצם הגשתה לבית המשפט המרוחק.

ערבויות מוגבלות בסכום וערבויות בלתי מוגבלות

סוגייה נוספת שכדאי לבדוק הינה סכומי החובות. פעמים רבות, ובפרט כשמדובר בערב, נשלחים מכתבים מטעם הבנק ו/או הרשות המקומית בהתבסס על פלט של מחשב. כלומר, הנתבע מקבל את התביעה על סכום שלעתים בינו לבין הסכומים עליהם חתם הנתבע כערב אין כל קשר.
חשוב להפריד בין ערבויות מוגבלות בסכום וערבויות בלתי מוגבלות. לעתים קורה מצב שבו ערב חותם על ערבות מוגבלת בסכום (כלומר, ניתן לתבוע אותו על חובות בחשבון רק עד גובה הערבות), אולם הגוף המוסדי התובע, מבקש לחייב אותו על כל גובה החוב בחשבון, מבלי להגביל את סכום התביעה לסכום הערבות.
כזה הוא המקרה בו ייצגנו לקוח שלנו, ערב לחשבון שנקלע לחובות. עוד לפני שהוגשה התביעה, שלח הבנק ללקוח מכתב התראה לפיו הוא נדרש לשלם את כל גובה החוב בחשבון החייב. מבדיקה שערכנו במסמכי הערבות עליהם חתם הלקוח שלנו, גילינו כי ערבותו מוגבלת בסכום הנמוך מגובה החובות בחשבון. אחת הפעולות הראשונות שעשינו בתיק, הייתה להוביל את התובע להודות בפני בית המשפט כי החבות של הלקוח שלנו הינה רק עד גובה הערבות עליה חתם, ובכך צמצמנו את גדרי המחלוקת ואת הסיכון בפניו נמצא הלקוח שלנו.

חיוב בגין ריביות על הערבות

היבט נוסף שכדאי להתייחס אליו בהקשר זה הינו הריבית וההצמדה שחלות על החשבון, למול אלה החלות על הערבות.
לא אחת, ישנם הבדלים בין הריביות בהן נושא בעל החשבון במידה שהחשבון נמצא ביתרת חובה, לעומת הריבית בה על הערב לשאת באם מופעלת ערבותו. במקרה כזה, המסמך הרלוונטי הוא "כתב הערבות" עליו חתם הערב, שבו מפורטים בין השאר הריביות ו/או ההצמדות החלות על הערבות. גם נקודה זו עשויה לחסוך לכם כסף רב, וגם כאן – הפרטים הקטנים הם אלה שקובעים.

לסיכום, גם בסיטואציה בה נתבעתם על ידי גוף גדול ומרתיע, אפשר לצבור נקודות משמעותיות בדרך עוד מבלי שבית המשפט דן לגופו של עניין בסכסוך. תהליך זה עשוי לסייע משמעותית בהגעה לפשרה בין הצדדים, ולסיומו המהיר והיעיל של ההליך.

————-

ראו גם:

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

http://www.ch10.co.il/news/179701/#.VYp2bPlVhBc

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

יוני 14, 2015

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

נכתב ע"י: עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

במסגרתו של טור קודם[1] הראנו, כיצד ניתן גם במסגרת הליך מקדים לבוררות, להטיל עיקול על נכסי שמעון הנמצאים בידי לוי, במסגרת פניה מוקדמת לבית המשפט[2].
האם תמיד ניתן לעשות כן? מה הם התנאים לקבלת צו העיקול? האם צו העיקול הינו אמצעי לחץ או גביה?

בטור זה נדון בתמצית הכללים לקבלת צו עיקול על נכסי החייב המוחזקים בידי צד ג׳.

ככלל, מטרתו של הליך העיקול הוא סיוע בגביית החוב אשר חייב החייב לזוכה.
ניתן – בהכללה – להפריד בין שני סוגי עיקולים: אלו הבאים להבטיח גבייה היה והתובע יזכה, לבין אלו הבאים לממש זכיה.

ככלל, ויש יוצאים הימנו, מסגרת ההוצאה לפועל הינה מסגרת הבאה לאכוף על חייב לשלם לזוכה. לכן, העיקולים המבוצעים במסגרתה, הינם הליכי גביה של חוב קיים כנגד מי שאינו משלם את חובו לזוכה.

באלו לא נדון במסגרתו של טור זה ונפנה דווקא לאותם הליכי עיקול הבאים להקל על גביה עתידית, היה והתובע יזכה בדין. משמע, הליך מקדים, במסגרתו מוטלים מעין עיצומים על החייב הפוטנציאלי, הבאים לסייע לזוכה הפוטנציאלי היה ויזכה בדין.

האם העיקול הכרחי?

מטבע האמור לעיל – פוטנציאל זכיה ולא זכיה בפועל – ככל ויוטל עיקול על נכסי חייב פוטנציאלי, יגרום לו הדבר ככל הנראה לנזק, במקום בו אין הוא בהכרח חייב, שכן לא כל תביעה מסתיימת בכך שהתובע זוכה בתביעתו. לפיכך, שומה על הבוחן מתן הצו אם לאו – היושב בדין – לבחון עד כמה מוצדקת הטלתו של העיקול. היינו, לגרום לחייב הפוטנציאלי ככל הנראה לנזק, בשלב מוקדם ובטרם נקבע כי הוא אכן חייב.

לעיתים מזומנות, מבקש תובע לנסות ולגרום לכך שהנתבע ירוץ לשלם לו בטרם יסתיים הדין, שכן התובע יודע כי דיון משפטי יערך זמן רב והוא סבור – כמובן – כי הנתבע אכן חייב לו סכום זה או אחר. הו אז, מנסה התובע להפעיל לחץ על הנתבע, בדמות כדאיות ניהול התביעה אל מול נזקיו הימנה.

אחד הלחצים המשמעותיים, הינו עיכובו של כסף – או נכסים – המגיעים לנתבע מצדדי ג׳ אצלם, עד לבירור התביעה ומתן פסק דין וזאת באמצעות כלי העיקול. התובע סבור, כי הנתבע יחשוב פעמיים האם כדאי לו לנהל את התביעה אל מול נזקיו, אשר יכולים להגיע עד כדי חורבנו הכלכלי נוכח עיכובו של תשלום על ידי צד ג׳.
כך למשל, יהיה קשה לבית עסק החי על תזרים המזומנים השוטף שלו, לאבד סכום מסוים – ולו זמנית מאחר וההליך המשפטי בישראל אינו קצר – נוכח הצורך במה שמכונה ״התגלגלות״ שוטפת.
המחוקק וההלכה המשפטית, קבעו שורה של כללים על מנת שלא להפוך את כלי הגביה שבדמות עיקול לכלי שהינו מנוף לחץ.

מאז חקיקת חוק יסוד ״כבוד האדם וחירותו״, שם הכיר המחוקק בזכות הקניינית כזכות חוקתית, מקפידים בתי המשפט ביתר על הפגיעה בזכותו של הנתבע, שכן הזכות או הכסף אותם מבקש התובע לעקל, הינם בוודאות קניינו של הנתבע, אל מול תביעה – זכות – שעדיין לא התבררה ולא נקבע כי אכן היא קיימת לתובע. לפיכך קובעת ההלכה המשפטית, כי עיקול לא יינתן על דרך השגרה, אלא שיש לאזן בין האינטרס של התובע להצליח ולממש את זכויותיו – ככל ויזכה – לבין האינטרס של הנתבע למנוע את הפגיעה בקניינו. במסגרתו של איזון זה, מוענק לנתבע מעמד עדיף.
בית המשפט הנדרש ליתן צו עיקול, ישקול מספר שיקולים ובהתאם להם ייקבע האם יינתן הצו אם לאו.

התקנה קובעת, כי על בית המשפט לשקול האם קיים חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

במסגרת זו יבחן בית המשפט, את סכום התביעה, יכולתו הכלכלית של הנתבע – איתנותו הכלכלית – לשלם את התביעה היה ויפסיד בה, החשש מהברחת נכסים ועוד. הכל בנסיבות כל מקרה ומקרה.

כמו כן, על בית המשפט לשקול, האם קיימות ראיות לכאורה לתביעת התובע. במסגרת זו בוחן בית המשפט בחינה ראשונית של ראיות התובע. יודגש, כי אין בית המשפט מכריע בכלל התיק, אלא בוחן – על סמך המונח לפניו בשלב מוקדם ובדרך כלל מבלי שהצד הנתבע הציג טיעוניו – האם לכאורה יש לתובע ראיות מהימנות להוכחת תביעתו אם לאו.

במאמר מוסגר יאמר, כי לא כל המצטייר ממרחק כברווז הוא אכן ברווז. לפיכך, אל לו לתובע כי תיפול רוחו היה ולא ניתן לו צו העיקול נוכח איכות ראיותיו, כמו גם אל לו לנתבע כי תיפול רוחו היה וניתן כנגדו צו עיקול נוכח הראיות לכאורה, שכן לא לעולם חוסן, לא לזה ולא לזה.

מניעת עיקולי סרק – סעד כספי וסעד לדבר שבעין

הליך העיקול מוגבל לתובענות שהסעדים המבוקשים בהם הם שניים בלבד – סעד כספי וסעד לדבר שבעין.
בדרך כלל מבקש העיקול – על מנת למנוע הברחה – כי הדיון יתקיים במעמד צד אחד. בית המשפט ייתן צו עיקול במעמד צד אחד, רק אם שוכנע כי היה ולא יעשה כן, ייגרם למבקש נזק חמור. ככל ולא כך פני הדברים, יקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים.

על מנת למנוע הטלת עיקולי סרק, כמו גם על מנת לשפות את הנתבע במקרה וייקבע כי העיקול היה מיותר בהכללה, ולכך מספר תנאים, מוטל על מבקש הצו ליתן ערובות בדמות התחייבות עצמית והתחייבות של צד ג׳ לשפות את הנתבע, כתנאי מקדים למתן הצו.

היה וניתן צו זמני עיקול זמני במעמד צד אחד, מחויב בית המשפט לקבוע דין במעמד שני הצדדים – ככל והוגשה בקשה לביטול הצו – בתוך 7 ימים ממועד הגשתה של הבקשה וזאת נוכח האמור לעיל בדבר הפגיעה הפוטנציאלית בנתבע והאיזון שבין האינטרסים של הנתבע לאלו של התובע.

מכל מקום, נטל ההוכחה לצורך בצו – בין במעמד צד אחד ובין בדיון עצמו ככל והוגשה בקשה לביטולו, או שמראש לא ניתן הצו במעמד צד אחד והבקשה נדונה במעמד שני הצדדים – מוטלת על מבקש הצו – כלומר, התובע.

מהן החובות המוטלות על צד ג' המחזיק בנכסים?

לא נצא פטורים מבלי להסביר מהן החובות המוטלות על המחזיק, אותו צד ג׳ אשר על הנכסים המוחזקים אצלו הוטל צו העיקול. ראשית יאמר, כי בדרך כלל למחזיק אין כל אינטרס להפר את הצו, שכן – בהכללה – ניתן לומר כי הוא שמח להותיר את הנכסים עוד תקופת זמן אצלו. אולם, מאחר ולא תמיד כך הם פני הדברים, קבע המחוקק סנקציות כנגד מחזיק אשר יפר את הצו, אשר בעיקרן הינן הטלת אחריות על המחזיק היה ויפר את הצו, עד כדי סנקציה העולה כדי תשלום החוב הפסוק במקומו של החייב – שכבר אינו נתבע אלא עלה/ירד לגדר חייב – לתובע שהפך לזוכה.

לסיכום – כלי העיקול הינו כלי משמעותי ויעיל, אולם השימוש בו יאושר רק וככל והוא נדרש ולא לשם הפעלת לחץ גרידא.

————-

ראו גם:

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

איך לוודא שזכויותך נשמרות במהלך תביעה – התעמקות בפרטים הקטנים

————-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/175585/#.VX0lbPmqpHw

יוני 7, 2015

כיצד להתבע ולוודא שזכויותיך נשמרות – התעמקות בפרטים הקטנים

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

נכתב ע"י: עוה"ד רות שפיצר

במסגרת עבודתי, ייצגנו לא אחת נתבעים בתביעות כספיות שונות ומגוונות. אחד מהצעדים בהם מרבים התובעים לנקוט הינו הטלת "הגבלות" על הנתבעים, או בשפה המשפטית "סעדים זמניים", שנועדו להבטיח את יכולתו של התובע לקבל את סכום תביעתו, במידה וינצח בתביעתו.

כך למשל, מוטלים עיקולים על רכושם של הנתבעים, צווים מסוגים שונים, ולעתים הדבר אף מתבצע במעמד צד אחד, כלומר, מבלי שהנתבעים קיבלו את האפשרות להגיב לאותה הגבלה.
הטלת סעדים זמניים, ובפרט כשהדבר נעשה במעמד צד אחד, מעלה את החשש לפיו הנתבע לא יוכל לתבוע את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהטלת ההגבלה במידה וינצח בתביעה.

כך לדוגמא, כשמדובר בחברה בע"מ (קרי, חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומכאן שניתן לתבוע מהם את הנזקים שנגרמים על ידי החברה באופן מוגבל למדי), החשש מכך שהנתבע לא יוכל לקבל את הכסף שמגיע לו – גדל משמעותית.

הנזקים הפוטנציאליים לנתבע נעים על פני קשת רחבה של אפשרויות, החל מפגיעה בסחירות של נכס (למשל, אם ברצוני למכור דירה או לקחת משכנתא, אין באפשרותי לעשות כן כיוון שהוטלו עיקולים) וכלה בפגיעה בשם הטוב של הנתבע (שגם היא עלולה להוביל לפגיעה עסקית מיידית).

הטלת ערובה על התובע

לפיכך, ועל מנת שנתבעים לא ימצאו עצמם ניצבים בפני שוקת שבורה כשמוטלות עליהם הגבלות מסוגים שונים, עומדים לרשותם מספר כלים משפטיים שעשויים להגן עליהם מפני פגיעה בקניינם.
אחד הכלים בהם אנו מרבים להשתמש, הינו הטלת ערובה על התובע. במסגרת הבקשה, מבקש הנתבע מבית המשפט כי יחייב את התובע להפקיד סכום מסוים בקופת בית המשפט, על מנת שבבוא היום, במידה וינצח במשפט, סכום הוצאותיו ונזקיו של הנתבע ישולם לו, מבלי שהתובע יוכל להתחמק מכך.

ומעשה שהיה, יום אחד הגיעו למשרדנו לקוחות חדשים, שנתבעו על ידי חברה בערבון מוגבל במסגרת 5 תביעות שונות (!), תוך שהיא מטילה עליהם מספר הגבלות. בשל החשש כי לקוחותינו לא יוכלו להיפרע מנזקיהם במידה וינצחו, הגשנו לבית המשפט בקשה להטלת ערובה על החברה-התובעת. ביקשנו מבית המשפט כי במידה שהתובעת לא תפקיד סכום ערובה שיבטח את הנזקים של לקוחותינו, התביעה תימחק.

ואכן, לאור העובדה שהחברה לא הצליחה להוכיח בפני בית המשפט כי בידיה נכסים, כלומר, שתוכל לשלם ללקוחותינו את הכסף שמגיע להם, קבעו בתי המשפט בתיקים השונים כי במידה שהתובעת לא תפקיד סכומי כסף משמעותיים (שהצטברו לכדי עשרות אלפי שקלים), תביעותיה יימחקו. באופן זה הצלחנו להבטיח את זכויותיהם של מרשינו, וזה עוד לפני שבית המשפט נדרש לתביעה לגופה.

זוהי דוגמא אחת מיני רבות לכלים העומדים בפני הנתבע להגן על עצמו מפני תביעות סרק או מפני תובעים שלא יוכלו לשלם במידה ויפסידו. חשוב לציין כי מדובר בכלי שניתן להשתמש בו כבר משלב מוקדם של הדיון, עוד לפני שהנתבע הגיש כתב הגנה. כלומר, גם אם הנתבע לא בטוח שיש לו "קייס" חזק, הוא יכול להגן על עצמו באמצעות הכלי של הטלת ערובה, עוד לפני ששטח את גרסתו בפני בית המשפט.

כלים נוספים להתמודדות עם תביעות, יפורסמו במאמרים נוספים.

————-

ראו גם:

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

http://www.ch10.co.il/news/173717/#.VXPriM-qpHw

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

מאי 31, 2015

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

מבין הלקוחות שפנו אל משרדנו לאחרונה פנה גם אדם שחובותיו בהוצאה לפועל עומדים על למעלה ממיליון ₪, וביקש את עצתנו ושאל: איך אפשר לסלק את החובות?

חובות הם כמו מורסה, מתחילים בקטן, פעמים רבות אינם מטופלים ולאחר מכן הופכים לזיהום הדורש התערבות כירורגית דרמתית. כך גם החובות – פעמים רבות אנשים נמנעים מלטפל בהם כאשר החובות קטנים ואז החובות הולכים ומאמירים כך שללא התערבות משפטית אינטנסיבית, לא ניתן להיפטר מהם.

כל אחד מאתנו המגיע לפתוח חשבון בבנק, אפילו אם הוא רק לוקח מסגרת אשראי מינימלית, או במידה והוא נוטל הלוואה, מתחייב כי במידה ויחרוג ממסגרת האשראי או מהחזרי ההלוואה, ישלם על כך ריבית חריגה. ריבית חריגה עומדת על 17% – 25% לשנה. ריבית זו קרויה "ריבית הסכמית" כי עליה הוסכם עם הבנק. זאת אומרת שבמקרה הרע, כאשר אותו לקוח חרג מהמסגרת, או נמצא בחריגה בתשלומי ההלוואה, הריבית אשר תחול עלולה להגיע לרבע (!!!) מגובה החוב ובריבית דריבית להאמיר ולהאמיר.

כך למשל הגיע אלינו אותו לקוח עם חוב אשר תחילתו לפני שנים רבות, בשיעור של כמה עשרות אלפי שקלים ואילו היום, החוב הרשום לחובתו בהוצאה לפועל עומד על למעלה ממיליון ₪.

הבנק 'שכח'

החוב מורכב מקרן החוב ומריבית "נשך" של כ – 2000% (אלפים אחוזים !!!). בדיעבד אומר לנו הלקוח, כי לו ידע שאלו יהיו פני הדברים, לא היה מזניח את הטיפול ומשלם בזמן. אולם, כאמור הנטייה לדחיינות והזנחה של תשלומים לדקה ה-90 קיימת אצל כולנו, וכך יצא שהלקוח התגלגל עם החוב. בינתיים, הבנק שכלפיו קיים החוב "שכח" מתיק ההוצאה לפועל, היות ולא הגיש שם אפילו בקשה אחת משך כל השנים, וכך קרה כי בספרי הבנק מן הסתם החוב נמחק כבר לפני למעלה מעשור, ואולם הלקוח עדיין מוצא עצמו "תקוע" עם חוב של למעלה ממיליון ש"ח ולמעשה אינו יכול להתנהל מבחינה כלכלית. בשורה התחתונה, על אף "מחיקת" החוב מספרי הבנק, במידה והלקוח יבוא עכשיו לבנק בכדי לסגור את החוב – הבנק ידרוש את סכום החוב בתיק כפי שהוא מופיע בהוצאה לפועל – לא פחות !!!

מערכת ההוצאה לפועל היא מערכת שבאה לכפות ביצוע החלטות של בתי המשפט. היא אינה מתחשבת במצבו של החייב – ואין אנו מדברים על הסדר תשלומים בהוצאה לפעול אלא על שיעור החוב, ועל כן היא מחוייבת להחיל את הריבית ההסכמית שנקבעה בין הבנק לבין הלקוח בבואו של הלקוח, כאמור לעיל, לפתוח חשבון או ליטול הלוואה, כפי שקובע הבנק בעת פתיחת תיק הוצאה לפועל. על כן, לקוח הרוצה להיפתר מהחובות, לא יכול למצוא את הפיתרון במערכת ההוצאה לפועל אשר מוסיפה מידי שנה ריבית הסכמית גבוהה. בחישוב הידוע של ריבית דרבית, חוב של כמה עשרות אלפי שקלים מלפני 15 שנה, יכול לעמוד היום על כמיליון ₪.

אז מה בכל זאת עושים?

מאחר וברור ללקוח וברור גם לנו, כי גם אם הוא ימשיך לעבוד עד גיל 120, לא יעלה בידו לסלק את החוב אשר בכל שנה צובר ריבית "נשך" מטורפת, המסקנה המתבקשת היא, כי אין אלא לפנות לפתרון "כירורגי דרמטי" במסגרת הליכי פשיטת רגל.

במסגרת הליכים אלו ניתן לעשות "תספורת" של החוב לבנק.

במה דברים אמורים?

פקודת פשיטת הרגל ופסיקת בתי המשפט קובעים, כי ברגע שאדם הופך פושט רגל, ניתן ל"ספר" את רוב חוב הריבית. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי משעה שאדם הופך פושט רגל, תחול ריבית שווה על חובותיו לכלל נושיו. כמו כן קבעו בתי המשפט, כי הריבית השווה תחול מהעת בו הבנק הפסיק לכבד את ההתחייבויות בחשבון – קרי, מהרגע בו הבנק החל להחזיר הוראות תשלום, לא לכבד שיקים, לבטל את כרטיסי האשראי וכו'.

אם נחזור ללקוח שלנו, הרי שעל אף המחיר הכבד של הליך פשיטת רגל, שהוא הליך ארוך ולא נעים, ניתן ל"ספר" באופן חוקי, בין אם הבנק מסכים ובין אם לאו, את מרבית החוב ולהעמיד את החוב על סכום שפוי שניתן לשלמו – ואולי גם לגביו ניתן לבצע תספורת נוספת שכן בהליך פשיטת רגל בדרך כלל אין משולמים כלל החובות – ובכך לאפשר ללקוח לפתוח דף חדש בחייו.

המתואר לעיל הינו הליך המתרחש מיד יום ביומו בתיקי פשיטת רגל רבים, כך שיש פתרון ומזור לחייבים כספים לבנקים, אשר חובותיהם בהוצאה לפועל האמירו כאמור לממדים מפלצתיים והם לכאורה במבוי סתום.

————-

ראו גם:

הליך פשיטת רגל בקציר האומר

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

http://www.ch10.co.il/news/171252/#.VWr-fiHBzGc

————

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

מאי 18, 2015

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

נכתב ע"י: עוה"ד צבי וולפסון

פלוני חייב למאן דהוא כסף. לעיתים יודע אותו מאן דהוא, הזוכה/התובע, כי גם אם יתבע את פלוני, החייב, הרי גם וככל ויזכה, סיכוייו לגבות את חובו קלושים, שכן אותו חייב חסר כל או לחילופין יודע להסתיר את כספו היטב, או שיעשה את המיטב במהלך תקופת הדיון ״להעלים״ את כספו.

כתוצאה מכך בוחר הוא שלא לתבוע כלל. לימים נודע לזוכה כי פלוני, החייב, זכאי לקבל כסף מאלמוני, צד ג׳ כלשהו. אזי, יכול הזוכה לפנות לבית המשפט, להגיש תביעה ובמסגרתה לבקש הטלתו של עיקול על הכספים להם זכאי החייב המוחזקים אצל אותו צד ג׳.

יש לציין, והדבר הינו בעל משמעות לענין שיובהר להלן עת המדובר בבוררות ועל אחת כמה וכמה בוררות שעל פי דין תורה, כי ניתן לפתוח בהליך העיקול ולאחריו – תוך שבעה ימים – חלה החובה להגיש גם תביעה.

ראוי להדגיש, כי לעיתים מזומנות מוגשת הבקשה להטלת העיקול במעמד צד אחד. היינו, מבלי שהדבר נמסר מראש לחייב, על מנת למנוע את יכולתו לסכל את מטרת הבקשה – הטלת העיקול על כספים להם הוא זכאי והנמצאים בידי צד ג׳ – בטרם קבלת הצו אצל אותו צד ג׳/המחזיק.

אותו צד ג׳, אשר צו העיקול ניתן כנגד כספים המוחזקים אצלו, מחויב להחזיק אצלו את הכסף ולא להעבירו לחייב עד למתן הוראה אחרת על ידי בית המשפט. היה והזוכה/התובע יזכה בתביעתו, יאשר בית המשפט את העברת הכסף ישירות מצד ג׳ לזוכה/התובע. הליך זה, כאמור, מקל במיוחד את הליך הגביה ולעיתים הוא המכריע לתביעה אם לאו.

ההליך המובא לעיל, הינו הליך הנעשה כדבר יום ביומו במסגרת תביעות כספיות בבית המשפט (יודגש כי הליך עיקול שמור לתביעות כספיות בלבד). אך מה קורה עת הצדדים מבקשים לברר את הסכסוך ביניהם במסגרתה של בוררות[1]?

ראשית, בוררות מחייבת חתימה על שטר בוררות/הסכם בוררות שהוא הוא המקנה את הסמכות לדון. משכך, ברוב רובם של המקרים לא ניתן, בכפוף לבעיות המשפטיות בדבר סמכות הבורר ליתן צו עיקול שיובא להלן, ליצור מצב בו מוסמך הבורר ליתן סעד במעמד צד אחד כצעד מקדים להליך הבוררות, בשונה מהאפשרות לקבל צו עיקול במעמד צד אחד בבית המשפט. בעיה זו הינה בעיה כבדת משקל ברמה הפרקטית, אשר יכול ולמעשה מייתרת את הליך העיקול והופכת אותו לחסר תוחלת.

שנית, ההלכה המשפטית לענין מתן סעדים זמניים על ידי בורר אינה חד משמעית. סעיף יז׳ לתוספת לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות ליתן סעד הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית המשפט היה מוסמך לתיתו. סעיף 16 לחוק הבוררות, הוא הסעיף הפרובלמטי ביחס לאפשרות הבורר ליתן סעדים זמניים ובכללם סעד זמני של עיקול[2].

הבעיה, שאולי ניתן לראות בה כבעיה הפרקטית המרכזית, גם וככל והבורר מוסמך ליתן צו עיקול, היא יכולת האכיפה של צו זה.

אמנם, לבורר סמכות לפסוק לחובת הנתבע כאילו לא התגונן – למחוק את כתב הגנתו – היה ואותו צד אינו מקיים צו של הבורר ואולם סעד זה הינו דרקוני ובעייתי ובכל מקרה שעה שהמדובר בסעד זמני בדמות עיקול, הרי המדובר בהוראה לצד ג׳ שאינו חלק מהליכי הבוררות ואינו צד להם ובנוסף לשאלת חבותו לפעול על פי הצו, הרי ממילא אם לא יפעל על פי הצו לא ניתן להטיל עליו סנקציה כזו או אחרת.

קיימת אפשרות נוספת והיא פניה לבית המשפט על מנת שיאשר את הסעד הזמני[3], שהטיל הבורר. גם נק׳ זו הינה פרקטית במידה מוגבלת, שכן קיימת שאלה האם בית המשפט במקרה זה הינו ״חותמת גומי״ או שיכול וידון לגופו של ענין.

דומה כי הסוגיות דלעיל מטילות צל פרקטי כבד על היעילות שבהטלת עיקול במסגרת הבוררות. אם כן, מהי הדרך היעילה על מנת ״לתפוס״ את הכסף המצוי בידי צד ג׳ לפני שיעלם?

נראה כי הדרך הנוחה והיעילה היא הגשת בקשה להטלת עיקול ותביעה לצידה לבית המשפט ועם קבלת צו העיקול, להעביר את הסכסוך לבוררות, תוך הותרתו של צו העיקול אשר ניתן על ידי בית המשפט בעינו, עד לסיומה של הבוררות ואישור צו העיקול במסגרת הליך אישור פסק הבוררות.

נקיטה בדרך זו, מאפשרת לתובע להנות משני העולמות[4].

————-

[1] לא נדון בטור זה בנסיבות המאפשרות עיקול אם לאו.
[2] גם בענין השקלא וטריא המשפטי לענין אפשרות מתן צווים זמניים על ידי הבורר, אם לאו, לא נכנס במסגרתו של טור זה.
[3] יצוין כי אין כל מחלוקת משפטית כי עם קבלת פסק הבוררות וכחלק מתהליך אישורו, ניתן לבקש הטלתו של עיקול.
[4] יצוין כי רוב רובם של הבוררים הדנים על פי דין תורה, במסגרת זו או אחרת, מאפשרים ביצוע האמור כחלק מקדים להליך הבוררות והאמור אינו בבחינת הליכה לערכאות.

————-

ראו גם:

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

איך לוודא שזכויותך נשמרות במהלך תביעה – התעמקות בפרטים הקטנים

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/167604/

מאי 11, 2015

http://www.ch10.co.il/news/165422/

ואת ההוצאות מי ישלם??

נכתב ע"י: עוה"ד צבי וולפסון

חיוב בהוצאות הצד הזוכה, נעשה תדיר בהליכי בוררות המתקיימים על פי הדין האזרחי – בדומה לשיטה בה נוהגים בתי המשפט. בבוררויות המתבררות על פי דין תורה, הדבר נדיר יותר.
בטור זה נציע, כי מן הראוי לשקול בחיוב את השימוש בהוצאות גם במסגרת זו, בבוררויות על פי דין תורה בהן הפן העסקי חקיקתי הוא הכרחי ולפיכך נדרש ייצוג מקצועי.

כדבר שבשגרה, בתי המשפט מחייבים את הצד המפסיד בבקשת ביניים או בפסק הדין הסופי ב״הוצאות״ לטובת הצד הזוכה. ״הוצאות״ אלו באות לשפות את הצד הזוכה בעלויות שהוציא בפועל. לעיתים, משתמש בית המשפט ״באיום״ בהוצאות. היינו, כחרב ולא כמגן. קרי, על מנת למנוע הליכי סרק או ללחוץ על צד להתפשר, ״מהלך אימים״ בית המשפט על אחד הצדדים כי היה ולא יסכים להצעת בית המשפט, יש סיכוי ש"יחוייב בהוצאות", לעיתים מוסיפים השופטים את המילה – "משמעותיות". אז אותו הצד ״המאוים״ חושב פעמיים ולא מעט פעמים, קורה ש״חרב ההוצאות״ מאלצת אותו להסכים לדבר זה או אחר.

יש מקום לביקורת על כך כי האיום בהוצאות הינו לעיתים בבחינת חרב ולא תמיד רק שיפוי על הוצאות הצד האחר, אך יחד עם זאת, כאשר המדובר בהבהרה לצד כלשהו כי התעקשות – לרוב מיותרת – תוביל לחיוב בהוצאות, בבחינת אין עונשין אלא אם כן מזהירין, הדבר מייעל את ההליכים ומקצרם, שכן צד שיודע כי לא יחויב בהוצאות, יכול ״להעסיק״ את התיק ללא קץ ולו על מנת להציק לצד האחר.

כנוהג שבשגרה, הליכי בוררות ״אזרחיים״ אימצו את האמור ומשתמשים בחיוב בהוצאות כפי שמשתמש בהם בית המשפט.

בין בית דין לבית משפט

חיוב צד בהוצאות, אינו קיים כמעט בהליכי בוררות המתנהלים על פי דין תורה.
בהכללה ובתמצית דתמצית, שכן תילי תילים נכתבו על כך, הרעיון העומד מאחרי אי חיוב בהוצאות, הינו כי כל אדם יכול לייצג את עצמו ואין כל סיבה לחייב צד בהוצאות ב״כ הצד האחר את זה שהפסיד בדין, שכן יכול היה לייצג את עצמו.

במציאות דהיום, בתי הדין הינם גם בוררים עסקיים לכל דבר וענין. לא מעט סכסוכים הנדונים בפניהם הינם סכסוכים שבין חברות, או סכסוכים המוכרעים על פי דין המדינה ואף דיני מדינות שמעבר לים. לא אחת המדובר בסכסוכים סבוכים כמו גם יש מקום להכרת חוקים אזרחיים שונים, חקירת מומחים, עדים שהינם אנשי עסקים וכיוצ״ב. בסכסוכים אלו, לרוב, אין לפרט או לחברה את היכולת לייצג את עצמם והם נעזרים ומיוצגים על ידי ב״כ מקצועיים.

האפשרות, אם כי לא בשגרה ורוב הפוסקים אינם מקבלים זאת, לשימוש בהוצאות/קנס קיימת בדין העברי, ראה: תוספות בבלי סנהדרין לא, ב ד"ה ויוציא; מהר"ם מרוטנבורג במרדכי שם; שו"ת הרא"ש קז ו; שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקמ; טוש"ע חו"מ סי' י"ד סעיף ה'.¹

דומה כי בסכסוכים כגון דא, מן הראוי כי בתי הדין ישקלו בחיוב את השימוש בהוצאות מקום בו ניתן למצוא לכך אפשרות הלכתית, מכח דיני קנסות בזמן הזה, בדומה לאופן השימוש הנעשה בבתי המשפט ובבוררויות שעל פי הדין האזרחי, משני הטעמים המוזכרים לעיל. הדבר יביא מחד לשיפוי צד מוטרד לחינם, או צד שזכה בדין לקבל בחזרה את ההוצאות שהוציא בגין ייצוג מקצועי נדרש והכרחי, כמו גם ייעל את הדיונים בבתי הדין הדנים על פי דין תורה.

——————————
¹להרחבה ת"א (חי') 2839/06 יריב נ' מדינת ישראל- משרד הכלכלה ואח’

וכן ניתוח רחב היקף של כבוד השופט דרורי – בש"א 1692/05 עובד מזרחי ואח' נ' אליהו חסיד ואח'

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

אפריל 21, 2015

http://www.ch10.co.il/news/159853/#.VTY4HyGqpHw

המעסיק שלכם עומד בפני קריסה? עובדים אתם לא לבד – הביטוח הלאומי דואג לזכויותיכם

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

הקדמה

כאשר מעסיק (בין אם הוא אדם פרטי ובין אם חברה) נקלע לקשיים כלכלים, פעמים רבות נותר הוא במצב שאין לו יכולת לשלם את חובותיו. בין יתר החובות הקיימים (לספקים, ללקוחות וכיוצ"ב) נותרים פעמים רבות גם חובות לעובדים, אשר נצברו עקב עבודתם אצל המעביד. מאחר והשכיחות הגבוהה היא עבודה במסגרת חברות, נתייחס במאמר זה לעובדים המועסקים על ידי חברות, אולם ההליכים מתאימים גם למעסיק שהוא אינו חברה ולעובד אצל מי שמועסק שלא באמצעות חברה.

במקרים לא מעטים כאשר מעסיקים נקלעים לקושי כלכלי, הם מפסיקים לשלם את שכר העובדים תוך הבטחה: "כי בחודש הבא יהיה.." והעובדים אשר חוששים להתנגד או לצאת נגד מעסיקם מהפחד אשר יפוטרו, "בולעים את הצפרדע" וממשיכים לעבוד בתקווה שאכן יממש המעביד את הבטחתו.
מניסיוננו הרב בתחום זה, הבטחות אלו ממומשות לעיתים רחוקות אם בכלל, ועובדים רבים נקלעים למצב בו לא שולמה להם משכורת אחת או יותר ואף עלולות להיפגע להן זכויות נוספות, זכויות הצמודות ונגזרות מהיות העובד שכיר.

מעסיקים רבים אשר נקלעים לקשיים, מנסים כחלק מהליך השיקום (אשר כאמור צולח באחוז קטן של המקרים), לנסות לדחות תשלומים לגורמים שונים. בין היתר דוחים המעסיקים תשלום לעובדים, לקופות הפנסיה והפיצויים (או ביטוח מנהלים) של העובדים וכך מבלי שהעובד שם לב הוא עלול למצוא עצמו לא רק עם גירעון בשכר, אלא גם עם גירעון בקופות הפנסיה והפיטורים. המשמעות של גרעון כזה לעיתים, היא ביטול הביטוח הפנסיוני או ביטוח המנהלים, דבר בעייתי מאד.

התחייבויות נוספות, אשר פעמים רבות יש למעסיק כלפי עובדיו, הן זכויות המשולמות לעובד בעת סיום עבודתו או בנקודת זמן כלשהיא בשנת העבודה כמו למשל הודעה מוקדמת, פידיון ימי חופש, דמי הבראה, ימי חג, משכורת 13 וכיוצ"ב.

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

היה והמעסיק שלך קרס כלכלית, או סגר את בית העסק שלו או שהחברה בה עבדת חדלה מלפעול ונותרו כלפיך חובות?! יש מה לעשות. הביטוח הלאומי, כאמור, מבטח ומבטיח את מרבית זכויותיך. אולם בכדי שכך יקרה צריכים להתרחש כמה דברים:
תחילה, החברה צריכה לעבור הליכי פירוק (או פשיטת רגל של מעסיק שאינו חברה). הליך פירוק חברה מתנהל בפני בית המשפט המחוזי. על מנת שהליכים אלו יתנהלו יש להגיש בקשת פירוק. בקשת הפירוק יכולה להיות מוגשת הן על ידי החברה עצמה והן על ידי נושיה, בהם העובדים.
ההליך החשוב לעניינו, הוא מתן צו הפירוק לחברה. כאשר בית המשפט נותן צו לפירוק החברה, אזי הוא ממנה מפרק, בדרך כלל עו"ד או רו"ח, אשר יחסל את עסקי החברה ויכמת את חובותיה לנושיה.

מתן צו פירוק לחברה הוא תנאי לפנייה לביטוח הלאומי לתשלום החובות.

ניתן צו הפירוק – מה עכשיו?

כאשר ניתן צו הפירוק, על העובד להגיש "תביעת חוב". תביעת חוב בקציר האמור, היא תביעה אשר מוגשת למפרק החברה ובה דורש העובד כי ישולמו לו זכויותיו. תביעת החוב צריכה להיות מוגשת על טופס של הביטוח הלאומי ואליה יש לצרף אסמכתאות שונות המאשרות את גובה החוב הנטען. לאחר שהוגשה תביעת החוב, מפרק החברה יכריע בתביעת החוב ויעבירה לתשלום למוסד לביטוח לאומי. מפרק החברה יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה, לאשרה בחלקה ואף לדרוש ראיות לאישוש החוב. על החלטת המפרק יש זכות ערעור בפני בית המשפט. חשוב להתייעץ בעניין אופן הגשת תביעת החוב עם בר סמכא בתחום, שכן לא תמיד העובד מודע למלוא זכויותיו.

אילו חובות מכוסים על ידי הביטוח הלאומי?

הביטוח הלאומי בעניין זה מהווה חברת ביטוח לכל דבר ועניין, למעשה הוא משלם לעובד (במגבלות החוק) במקום המעביד את החובות ברכיבים הבאים:

* הפרשי שכר;
* הודעה מוקדמת;
* משכורת 13;
* דמי הבראה;
* ביגוד;
* נסיעות;
* פיצויי פיטורים;
* היעדר הפרשה לקופות הפנסיה/ביטוח מנהלים;

יודגש, כי אין חובה על העובד להגיש את התביעה בגין מלוא הרכיבים, עניין זה חשוב כפי שיפורט להלן.

התנאים לפיהם ישלם הביטוח הלאומי את התשלום בגין הרכיבים שלעיל:

ראשית, הסכומים שאותם משלם הביטוח הלאומי תחומים בתקרה. בגין הפרשי שכר ופיצויי פיטורים, משלם הביטוח הלאומי נכון ליום כתיבת מאמר זה, סך של 112,424 ₪. בגין היעדר הפרשה לקופות הפנסיה משלם הביטוח הלאומי, נכון ליום כתיבת שורות אלה, סך של 17,296 ₪. לפיכך, עובד שמגיע למצב בוא חובות מעבידו עולים על הסכומים הללו, חשוב שיזכור כי הביטוח הלאומי משלם עד גבול מסוים, ועל העובד לוודא שהחובות של המעביד כלפיו אינם עולים על הסכומים הנ"ל, שכן הסיכוי לתשלום כל חוב מעבר לתקרה, הוא בדרך כלל קטן וגם שווה לכל נושי החברה.
מסכומים אלו ינוכו הפרשות למס כפי שמחייב החוק, לפיכך, קיימת חשיבות רבה בגין אילו רכיבים יש להגיש את תביעת החוב. למשל עובד אשר זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור העולה על התקרה, יכול להגיש את תביעת החוב שלו רק על פיצויי הפיטורים. מה היתרון? היתרון הוא שעל פיצויי פיטורים, למשל, לא משלמים מס הכנסה (עד תקרה הקבועה בחוק) ולכן ככל וקיים חשש שהמעסיק לא יוכל לשלם את הסכום שמעבר לתקרה, לפחות יזכה העובד בהטבת מס זו.

התיישנות

עובדים רבים אשר מעסיקם חייב להם כספים משך שנים ארוכות ולא תבעו, חוששים מתקופת ההתיישנות. ההתיישנות במקרים אלו היא של 7 שנים ולפיכך גם אם הופרו זכויותיכם בעבר, אל חשש יש תקווה.

לסיכום, סיסמת הביטוח הלאומי כי הוא לצדך ברגעים החשובים של החיים, מקבלת משנה תוקף במקרה כזה. יש לזכור כי ההליך המתואר לעיל לוקח תקופה של חודשים ארוכים, אולם קיים ביטחון כי חובו של המעסיק – לפחות בחלקו ישולם על ידי הביטוח הלאומי, כאשר נותר חוב כלפי העובד וכאשר המעביד קרס. כפי שכתבנו – עובדים אתם לא לבד!

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

מרץ 30, 2015

http://www.ch10.co.il/news/153693/#.VRlrXPmUcmM

יחסי בנק – לקוח, יחסים עסקיים או יחסי אמון מיוחדים?

נכתב ע"י: עוה"ד ארז בן-דוד

פתיחת חשבון בנק וקבלת שירותים בנקאיים שונים, מביאים את הלקוח לחתום על מסמכים רבים ושונים על פי דרישת הבנק. לא רבים הם הקוראים כל מילה במסמכים אלה, מעטים עוד יותר מבינים את כל הכתוב בהם. התחושה הרווחת אצל מרבית הלקוחות היא כי הבנקים פועלים לטובתם בלבד מבלי לראות לנגד עיניהם את הלקוח וצרכיו.

מערכת היחסים בין הבנקים ללקוחות היא מורכבת יותר, מעבר למישור החוזי גרידא, שכן הוראות דין שונות מטילות על הבנק חיובים שונים ביחס ולטובת לקוחותיהם והוראות הפסיקה יצרו חובות אמון בין הבנק ללקוחותיו, כאשר הבנקים נדרשים לפעול, בכל הקשור לניהול כספי הלקוח, בדרך המיטבית ללקוח וללא שיקול של רווחי הבנק.

כך לדוגמא נפסק בע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל:

"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות.
בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו".

אלא, כפי שפסק בית המשפט, לחובה זו של הבנק קיימים גבולות וסייגים. הבנק פועל למטרות רווח, ולפיכך יהא זה מובן כי הבנק לא יוכל להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר. ישנם תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. כך הדבר, למשל, לעניין שיעורי עמלות או ריביות. אם אלו תהיינה נמוכות מדי, הבנק יימנע מלהציע את שירותיו. שיעורי העמלות והריביות אמורים להיות מוסדרים על ידי שוק בנקים תחרותי, היצע וביקוש, ובמקום בו זה נכשל, על ידי פיקוח ורגולציה – ולא על ידי הטלת חובת אמון מוגזמת, שתשתק את פעילות הבנקים. על כן, האינטרס של הלקוח לשלם פחות, אינו גובר על אינטרס הבנק להשיא רווח.

החוק לא הטיל חובה על הבנקים ליתן אשראי ללקוחותיהם. מתן האשראי כפוף לשיקול דעת הבנק, אשר שוקל ובוחן, בין היתר, את המטרה למענה נלקח האשראי, את סכום האשראי המבוקש, את הביטחונות המוצעים, ואת יכולתו הכלכלית של מבקש האשראי להשיבו לבנק בצירוף רווחי הבנק. לבנק קיים שיקול דעת עסקי לגיטימי, באם להעניק אשראי אם לאו. שוק אשראי מפותח מאפשר ללקוחות לבחון את הצעותיהם של נותני אשראי שונים, כאשר לעיתים שיקול עסקי של נותן אשראי אחד, יכול להיות שונה אצל אחר.

אלא שיחד עם השיקול העסקי, גם בעת מתן האשראי קיימות לבנקים חובות מסוימות כלפי לקוחותיהם. כך למשל על פי הוראות בנק ישראל למערכת הבנקאות, קודם למתן האשראי חייב הבנק לערוך ניתוח מתועד של צרכי האשראי של הלקוח וקביעת מסגרת אשראי מוסכמת כאשר חריגה ממנה תיעשה רק בנסיבות ייחודיות המפורטות בהוראה.

קיימת גם תחילתה של מגמה בפסיקה, של הרחבת חובות האמון של הבנק ללקוח, גם בעת מתן האשראי. זוהי מגמה מבורכת, אשר מביאה לידי ביטוי את ההבנה כי קיימים פערי מידע וכוחות בין הבנקים ללקוחות, בתחום לא פשוט זה של אשראי והלוואות. במקרים רבים האשראי נדרש דווקא בעת מצוקה כלכלית או תזרימית של הלקוח, בפרט מול הבנק נותן האשראי. יהא זה ראוי להרחיב את חובות האמון של הבנקים בעת מתן אשראי, על מנת שלא ינצלו את מצוקתו של הלקוח אך ורק לצרכיהם.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

מרץ 19, 2015

http://www.ch10.co.il/news/148239/#.VQqyR46UcmO

בעקבות בג"צ טוהר

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

בשעת כתיבת שורות אלו כנראה כבר ידוע ואף התפרסם כי המשרד הגיש עתירה לבג"צ נגד הרבנות הראשית בעניין שבכשרות: לקוח המשרד מייבא מזה שנים רבות שרוולי נקניק העשויות מחומר מעובד אשר מקורו בעורות נבלות וטרפות. מוצר ספציפי זה היה בשימוש מאז ומעולם במערכות הכשרות הרגילה (ולא בהכשר "מהדרין"), לאחר השגחה על תהליך הייצור הפוסלת את חומר הגלם למאכל כלב.

גדולי הפוסקים התירו את השימוש בו, לרבות הגאון רבי חיים עוזר גרוד'ינסקי, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, הגאון רבי יצחק יעקב וייס, הגאון רבי עובדיה יוסף ויבדלח"ט הגאון רבי שלמה עמאר.

לאחרונה, לשיטת הרבנות הראשית ניתן למצוא את אותו מוצר ממקור של בהמות שחוטות אצל חברה מסויימת אשר אושר לה על ידי הרבנות למכור את המוצר, אולם את השימוש במוצר דומה של הלקוח שלנו, הרבנות אסרה והסירה ממנו את חותם הכשרות. לאחר בדיקה גילינו כי גם המוצר החלופי מיוצר מטריפות, אבל נניח לרגע שהדבר הנטען על ידי הרבנות נכון.

לכאורה, העתירה מהווה ניסיון לכפות על הנציגים האמונים על קיום היהדות במדינת ישראל, הימנעות מביצוע פעולה אשר הם רואים בה דרישה של ההלכה היהודית. לשון אחרת, נציגי העותרת, עורכי דין חובשי כיפה ממשרדנו, מבקשים להכניע את נציגי ההלכה היהודית תחת הסמכות של המחוקק החילוני. וכאן שואל הבן: הכיצד יכול אדם דתי ליישם היררכיה חוקית הנוגדת את אמונתו? וכי אין האמונה מעל לכל?

אני מקווה כי בסוף מאמר זה, לא רק שהתמיהה תיעלם אלא יובהר כי דוקא משום דאגה כנה לדת הוגשה העתירה, ולא זולת זה.

תופעת "מיסוד הדת"

בתקופת תור הזהב בספרד, או ליתר דיוק בשנת 1080 לספירה הנכרית, נכתב ספר שלם על מנת להלחם בתופעה שלילית הידועה בכינויה "מיסוד הדת" או בלע"ז Institutionalization of Religion. שמו של הספר אשר נכתב במקורו בניב ערבי-יהודי בידי רבינו בחיי אבן פקודה – הינו "כתאב אלהדאיה אלי פראיד אלקלוב", ואשר תורגם בשנת 1161 על ידי יהודה אבן תיבון כ- "תורת חובות הלבבות". כן, הספר הידוע לכולנו, הנלמד בהיכלי התורה ובאוניברסיטאות גם יחד, ומקומו כבוד בספריות ובבתים הפרטיים של כל שכבות העם, נכתב למטרה ספציפית אשר לדאבון לב נשכחה במהלך הדורות.

במה הדברים אמורים?

למטרת הדיון נתייחס כעת לפן הרליגיוזי של המילה "דת" וזאת מבלי להיכנס לאטימולוגיה של המילה עצמה. אין כל ספק כי מטרתה של כל דת באשר היא, בייחוד הדת היהודית – אם הדתות המונותיאיסטיות – היא מיצוי הקשר בין האדם לאלוהיו. הדת מלמדת את האדם כיצד להתקשר אל הישות אליה הוא מייחס את קיום ההוויה, עילת העילות וסיבת הסיבות המשגיחה על מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

במהותו, קשר זה ללא ספק הוא ענין פרסונאלי. מטיבו ומטבעו, הקשר הינו אינטימי ופנימי כשבאמצעותו מתקשר האדם עם כל נימי נפשו עם היקר לו מכל, במטרה להתקרב לאלוהים ולהדבק בישות הרוחנית בבחינת "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

דא עקא, כיון שישנן נורמות וכללי התנהגות הנוגעות לכלל ולפרט, כבר בתקופות עתיקות ובכל הדתות, קיימת נטייה של האדם לרכז את עבודת ה' בביצוע מעשי של המצוות – דבר שהוא קל יותר ודורש פחות מאמץ. כמו כן, האדם נוטה למצות את עבודת ה' עם העבודה הציבורית ומוסדות עבודת ה' הציבוריות המשותפות לכלל, כדוגמת בית המקדש שבירושלים.

ברם, בשלהי ימי בית ראשון הנביאים הוכיחו את בני ישראל כי הדת הופכת להיות מערכת נורמות וחוקים מעשיים גרידא, וככל מערכת חוקים יציר אנוש, היא באה על חשבון התוכן הפנימי המהותי של הדת, כדרך להתקשרות האדם לאלהים בכל נימי נפשו. על פי הנביא ירמיהו זוהי הסיבה בגינה נחרב בית המקדש וכפי שנראה להלן.

מלחמת הנביא ירמיהו במיסוד הדת

ספר התנ"ך מעיד כי קיומן של מוסדות כאלה – לרבות בית המקדש בירושלים!! – היה מאז ומעולם לצנינים בעיני נביאי ישראל אשר ניבאו בשם ה' נגד הפיכת קיום המצוות הפיזי של עבודת המקדש לעיקר.

הנביא ירמיה [ז, כא-כג] אומר:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:
כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:
כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:"

הנביא מבהיר כי דברי עולה וזבח – העבודה בבית המקדש – אינו העיקר, הקרבנות אינם חשובים! מה שחשוב הוא לשמוע בקול ה' וקבלת אלוהותו בלב וגם במעשה.
אמור מעתה, לעלות להר הבית בכוח אפילו בניסיון להקריב קרבן פסח, ולעורר מהומה אשר סופה ספק פיקוח נפשות של שוטרים וחיילים, ואשר יגרור איבה יתירה עם שכנינו, אינו מעשה דתי ולמעשה מדובר במעשה אנטי דתי מובהק.

כתבם על לוח לבך

ואכן, לפני חורבן הבית מצאנו כי הנביא ירמיהו אומר [לא ל-לג]:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:"

מהי אותה "ברית חדשה" וכיצד היא מסתדרת עם ההבטחה ועיקר האמונה כי זאת התורה לא תהיה מוחלפת? המעיין יראה כי כוונתו של הנביא כמובן לאותה ברית במתן תורה, אלא, שביציאת מצרים היא נכתבה על הלוחות ולעתיד היא תהיה כתובה על הלב! אמור מעתה, יש מצוות מעשיות בתורה אך העיקר הוא חובת הלבבות הנלוות לעשיית המצוות.

ירמיהו הנביא טוען, כי יש לקיים את המצוות באופן פנימי ואישי ולא באופן מוסדי. עבודת ה' היא ענין אינטימי בין האדם לבורא עולם. לכן הקב"ה יחריב את בית המקדש וייתן לנו לעובדו בלי הסמלים של השכינה, כי עלינו להתמקד על מה שהסמל מסמל ולא בסמל גופו. לא על בית המקדש, אלא על מה שבית המקדש מסמל – ושכנתי בתוכם!

חורבן בית המקדש

הקב"ה דורש את התורה שבלב – עבודת הלב לא רק המצוות המעשיות. מטרתן של המצוות המעשיות הינם המחשה והפנמה של חובות הלב. ה' דורש כי נתמקד ברעיון העומד מאחורי הציווי ולא סתם בקיום המעשי של הציווי. הליכה בדרכיו ומעשים טובים ולא קיום פורמאלי מצוות אנשים מלומדה. חורבן בית המקדש היה על מנת לדחות את הביטוי החיצוני של המצווה לטובת הביטוי הפנימי – לרפא את כלל ישראל מבעיית מיסוד הדת.

דבריו של ירמיהו באים לידי ביטוי גדול יותר מהמוסר הידוע שלו [ט, כה]:
"כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב"
יש ערלה בגוף ויש ערלה בלב, מילה של הגוף אין בה משמעות כשיש ערלת הלב.

הרבנות הראשית לישראל

ההיסטוריה מלמדת כי מסיבה זו, בשנות העשרים של המאה הקודמת, רבנים רבים בעולם כולו התנגדו באופן נמרץ להקמת הרבנות הראשית. בג"צ טוהר היא רק אחת הדוגמאות למצב כזה של מיסוד הדת עד כדי חילול הדת וחילול השם. להרוס ולפגוע בזולת בשם שיקול של חומרה יתירה – לשיטתם שלהם – הוא סימפטום ברור של מיסוד דת ואיבוד כיוון. הפרופורציה הנכונה של מוסד האמור להציג את הדת הוא להרבות אהבה ואחווה בין בני אדם, להסביר פנים למי שאינו מאמין על מנת לקרבו לאם כל האמונות, לא לדחות בשתי ידיים בגין זוטי דברים, ולפגוע בשם נותן התורה.
בעניין בג"צ טוהר- אזי לבוא ולהחמיר ולאסור מוצר על מנת להעלות את רמת הכשרות בישראל, לשיטת הרבנות, ולחייב מחללי שבת בפרהסיה לאכול ביום הכיפורים "כשר למהדרין", הוא דוגמא מאלפת לאיבוד הצפון. ואני מניח בצד את ההרס הכלכלי המוחלט אשר הם מבקשים לגרום ללקוח.

כיוצא בדבר אתה אומר, מינויו של אדם לכס הרבנות הראשית, ולגלות בצאתו כי אחריו משתרכת קופת שרצים, הוא עוד סימן של מיסוד הדת עד כדי פוליטיזציה של הדת.
על כס הרבנות אמור לשבת אדם שהתברר כנקי כפיים ובר לבב, המשליך את מאביו וצרכיו האישיים מלפני אמונתו, כמו גם מפני צרכי הציבור.

ובהקשר זה ראוי לשאול מספר שאלות: מה הם הקריטריונים המדאיגים את ועדת המינוי בבואם להחליט על זהות העומד בראש מערכת דתית? טובת הדת או פוליטיקה ומאבקי כוח קטנוניים לשם השתלטות על מוסדות מדינה?

פעם אחר פעם מינוי של דיינים או של רבני ערים או רבנים ראשיים הופך למאבקי כוח פוליטיים של אינטרסים ותככים. הכזה ייקרא נציג הדת היהודית?! אתמהה תמיהה רבתי!

דת ומדינה

מסיבה זו ישנה חובה דתית להפריד בין דת ומדינה, מבלי להתייחס לערך הדמוקרטי הבסיסי אשר סולד מפני עירוב תחומין שכזה. ויפה אמר בזמנו פרופסור ישעיהו ליבוביץ כי מדינה מציבה את רצון האדם במרכז, דת מציבה את רצון האלהים במרכז, ולכן המושגים סותרים זה את זה מעצם מהותם. בגולה גרו יהודים אורתודוקסים דורות על גבי דורות ללא כל סמכות מכוח החוק ושמרו תורה ומצוות בקפידה. כוונתם של אלה אשר הקימו את הרבנות הראשית מלכתחילה הייתה משיחית, הם ראו במדינת היהודית העתידית התגשמות חזון הנביאים לשיבת ציון והקמת ממלכת התורה. אולם זה הרי לא קרה, שבנו לציון אולם אנו לא הקמנו את ממלכת התורה. אז מדוע שהדת כביטוי לאהבת הבורא לנבראיו תהפוך למוקד פיצול ומחלוקת?

סוף דבר

כל ניסיון לכפות את הדת על אדם או ציבור שלא קיבלו אותה מרצון הינו חילול ה' והרחקת בני ישראל מהדת. לאנשים פשוטים אשר לא חונכו על ברכי תורה מעשה שכזה רק מפחית מהכבוד אותו הם רכשו לדת מלפנים. למקד את הפעילות על חומרות יתירות מבלי לשים לב אם "אין הצר שווה בנזק המלך", מדגימה שוב כי קיום המצוות בדור שלנו הפך לעניין מכאני נטול לב, שאין לו כל משמעותית דתית, כמעט.

אפילו מתן צדקה היום נעשה באופן מתועש, מבלי להקשיב ולכאוב על צער הזולת, ועל מנת שמאן דהו יתפלל בעבור הנותן בקברי צדיקים בגליל או באוקראינה. האם אנו כבר לא מסוגלים לתת מבלי לקבל תמורה? ומה בכלל העניין הזה של תפילה באמצעות שליח?! הלוא חשיבותה של תפילה על צרכינו, היא מפאת היותה תמריץ לקרב את המתפלל לה' בהפנמת היותו ית' חנון ורחום, גדול חסד הכל יכול, האם גם את זה שכחנו?!

תם ולא נשלם.

————-

*לקריאת סיקור העתירה כפי שפורסמה ב"חרדים 10":

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/149254/

מרץ 9, 2015

זכויות נשים לאחר לידה ובזמן ההריון

נכתב ע"י: טניה צ'רניס

במסגרת היותי עורכת דין לענייני עבודה, פונים אלי מעסיקים ועובדים כאחד. לאחרונה, שמעתי מעביד מסוים – מר ט' (שם בדוי) – מעיד, כי כאשר עובדת מודיעה לו שהיא בהיריון, מבחינתו זה בגדר הטלת פצצה על העסק.

מהן, אפוא, אותן זכויות העומדות לעובדת, המדירות שינה מעיניו של מעסיק שומר חוק כדוגמת מר ט'?

החוק קובע, כי לא ניתן לפטר עובדת, לרבות עובדת קבלן, אשר השלימה חצי שנת עבודה אצל מעסיקה, אלא בהיתר מיוחד מאת שר העבודה.

היום, מעסיק המבקש לפטר עובדת בהיריון, נדרש לפנות לממונה במשרד התמ"ת ולהוכיח, כי הסיבה לפיטורים המבוקשים אינה נעוצה בהיריון ו/או בהיעדרות הקשורה בהיריון או בלידה. עם זאת, על החלטת הממונה ממשרד התמ"ת ניתן לערער לבית הדין לעבודה.

דבר נוסף הראוי לציון הוא, כי החוק מעניק הגנה מפני פיטורים אף לעובדת העוברת טיפולי פוריות (לרבות הפריה חוץ גופית).

יתירה מזו, הפסיקה הכירה בכך, כי פיטורי עובדת בהיריון סמוך להשלמת 6 חודשי עבודה מקימים חזקה, לפיה הריונה הינו הסיבה לפיטורים ולכן העבירה הפסיקה אל המעביד את הנטל להוכיח כי לפיטורי העובדת אין קשר לעצם היותה הרה. מעביד אשר לא יעמוד בנטל ולא ישכיל להוכיח כי הפיטורים אינם קשורים בהיריון, יכול להיתבע בגין עילת פיטורים "בלתי כשרה", הנגועה באפליה פסולה, ויאלץ לשלם לעובדת פיצויים מוגדלים.

ההגנה מפני פיטורים נמשכת עד 60 ימים לאחר חופשת הלידה ו/או תקופת ההיעדרות המותרת בחוק (לאחר סיומה של חופשת הלידה), כפי שנפרט:

הגבלת הפיטורים אינה ההגנה היחידה. החוק קובע שורה של הגנות, לשם צמצום הפגיעה בעובדות בתקופת ההיריון ולאחריה:

א. איסור פגיעה בהיקף משרה: בדומה לאיסור הפיטורים, נאסר על המעביד לפגוע בהיקף משרתה או בהכנסתה של העובדת, אלא בהיתר מיוחד מאת הממונה ממשרד התמ"ת ולא יינתן היתר כאמור, אלא אם יוכיח המעביד כי הפגיעה אינה קשורה בהיריון.

היעדרות לצורך בדיקות ומעקב הריון – החוק אף קובע, כי עובדת רשאית להיעדר לצורך ביצוע בדיקות ומעקב במהלך ההיריון, ללא ניכוי משכרה עקב ההיעדרות. במסגרת כך, עובדת המועסקת בשבוע עבודה מלא ומעל 4 שעות ביום רשאית להיעדר עד 40 שעות במהלך חודשי ההיריון ללא ניכוי משכרה ואילו עובדת העובדת פחות מ- 4 שעות ביום, רשאית להיעדר עד 20 שעות במהלך חודשי ההיריון.

לעניין זה חשוב להדגיש, כי אם העובדת ביוזמתה מבקשת שינוי זמני בהיקף המשרה עקב מצבה הרפואי ובהתאם לאישור רופא, הדבר לא ייחשב "פגיעה" בהיקף המשרה.
כמו כן, פגיעה בשכר הנובעת ממרכיבים הקשורים בתפוקה של העובדת (למשל – "בונוסים" בגין השגת יעדים) לא תיחשב כפגיעה בהכנסתה, כל עוד הירידה בתפוקה אינה קשרה במעביד.

ב. איסור העבדה בשעות נוספות/ בלילה/ ביום המנוחה השבועית: מעביד אינו רשאי להעביד עובדת אשר הודיעה לו (או אף אם נודע לו על כך בדרך אחרת) כי הינה בחודש החמישי להריונה, בשעות נוספות ו/או ביום המנוחה השבועית, אלא בכפוף להסכמתה בכתב ובצירוף אישור רפואי מתאים ואם העובדת הודיעה בכתב כי אינה מסכימה לעבוד בלילה, אף אינו רשאי להעבידה בשעות לילה.
ג. כאמור, החוק קובע מגבלה על פיטורי עובדת בתקופת ההיריון ו/או היעדרויות הקשורות בהיריון או בלידה:

1. שמירת היריון – ישנה שורה של מקרים, אשר בהתקיימם רשאית עובדת להיעדר במהלך חודשי ההיריון מעבודתה:
א. אם רופא אישר בכתב כי מצבה הרפואי של העובדת לרגל הריונה מחייב זאת ובמידה שבה אישר. דין היעדרות כזו כדין היעדרות מפאת מחלה;
ב. אם רופא אישר בכתב, בהתאם לטופס המצוי בתקנות, כי סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את העובדת בשל היותה בהיריון או שנבצר מהעובדת לבצע את עבודתה בשל היותה בהיריון. דין היעדרויות כאלה כדין חופשה ללא תשלום, ואולם לא יהיה בהן כדי לפגוע בזכויות התלויות בוותק של העובדת אצל מעסיקה. הוראות אלה לא יחולו אם המעסיק מצא לעובדת עבודה חלופית מתאימה.
2. הפלה – עובדת שהפילה רשאית להיעדר מעבודתה שבוע לאחר ההפלה ואם אישר רופא כי מצב בריאותה מחמת ההפלה מחייב שתיעדר זמן רב יותר – החוק מאפשר היעדרות לפי הזמן שקבע הרופא, אך לא יותר מששה שבועות. דין היעדרות כזו כדין היעדרות מפאת מחלה.

ד. חופשת לידה והיעדרות לאחר חופשת לידה: חופשת הלידה המוגדרת בחוק יכולה להימשך עד עשרים ושישה שבועות, כאשר 14 שבועות ראשונים (משולמות על ידי ביטוח לאומי) ובמידה והאישה בוחרת, ניתן להאריך את החופשה ב 12 שבועות נוספים (הנחשבים לחופשה ללא תשלום). ניתן להתחיל את חופשת הלידה שבעה שבועות או פחות מזה (עפ"י רצון העובדת) לפני יום הלידה המשוער ולנצל את שאר הימים לאחר יום הלידה.

העובדת רשאית להוסיף ולהיעדר עם תום חופשת הלידה הקבועה בחוק, בהתקיים אחד מאלה:

1. עקב מצב רפואי הקשור ללידה – מתום חופשת הלידה ועד תום שישה חודשים מאותו מועד, בכפוף לאישור רופא, כי מצבה לאחר הלידה מחייב זאת ובמידה שבה אישר. דין ההיעדרות כזו היא כדין חופשת מחלה;

2. עקב הנקה – מתום חופשת הלידה ועד תום שישה חודשים מיום הלידה ולאחר שהעובדת הודיעה למעביד כי היא מניקה, העסקתה עשויה להיאסר באם מקום העבודה ו\או פעולות הנדרשות בעבודה, עשויות לסכן את בריאותה או לפגוע בהנקה, לרבות, חשיפה לחומרים המסכנים את ההנקה ועוד. במידה והמעביד לא מצא לה עבודה חלופית המתאימה למצבה, היא זכאית לצאת לחופשה ללא תשלום עם סיומה של חופשת הלידה מכוח החוק ולזמן שנקבע על פי חוק;

3. חופשה ללא תשלום – עובדת רשאית להיעדר מהעבודה, מתום חופשת הלידה, מספר חודשים כרבע מספר החודשים שבהם עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, אך לא יותר משנים עשר חודשים מיום הלידה. דין ההיעדרות כדין חופשה ללא תשלום וזמן ההיעדרות לא יבוא במניין לגבי זכויות התלויות בוותק;

בנוסף, במשך מספר חודשים לאחר שובה מחופשת הלידה, הוענקו לעובדת זכויות, אשר נועדו להקל על שובה לעבודה תוך המשך טיפול ברך הנולד, או לחלופין – לאפשר לה להעדיף את הטיפול בתינוק על פני עבודתה, בלי לוותר על זכויותיה הצבורות:

א. "שעת הנקה" – מתום חופשת הלידה ועד תום ארבעה חדשים מאותו יום (לאחר שובה לעבודה), רשאית העובדת להיעדר שעה אחת ביום, בתנאי שהיא מועסקת במשרה מלאה. היעדרות זו היא בנוסף להפסקות המגיעות לעובדת על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, ואין מנכים אותה משכר עבודה.
יצוין, כי אין דרישה בחוק כי העובדת תניק בפועל את תינוקה בתקופה זו והזכות ניתנת לכל עובדת השבה לעבודתה מחופשת הלידה.

ב. התפטרות לצורך טיפול בילד – עובדת אשר התפטרה מעבודתה תוך תשעה חודשים מיום הלידה, לצורך טיפול בילד, זכאית לקבל פיצויי פיטורים כאילו פוטרה מעבודתה.
חשוב לציין, כי אין הכרח כי ההתפטרות תהיה סמוכה לשובה של העובדת לעבודה. למעשה, החוק מאפשר לעובדת לשוב לעבודה ורק לאחר מכן להחליט, האם ברצונה לעזוב על מנת לטפל בילד, בלי שתצטרך לוותר על זכויותיה.

לסיכום, נאמר כי נראה כי הצהרתו של מר ט' בדבר "פצצה" מעט מרחיקת לכת.
החוק (ולמעשה מדובר במספר חוקים), מעמיד שורה של הגנות לעובדת ההרה ולאם הטרייה, על מנת לשמור ולהגן על זכויותיה לאורך תקופה לא קצרה – חודשי ההיריון ועד כשנה לאחר הלידה.

מטבע הדברים, הגנות אלו עשויות להעמיד את המעביד במצב של חוסר וודאות מסוים ביחס לכוונותיה והמשך העסקתה של העובדת בעסקו. עם זאת, ללא ספק ניתן להיערך להיעדרויות הצפויות ולא סביר כי העסק יקרוס עקב יציאתה של העובדת לחופשת לידה, על כל הנלווה לה.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/146653/#.VP1cu_mUcmM

פברואר 24, 2015

http://www.ch10.co.il/news/141791/#.VOxirfmUcmM

הדין והכסף: קריאה לסדר – הבחנות הלכתיות והמשפט הישראלי

נכתב ע"י: עוה"ד ישורון רם-כהן

בחלקו הראשון של המאמר, עסקנו בקצרה בהבחנה ההלכתית בין תביעה בשווה פרוטה, אשר היחס אליה צריך להיות כאל כל תביעה רגילה, גדולה כקטנה ("דין פרוטה כדין מאה"), לבין תביעה בסך נמוך משווה פרוטה, אשר ביחס אליה, בית הדין לכאורה כלל לא יידרש לשבת בדין.

ההסדר ההלכתי האמור, ביטא מנגנון מורכב לפיו, (א.) בהתקיים דרישת סף מינימלית של גובה התביעה (ב.) בית הדין יידרש לתביעה במלוא כוחותיו השיפוטיים ולא יעדיף על פניה את העיסוק בתביעות שהוגשו מאוחר יותר בגין סכומים גבוהים יותר.

ואכן כפי שצוין בחלקו הראשון של המאמר, הסדר הלכתי זה עוגן בחלקו השני במסגרת תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

נמשיך כעת ונבחן את השתקפותן של ההבחנות ההלכתיות במסגרת המשפט הישראלי. כפי שנראה להלן, המציאות במשפט הישראלי ביחס למתח שבין התפרסותו של הדין לבין עלויות הפעלתו הינה מורכבת ומתפתחת. במסגרת עיוננו כאן, ננסה לדלות שלוש התייחסויות קצרות לעניין זה.

א. המוקד הראשון – יישום ההסדר ההלכתי על ידי כבוד השופט דרורי

המדובר בהחלטת ביניים אשר ניתנה על ידי כבוד השופט דרורי (בית המשפט המחוזי בירושלים) ¹ מיום 06.03.2002. במסגרת ההחלטה, שנגעה לבקשות הצדדים לסילוק על הסף של כתבי הטענות בתיק, התייחס כבוד השופט דרורי, מבכירי השופטים המכהנים כיום ומשלבים את המשפט העברי בפסיקותיהם, להסדר ההלכתי שצוין בפתיחת מאמרנו ואף יישם אותו במידה מסוימת:²

"[…] לא מצאתי בחקיקה הישראלית הסדר חוקי בדבר קביעת סדרי הקדימות של תיקים המתנהלים בפני שופט. לקונה זו מביאה אותנו, מכוח חוק יסודות המשפט, התש"מ – 1980, אל המשפט העברי, בו נקבע הדבר במפורש בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן טו, סעיף א: "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה…" […] וכך, מיושמים הדברים בדורינו, כאשר המידיינים אינם ניצבים בפני הדיין בשער העיר, אלא מתנהלת מערכת מסודרת של פתיחת תיקים:

"הכלל הרחב הוא "צריך הדיין שיקדים לדון דין שבא לפניו תחילה" (שו"ע, חו"מ, טו, א), כלומר: מי שבא תחילה – יישמע תחילה, ואין זה משנה – מעיקר הדין – אם בעלי הדין שבאו הראשונים עניין להם בדבר קל ערך, ואלה שאחריהם עניינם נכבד יותר, אלא ברגע שעמדו בעלי הדין הראשונים לפני בית הדין חל על בית הדין איסור לשמוע בעלי דין שבאו אחריהם, שנאמר: "כקטן כגדול תשמעון" (דברים, א, יז). דומה, כי כלל רחב זה חל לא רק כאשר בעלי הדין התובעים עומד בפני בית הדין ומעלים את תביעתם בעל פה, אלא גם כאשר הגשת התביעה נעשית באמצעות כתב תביעה המוגש למזכירות בית הדין, כמקובל היום".

(פרופ' אליאב שוחטמן, סדרי הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל […])

במקרה שלפנינו, לא רק שכתב התביעה שבפניי נושא תאריך 1995 – והוא התיק "הישן" ביותר שנדון בפניי […] בנוסף לכך, כפי שתואר לעיל, מאז הגשת התביעה ועד היום, טרם נידון התיק לגופו […] לפיכך, כל הנסיבות שתוארו לעיל והוראות השולחן ערוך – תוך יישומו לדורינו – מחייבות לתת לתיק זה עדיפות מבחינת לוח הזמנים לשמיעתו ולסיומו."

ניתן לראות, כי כבוד השופט דרורי בהחלטתו, הצליח ליישם – ולו במידה חלקית – את העיקרון ההלכתי לעניין אופן הטיפול בתביעה, לפיו תביעות "גדולות" לא יזכו בהכרח לקדימות על פני תביעות "קשות", אלא יידונו לפי סדר הגשתן. נפנה כעת לשני המוקדים הנוספים, בהם משתקפת ההבחנה בין הפעלת הדין לבין עלויותיו.

ב. המוקד השני – מסלולים ייחודיים לטיפול בתביעות בסכומים נמוכים

כיום קיימים בבתי המשפט מספר מסלולים מקוצרים ומהירים העוסקים בתביעות בסכומים נמוכים. הטיפול באותן תביעות מדגיש עקרונות של יעילות ושל "צדק מהיר" על פני הידרשות ארוכה יותר בזמן לאותן תביעות. במסלולים אלו, הצדדים ובתי המשפט בדרך כלל אינם עושים שימוש במלוא הכלים המוענקים על ידי הדין המהותי והפרוצדורלי במסגרת תביעות רגילות.

בין המסלולים הללו ניתן לציין את הליכי סדר הדין המהיר, המפורטים בפרק ט"ז1 במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 וכן את מוסד התביעה הקטנה, אשר מוסדר בפרק ב' סימן ה' בחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984 ובתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

כבוד השופט רובינשטיין (בית המשפט העליון) התייחס בעבר למוסד התביעות הקטנות, בהקשר דיוננו, בדברים הבאים:

"אכן, כשהמדובר בתביעות קטנות, קבע המחוקק מסגרת דיונית מיוחדת. מחד גיסא ביקש לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לבירורן של תביעות כאלה, אך מאידך גיסא קבע מגבלות, כגון במועדים מקוצרים ובהליך הערעורי שהוא ברשות בלבד. תכלית הגבלות אלה היא, בין השאר, מניעת הצפתם של בתי המשפט, העמוסים לעייפה, בהליכים בסכומים קטנים, ואף לשיטת האומר 'שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה' (בבלי סנהדרין ח', א') האמורא ריש לקיש, לא תמיד על הדין ליקוב את ההר".³

בדומה, כבוד השופט מנחם (מריו) קליין (בית משפט השלום תל אביב), התייחס למוסד סדר הדין המהיר, ולתקנות בהן הוא מוסדר, בהקשר דיוננו:

"תקנות אלו הותקנו בעקבות דו"ח הלורד וולף מאנגליה […] מאחורי הדו"ח מסתמנת התובנה לפיה מערכת המשפט צריכה לחלק נכון את משאביה (ובין היתר את משאב הזמן השיפוטי) לפי גובה התביעה ומורכבות העניין המובא בפניה.

יש חשיבות למתן כלים לבית המשפט לדון בתביעות באופן צודק עד כמה שאפשר, להבטיח שמעמד הצדדים יהיה שווה, לחסוך בהוצאות, לדון בתיק באופן פרופורציונלי לסכום הכספי שבמחלוקת, למורכבות הסוגיה, תוך הבטחת טיפול מהיר והוגן במסגרת המשפט המתנהל בפני השופט (ראה מנחם קליין, "סדר דין מהיר בבית משפט השלום", מהדורה שנייה, הוצאת נבו, עמ' 9-16).

משכך, בוטל העיקרון ולפיו "דין פרוטה כדין מאה" (מסכת סנהדרין, דף ח' עמ' א') והתקבלה התובנה ולפיה כפי שתקציב הבריאות הוא מוגבל ולא ניתן להוסיף תרופות אין סוף לסל הבריאות וכפי שתקציב החינוך הוא מוגבל ולא ניתן ליתן מענה לכל הצרכים של כל ילד בביה"ס, וכפי שתקציב הביטחון הוא מוגבל, ולא ניתן לממן אימונים לחיילים ללא סוף, כך גם תקציב מערכת המשפט מוגבל וביהמ"ש אינו יכול לאפשר את אותן זכויות הדיוניות ואותו זמן שיפוטי שמושקע בתיקים של מליוני שקלים לתיקים של עשרות אלפי שקלים."⁴

ואכן, חלק משמעותי מתוך התביעות המתנהלות בבתי משפט השלום מוגשות במסגרת ההליכים האמורים. כאשר אלו המוגשות במסגרת סדר דין מהיר מהוות לבדן למעלה ממחצית התביעות בבתי משפט השלום.⁵

ג. המוקד השלישי – עיקרון "זוטי הדברים" ועליית מעמדו במשפט הישראלי

בשונה מקודמו, עיקרון "זוטי הדברים" – המוקד השלישי בדיוננו בשאלת הדין והכסף, אינו מוסד פרוצדורלי אלא עיקרון משפטי כללי, הקשור בטבורו לדין המהותי.⁶ כך, בעוד שבמוקד הראשון, ניתן במצבים מסוימים, להחריג תביעות מסובכות ויוצאות דופן מההליכים המהירים. הרי במוקד השני, המניעה אינה מצד המסגרת הדיונית אלא מצד העיקרון המשפטי עצמו.

בהתאם לעיקרון כללי זה, "אין החוק פורס את גזרתו על זוטות". החוק לא נועד לעסוק בפגיעות של מה בכך, ובהתאם, הוא אינו נוטה לעסוק בפגיעה מינימלית בזכות.⁷ ובמילותיו של פרופ' אייל זמיר:

"לעיתים קרובות מעשהו או מחדלו של אדם נתפסים בגדרו של כלל משפטי מבחינת יסודותיו הפורמליים, אך מבחינה מהותית אין מקום להחיל על אותה התנהגות תוצאותיו של הכלל. כאשר הדין מטיל איסורים או מעניק זכויות הוא עושה כן באמצעות כללים מופשטים, אשר עשויים גם להתייחס לפי ניסוחם גם למקרים של מה בכך".⁸

תחולתו של עיקרון זה מודגמת במסגרת מאמרו של אבישי אדד:⁹

"אדם הולך לתומו ברחוב ומכונית נוסעת במהירות על כביש רטוב, כתוצאה מכך ניתזים מים על בגדיו של הולך הרגל המיסבים לו נזק שערכו פעוט. בכגון דא ייאמר, כי אפילו שלכאורה השתכללה עילת תביעה, הרי שבית המשפט לא יורה על מתן סעד בנסיבות המקרה".

ניתן להצביע בזהירות על התפתחות במעמדו של עיקרון זה, אשר עם השנים קנה את מקומו יותר ויותר במסגרת החקיקה הראשית של ענפי המשפט השונים.¹⁰ בהתאם לפסיקת בתי המשפט, עיקרון זה נועד במידה מרובה, בכדי להגן על בתי המשפט מפני הצפה ועל ההליך השיפוטי מפני שימוש לרעה.¹¹

לאחרונה, עם פרסום הצעת חוק דיני ממונות והקודיפיקציה החדשה של המשפט האזרחי במסגרתה, זכה עיקרון "זוטי הדברים" לעלות אל "בימת הבימות" של החקיקה האזרחית החדשה, ותפס את מקומו ממש עם פתיחתה, במסגרת עקרונות היסוד שלה.¹²

ואכן המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, במסגרת הערותיה להצעת החוק, התייחסה לעיקרון "זוטי הדברים", ולהדהודיו ההלכתיים.¹³ ובין היתר, הצביעה על השוני השורר בין עיקרון זה, לבין האמור בהלכתו של הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ יא, אליה התייחסנו בחלקו הראשון של המאמר) לפיה אמנם "אין הדיינין יושבין לדין בדין פחות משוה פרוטה" אולם אלו הדיינים הוזקקו כבר לשווה פרוטה, אזי "גומרין את דינו אפילו לפחות משוה פרוטה". דבר אשר עשוי לעמוד לכאורה בניגוד לעיקרון "זוטי הדברים" אשר חל הן במהלך חיי התביעה והן במהלך סיומה ומתן פסק הדין במסגרתה.

לסיכום, הצגנו שלושה מוקדים שונים בהם משתקף במשפט הישראלי המתח שבין הדין והכסף על רקע עצת יתרו למשה רבינו וההבחנות בין "גדול" לבין "קשה" ובין משפט א-לוהי למערכת משפט אנושית-ארצית. נראה כי לפחות שני המוקדים האחרונים והעקרונות המשתקפים במסגרתם, הינם נבדלים במידת מה מהעקרונות ההלכתיים אשר הוצגו בפתיחת דברנו. כך, בעוד שבהתאם למוקד השני, הוקצו מסלולים מקוצרים במסגרתם 'אין דין פרוטה כדין מאה'. במוקד השלישי הוצג עיקרון "זוטי הדברים" אשר עשוי לחתור תחת העיקרון ההלכתי לפיו במצבים מסוימים גומרים את הדין גם בפחות משווה פרוטה.

ניתן לראות, כי למרות שהמשפט הישראלי מתפקד דה-פקטו בתור מערכת משפט אנושית וארצית, אשר מקצה במשורה את משאביה השיפוטיים, עדיין ניתן למצוא בו קולות אחרים אשר מאתגרים את המצב הקיים. קולות אלו משקפים ומהדהדים בצורות שונות את עקרונות ההלכה היהודית, מתוכם צוינו במאמר זה שלושה מהם:

א. בדרך של אימוץ החלטות שיפוטיות מעשיות ואופרטיביות (המוקד הראשון – החלטתו של כבוד השופט דרורי),
ב. בדרך של הערות ביקורתיות למצב הדברים הקיים (המוקד השלישי – הערות המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים בעניין עיקרון "זוטי הדברים")
ג. בדרך שנותנת מקום – ולו מינימלי – לתיבת התהודה של ההלכה היהודית ולעקרונות המשתקפים בה (המוקד השני – הצגת המסלולים המקוצרים והמהירים).

——————————————-

1 תא (י-ם) 1131/95 אליהו יהודה נ' ישראל פור עוזי, פורסם בנבו
2 סעיפים 25-27 להחלטה.
3 רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה [פורסם בנבו] (2005)
4 תא (ת"א) 22861-05-13 יצחק איליאדזנוב נ' אמיר יוסופוב, החלטה מיום 22.03.14
5 על פי דברי ההסבר לתקנות סדר דין האזרחי (תיקון מס' 5) תשס"א-2001: תובענות בסדר דין מהיר.
6 לביבליוגרפיה ראשונית, ראו אבישי אדד, עקרון "זוטי דברים" (De Minimis) כעקרון יסוד בהצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו- 2006 (הקודקס האזרחי החדש) המשפט יב (2007) ע' 121 (להלן: "אדד"); איתן מגן, "זוטי דברים" – אך לאו מילתא זוטרתא , הפרקליט מ"ג, א-ב (תשנז) 38-56 (להלן: "מגן"); אייל זמיר, עיקרון ההתאמה בקיום חוזים, ירושלים תש"ן, עמ' 282-284
7 אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 121.
8 זמיר, לעיל ה"ש 4, ע' 282
9 שם, שם.
10 לתמונת המצב במשפט הישראלי בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, ר' זמיר, שם, הערות שוליים 12-15 והטקסט הצמוד אליהם בע' 282-283. לתמונת המצב נכון לשנת 2006 וההתפתחות שחלה במסגרתה, ר' אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 123-125, 130-141.
11 אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 143-144
12 ר' הצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011, במסגרת הצעות חוק הממשלה 595, 15.06.2011. יש להעיר, אמנם שעיקרון זוטי הדברים מקנה לנתבע במסגרת הקודיפיקציה, חסינות דיונית בלבד מפני תביעה, בעוד שהחסינות המוענקת מכוח עיקרון זה בהתאם לפקודת הנזיקין הינה מהותית. ר' שם, ע' 714.
13 שם, ע' 714. לדיון נוסף ביחס בין עיקרון זוטי הדברים וההלכה היהודית, ראה מאמרו של מגן, לעיל ה"ש 4, בע' 38-39.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

פברואר 8, 2015

http://www.ch10.co.il/news/137236/#.VNiLJvmUcmM

הדין והכסף: קריאה לסדר

נכתב ע"י: עוה"ד ישורון רם-כהן

"דין פרוטה כדין מאה, ואיפכא מסתברא. סלע המחלוקת: 100 ₪, קנס בגין חניה מבלי לשלם אגרת הסדר חניה; מעשה שהיה אסור, ולימים הוּתר" (כב' השופט סולברג).

הקדמה

דברים אלו של כב' השופט סולברג נכתבו בפתיחתו של פסק דין ארוך ומקיף שניתן לאחרונה (25.12.14) בבית המשפט העליון. ¹פסק הדין מתאר פרשיה אשר נדונה בשלוש ערכאות שונות וראשיתה בקנס בסך 100 ש"ח שניתן בגין חניה שנעשתה ללא תשלום כשנתיים וחצי קודם לכן.

בפסק דין מקיף זה כלולים, בין היתר, דיונים בסוגיות מורכבות של פרשנות חקיקה ובשיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה. והכול – לכאורה – בגלל קנס קטן.
הסכומים הפעוטים ו"הפכים הקטנים" מאתגרים את מערכת המשפט. במובנים רבים, הם, קוראים אותה לדין. במאמרנו, ננסה לבוא ולבחון את המתח שבין הדין והעלויות הכלכליות של הפעלתו, כפי שמתח זה משתקף במקורות המסורות ההלכתית היהודית ובמשפט הישראלי.

ננסה לפתוח את דיוננו באמצעות עיון דרשני בסוגיה קטנה מתוך פרשת יתרו, במסגרתה מתוארת הגעתו של יתרו חותן משה אל מחנה בני ישראל לאחר יציאת מצריים.
כך, למחרת הגעתו של יתרו אל מחנה בני ישראל, הוא צופה במשה רבינו שופט לבדו את העם. לאחר שיג ושיח ביניהם, משיא יתרו למשה מספר עצות לטובת שינויים ארגוניים ומערכתיים בהסדרת השפיטה והעברת דבר ה' אל בני ישראל.

משה, ככלל, מקבל את עצות יתרו אך מיישם אותן בשינויים קלים. במאמר זה, נבקש לעיין בשינוי אחד שעשה משה.

יתרו אומר בעצתו: "כל הדבר הגדל יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".²

בעוד שכאשר משה מיישם את העצה, נאמר: "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם".³

אם נלך בדרכם של בעל "התורה תמימה", ר' ברוך אפשטיין ואחרים,⁴ נראה כי ההבחנה גדול-קטן וקשה-קטן, עשויה לסמן מעין קו פרשת מים בין 'דיני ישראל' לבין משפט האומות. ובמילותיו של הרב אפשטיין שם:

"ועל דרך הפשט יש לפרש מה ששינתה התורה מלשון שאמר יתרו "הדבר הגדול", וכתבה "הדבר הקשה". משום דעל פי הנהוג בערכאות של אומות, שמשגיחין רק על כמות הדין, דכל אחד מהערכאות – כל אחד לפי ערך גדולתו – יש לו רשות לדון רק עד סכום ידוע וכסף קצוב, ואינם מקפידים אם דין הסך המועט הוא קשה מאד לברר או אם דין הסך המרובה הוא קל ונוח לברר. אבל בדיני ישראל אין משגיחין על ערך סכום הדין, משום דדין פרוטה כדין מאה מנה, ויש דין קטן בכמותו וקשה באיכותו. ולכן אמר יתרו על פי הנהוג בערכאות, "הדבר הגדול", בכמות, והתורה אמרה "הדבר הקשה", באיכות."

מערכת משפט אנושית וארצית, מקצה במשורה את משאביה השיפוטיים וקוצבת את איכות הדיון בתיקים בהתאם לשיקולים הכלכליים של גובה התביעות המוגשות ('הדבר הגדול'– בכמות).

המשפט הא-לוהי משתרע, לעומת זאת, אל עבר היקפים ועומקים שונים בתכלית. המבחן, לכאורה, אינו בין תביעה כספית "גדולה" ו"קטנה", אלא בין "דבר קשה" – דין קשה באיכותו, האוצר בקרבו מורכבות שיפוטית ומאתגר את הדיין בהפעלה ויישום של מערכות דינים שונות – לבין דבר "קטן" וקל באיכותו, במסגרתו יישום הדין הוא פשוט ומיידי, ללא כל קשר לגובה התביעה שהוגשה. לפי המשפט הא-לוהי, תביעה מורכבת וקשה באיכותה תזכה למירב תשומת הלב השיפוטית. "דבר קשה" שכזה עשוי כביכול להגיע אף עד לשולחנו של משה רבינו, ללא כל קשר לגודל הסכומים שיידרשו במסגרתו.

עלותו של הדין – שתי דרכי בחינה

כפי שנכתב בתחילת המאמר, "הפכים הקטנים" והסכומים הפעוטים מאתגרים את מערכת המשפט. ננסה לבוא ולהגדיר את המתח שבין הדין והכסף, בין "הקשה" ו"הגדול", על ידי הבחנה בין שתי סוגיות שונות זו מזו.

הסוגיה הראשונה מתייחסת לעניין עצם ההידרשות לתביעה – מהו הסף המינימלי, אשר בהיעדרו התביעה כלל לא תתברר בפני בית המשפט?

הסוגיה השנייה, לעניין אופן הטיפול בתביעה – לאחר שזכתה התביעה להיכנס אל כתלי בית המשפט, באיזו דרך נוכל להבחין בינה לבין יתר התביעות? איזה תיק יקבל קדימות? כיצד הוא יטופל? ולפי אילו מבחנים?

הד הלכתי להבחנה העקרונית המתוארת לעיל, מופיע ברמב"ם בספר "משנה תורה" הלכות סנהדרין פרק כ' הלכות י-יא. ננסה להתבונן בהלכות אלו:

"[י] אל תאמר שכל אלו הדברים, בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה- לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת, שווין בעיניך לכל דבר.
[יא] ואין הדיינין יושבין, לדין לפחות משווה פרוטה. ואם הוזקקו לשווה פרוטה-גומרין את דינו, אפילו לפחות משווה פרוטה."

בהלכה יא' נדרש הרמב"ם לסוגיה הראשונה. קרי, עצם ההידרשות לתביעה, הוא עושה זאת בהמשך לסוגיית הבבלי במסכת בבא מציעא (נה ע"א – נה ע"ב) ממנה עולה כי, ככלל, בית דין לא יחל לדון בתיק ששוויו פחות מפרוטה (שמינית האיסר – המטבע הקטן בעל ערך בקשרי מסחר).⁵

הדרישה לשווה פרוטה נעשית בהמשך לאמור במשנה בדף נה ע"א ולברייתא בדף נה ע"ב במסכת בבא מציעא, משם ניתן להבין, כי הדרישה לשווה פרוטה מצויה בתשתית קיום הפעולות הבסיסיות שבין בני אדם במסגרת החברה (כך למשל השבת אבידה, קידושי אשה וכו'). דרישה זו מוסברת במקום אחר, מהטעם שדרכם של אנשים היא למחול על סכום כה פעוט.⁶

בהלכה י' נדרש הרמב"ם לסוגיה השנייה בדבר אופן הטיפול בתביעה. הוא עושה זאת בהמשך לדרשתו של ריש לקיש בתלמוד הבבלי (סנהדרין ח.) לפסוק "כקטן כגדול תשמעון",⁷ לפיה "יהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה מנה".

הגמרא שם מבררת את משמעות דרשתו של ריש לקיש ושואלת: "למאי הלכתא?", "אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה" – אם כוונת הדרשה היא שהדיין חייב לעיין בדין פרוטה לפני הכרעתו, כשם שהוא חייב לעיין בדין מאה מנה. "פשיטא", הרי שדבר זה הינו מובן מאליו, ואין כל צורך באמירתו.

לכן מסיקה הגמרא שריש לקיש לא התכוון לדין המהותי, שדין פרוטה כדין מאה מנה, אלא לשאלת הקדימות בדין ("לאקדומי") וכפי שפירש רש"י שם,⁸ "אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך הקדם לחתוך".⁹

במילים אחרות, אין להעדיף לדון בתיק בשל שוויו, אלא יש לדון בתיקים לפי סדר הגעתם לפני הדיין. אם תחילה הוגשה תביעה בסכום פעוט, ולאחר מכן הוגשה תביעה אחרת בסכום גדול יותר, יש לדון בתביעות לפי סדר הגשתן לפני הדיינים ולא לפי שוויין. הסבר זה נפסק להלכה בטור ולאחר מכן בשולחן ערוך.¹⁰

יצוין, כי דרשתו זו של ריש לקיש יושמה על ידי בתי הדין הרבניים, במסגרת תקנה ל"א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג: "בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם – קודם, ובהתאם להלכה, אלא אם כן ניתנה לו הוראה אחרת בכתב על-ידי בית-הדין או על-ידי דיין."

במשפט הישראלי לעומת זאת, המציאות מורכבת יותר. על כך נפרט בחלק הבא.

לסיכום חלק זה, נאמר כי סקרנו ביעף שתי דרכי בחינה אפשריות לשאלת המתח שבין הדין והכסף. מתח זה יכול להשתקף בדרשות שונות שנכתבו בעניין הקמת מערכת המשפט על ידי משה רבינו בהמשך לעצותיו של יתרו. בחלקו הבא של המאמר נבחן כיצד דרכי הבחינה הללו וכיווני הפתרון שהוצעו במסגרתם, באו לידי ביטוי במסגרת המשפט הישראלי.

——————–
¹ רעפ 8273/13 מדינת ישראל (עיריית תל אביב-יפו) נ' ליאור חיימוביץ', עו"ד, פורסם בנבו, 25.12.14
² שמות יח כב
³ שמות יח כו
⁴ תורה תמימה, שמות יח, כב, הערה לח. ור' בדומה מאמרו של ר' נתן ארדמאן (מראשי ישיבת 'עץ חיים' בלונדון) "משפטי התורה משפטי השם" בתוך קול התורה – מאסף תורני חלק יא, (הוצ' אגודת ישראל באירופה, תשמ"ג) ע' 53-55. מעין זה מצינו בשם הנצי"ב מוולוז'ין בספר "פרפראות לתורה", לרב מנחם בקר, שמות יח, כב (מצוטט בהערה 12 למאמרו של יצחק ברט במסגרת גיליונות פרשת השבוע של משרד המשפטים. יצחק ברט, "האמנם דין פרוטה כדין מאה?" פרשת יתרו, תשע"ד, גיליון מס' 435) וכעין זה ר' גם בספרו של הרב יעקב אריאל, "מאהלי תורה : מאמרי הגות ומחשבה : לתורה ולמועדים"( כפר דרום : מכון התורה והארץ, תשנ"ז).
⁵ למחלוקת הראשונים בדבר השאלה האם דרישת שווה פרוטה קיימת גם בגמר דין או שמא רק בתחילתו, ר' תוס' ד"ה "ותנא דידן" בעמוד א' שם, ור' המקרים לדוגמא המובאים על ידי הריטב"א והמאירי שם ור' גם דברי המהרש"א והרא"ש על אתר. כפי שניתן לראות מהציטוט לעיל הרמב"ם סובר שדרישת שווה פרוטה מתייחסת רק לתחילת הישיבה בדין ולא לגמר הדין וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ ו א). וזאת, בניגוד לעמדת הרא"ש לפיה, אין גומרין את הדין בפחות שווה פרוטה.
⁶ משנה, בבא קמא, פרק ט, משנה ד; תלמוד בבלי, סנהדרין נט ע"א. לגישה אחרת, לפיה שיעור שווה פרוטה הוא דין בשיעור ממון, וגדרו מסור לנו הלכה למשה מסיני, וממילא פחות משווה פרוטה אינו נחשב ממון כלל, ר' מנחת חינוך מצווה רנח ב,ו-ז והמקורות המובאים שם ור' גם המקורות המובאים ב'ספר המפתח' על פרק כ הלכה יא בהלכות סנהדרין במהדורת פרנקל על ספר שופטים בעמ' תיט.
⁷ דברים א יז
⁸ ד"ה 'לאקדומי'
⁹ מעניין יהיה לראות בהקשר זה שהסבר הגמרא לדרשת ריש לקיש, עולה בקנה אחד עם הכלל ההלכתי שטבע ריש לקיש בגמרא במסכת פסחים סד ע"ב לפיו "אין מעבירין על המצוות" ומשמעותו הינה כי בסיטואציה בה מתאפשר לאדם לקיים שתי מצוות, עליו לקיים את המצוה שבאה לפניו תחילה ולא את המצווה הגדולה ו/או החשובה יותר.
¹⁰ טור, חו"מ, טו; שו"ע, חו"מ טו, א. השו"ע קיצר יותר בלשונו אבל בב"י ביאר שכוונתו כפירוש רש"י שהובא לעיל. לכלל זה אמנם נקבעו חריגים מסוימים בעניינים יש להקדים את העיסוק בתביעה, ר' בהמשך הסעיף שם.
לגישה אחרת ר' פירושו של הרדב"ז לדברי הרמב"ם בהלכה י'.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

פברואר 1, 2015

http://www.ch10.co.il/news/135192/#.VM41g52UcmM

איך מפנים דייר סרבן מדירה מושכרת?

נכתב ע"י: עוה"ד ארז בן – דוד

מדי פעם נתקלים משכירי דירות בדייר (בדיירות שאינה מוגנת) המסרב לצאת מהדירה בתום תקופת השכירות או שמשתמט מתשלום דמי השכירות ובכך מפר את ההסכם באופן יסודי, אך מסרב לפנות את הדירה.

מדובר בתופעה מכוערת במיוחד, העלולה לגרום לנזקים משמעותיים לבעלי הדירות בהיבטים שונים: לעיתים, בעלי הדירות מסתמכים על תשלומי שכירות סדירים בתשלומי המשכנתא שלהם וכשאלה אינם מגיעים, הם נכנסים לסחרור פיננסי וכלכלי. במקרים אחרים, מבקשים בעלי הדירות לעשות שימוש אחר בדירה, כגון למכרה לצד ג' או אף להתגורר בה בעצמם. היעדר שיתוף פעולה מצד השוכר ואחיזתו בדירה בניגוד לתנאי ההסכם, יכול להביא לתגובות שרשרת משמעותיות, כגון, הפרה של הסכם מכר – ככל ובעל הדירה התקשר בהסכם למכירתה או היעדר מגורים לבעל הדירה וכן השלכות נוספות אחרות.

האם ניתן להיכנס לדירה בכח ולסלק את השוכר?

על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין, עשיית דין עצמי ואף שימוש בכח במידה סבירה, מותרת על מנת למנוע הסגת גבול של אדם אחר למקרקעין שלו ובלבד והדבר נעשה בתוך 30 יום מיום הכניסה למקרקעין – דבר המכונה "פלישה טריה".

ככלל, גם במקרים של "פלישה טריה", קיימת עדיפות משמעותית לעשות שימוש ברשויות אכיפת החוק. המשטרה מונחת לסייע לאזרחים המתלוננים על "פלישה טריה" למקרקעין שלהם והסיוע ניתן בדרך כלל כדבר שבשגרה.
יחד עם זאת, בתי המשפט מפרשים סעיף זה בצמצום כאשר מדובר בנכס אשר תחילת החזקתו בידי השוכר נעשתה בהסכמה בין הצדדים, אף אם הפינוי המבוקש מתבצע בתוך 30 יום מיום תחילת ההחזקה.

מכל מקום, אירוע של פינוי דייר סרבן, בדרך כלל לא מתרחש בתוך 30 יום מיום כניסתו לנכס המושכר, כך שממילא לא יכול המשכיר למצוא את תרופתו באמור בסעיף 18 לחוק המקרקעין.
לעיתים מופיעים בהסכמי השכירות המנוסחים על ידי בעלי הדירות סעיפים שונים ובהם מצוין במפורש, כי השוכר מסכים בנסיבות מסוימות לסעדים עצמיים של המשכיר, כגון, פינוי הדירה בכח והחלפת מנעולי הדירה, כמו גם לניתוק מערכות חיוניות בדירה כמו מערכות החשמל, המים והגז, כדין "פלישה טריה". השוכרים חותמים על סעיפים אלו בהסכם, לעיתים יחד עם סעיפים נוספים (כיד הדמיון של עורכי הדין) האוסרים על פניה של השוכר לבתי המשפט במקרים כאלו או סעיפים המוותרים במפורש על טענות כנגד המשכיר. לכאורה, קיימת הסכמה מראש ומדעת של השוכר לסעדים אלו ולפיכך הן מחייבות את השוכר, אולם, בתי המשפט שוללים לחלוטין את התוקף החוזי של סעיפי החוזה המאפשרים למשכיר לבצע סעדים עצמיים, בהיותן מנוגדות לתקנת הציבור ומטעמי סדר ציבורי.

אז מה עושים כנגד הדייר הסרבן?

בהיותו ער למצוקת בעלי הדירות ולהתרחבות התופעה, בפרט בתקופות של מצוקה כלכלית, תיקן שר המשפטים בשנת תשס"ט (2008) את תקנות סדר הדין האזרחי, כך שנוספה האפשרות להגיש תביעה שכותרתה "תביעה לפינוי מושכר". נקבעו הליכים מזורזים להגשת כתבי טענות ותצהירים, כאשר על בתי המשפט לקבוע מועד לדיון לא יאוחר מ 30 יום, מיום הגשת כתב הטענות האחרון.
עוד נקבע, בניגוד לכלל המשפטי הרגיל הקובע כי הדיון המשפטי יחול על כל הסעדים הנובעים מהסוגיה שבמחלוקת, כי ניתן (ואף מומלץ) להפריד בין הדיון בפינוי הנכס המושכר, לבין הדיון בטענות הכספיות של הצדדים, שכן כריכתם עלולה להביא להתמשכות הדיונים מעבר לרצוי.
יש בכך אף משום פתרון אפשרי למקפידים להתדיין לפי דין תורה. רבים מבתי הדין נוהגים לאפשר למתדיינים לפנות לבתי משפט אזרחיים לצורך קבלת סעדים זמניים דחופים, כצווי עיקול (למניעת הברחת נכסים) וצווי מניעה. כאן המקום לומר כי, יש אולי מקום לסווג את הסעד של פינוי המושכר כ"סעד זמני דחוף", ולאפשר בגינו פניה לערכאות ומאחר והסעד הכספי ניתן להפרדה, לדון בסעד זה בבית הדין.

בשעה טובה קיבלתי פסק דין – מה עושים עכשיו?

השלב הבא הוא פנייה אל לשכת ההוצאה לפועל, שכן גם לאחר שניתן פסק הדין, אסור לבעל הדירה לממשו בעצמו. המחוקק תיקן בהתאם גם את חוק ההוצאה לפועל וקבע לוחות זמנים מהירים לשליחת האזהרה לחייב, למתן תגובה מצדו ולביצוע בפועל של הפינוי על ידי לשכת ההוצאה לפועל.
כך ניתן לבקש פתיחת תיק בלשכת ההוצאה לפועל בתוך 15 יום בלבד מיום מתן פסק הדין ולא בתוך 30 יום כמקובל. לאחר מכן, נשלחת אזהרה לחייב, לפיה עליו למלא אחר פסק הדין בתוך התקופה שקבע רשם ההוצאה לפועל. תקופה זו עומדת בדרך כלל על כ 20 יום.

במידה והדייר מתמיד בסירובו לפנות את הדירה, על לשכת ההוצאה לפועל מוטלת החובה לבצע את הפינוי בתוך 14 יום בלבד מתום התקופה הנקובה באזהרה.

אמנם החל מיום הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל מדובר בפרק זמן של מספר חודשים, אך באופן יחסי להליכים משפטיים, מדובר בלוח זמנים מהיר מאוד.

כיצד ניתן לצמצם את תופעת הדייר הסרבן?

ראשית, מומלץ לתהות על קנקנו של השוכר הפוטנציאלי, לבחון את מקורות הכנסותיו ואת יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו. הדבר כמובן אינו מבטיח את קיום ההתחייבויות מצדו, אך הזהירות במקומה ואף ראויה.

בנוסף, בעת עריכת הסכם השכירות, מומלץ מאוד להבטיח את עמידת השוכר בקיום התחייבויותיו, באמצעות חיובו, כתנאי לחתימה על ההסכם, להמציא 2 ערבים לפחות שיהיו ערבים לקיום התחייבויות השוכר במועדן. שוכר סרבן הוא בדרך כלל גם שוכר ללא אמצעים כספיים מתאימים. מכתב התראה מפני הליכים משפטיים בגין חובות השכירות ודרישת הפינוי, הנשלח על ידי עורך דין ומופנה אל הדייר ואל ערבים נורמטיביים בעלי קירבה אל הדייר הסרבן, עשוי במקרים רבים להביא להפסקת הסרבנות ולהסדר בין הצדדים ללא הליכים משפטיים נוספים, שכן הליכים משפטיים יוצרים חיובים כספיים נוספים אשר יחולו גם על הערבים.

לפיכך, מומלץ לוודא היטב את זהות הערבים ואף לבדוק את יכולתם הכלכלית לקיים את התחייבויות השוכר.
בנוסף, רצוי מאוד להחתים את השוכר ואת הערבים על גבי שטר חוב, אשר יהיה נקוב בו סכום כסף בלתי מבוטל, אשר הצדדים יכולים להתחייב לו, כך שבמקרים המתאימים ניתן יהיה לממשו אף באמצעות הערבים.

כך הערבים להסכם משמשים את המשכיר כמנוף לחץ על השוכר, לקיום התחייבויותיו במועד.

נסכם ונאמר כי לעיתים, למרות כל אמצעי הזהירות שננקטים ולמרות ההסתייגויות וריבוי הסעיפים, אין דרך להבטיח באופן חד משמעי את ביטולה של התופעה הנקראת "דייר סרבן". על בעלי הנכס מוטלת האחריות לבטח עצמם בצורה מקסימלית, מומלץ באמצעות שכירת שירותיו של עורך דין המתמחה בתחום ובכך לנסות ולצמצם את הסיכויים להופעת המקרה. יש לזכור, כי גם אם חלילה הצטלבה דרככם עם זו של דייר סרבן, עליכם לפעול במסגרת החוק במהירות האפשרית על מנת שהסוגיה תסתיים בהקדם והנזק שיגרם לכם יצומצם ככל האפשר.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

ינואר 26, 2015