חזרה

מגפת הקורונה – הנחיות כלליות בדבר התנהלות מול גופים רגולטוריים שונים 

הקלות בנושא ניהול מסגרות אשראי וחשבונות בנק

הנחיות להפעלת חשבון עובר ושב:

  • חריגה ממסגרות אשראי – במסגרת ההקלות החדשות, ניתנו הנחיות לבנקים לכבד חיובים של לקוחות אשר חורגים ממסגרת האשראי שהועמדה להם או שאין להם מסגרת אשראי.
  • הוארכה תקופת החריגה ממסגרת האשראי עד להסדרתה מיום אחד לשלושה ימי עסקים.

ביצוע פעולות בנקאיות מבלי להגיע לסניפים:

ניתנה אפשרות לכלל הלקוחות להצטרף מרחוק ל"בנקאות בתקשורת", לצורך קבלת מידע ולצורך ביצוע פעולות באמצעות הטלפון, אתר האינטרנט, והאפליקציה הבנקאית, מבלי להגיע לסניפים.

הקלות בנושא הוראות קבע:

הותר לבנקים לקבל הוראות לביטול חיוב על פי הרשאה או הרשאה לחיוב חשבון באמצעות הטלפון (ולא רק באמצעות הודעה בכתב, כפי שהיה נהוג עד עכשיו).

הקלות לעניין קבלת שירותים בנקאיים באמצעות הטלפון:

  • הותר לבנקים לצרף לקוחות להסכם בנקאות בתקשורת ולחתום הסכמים למתן אשראי (למעט הלוואות לדיור), גם באמצעות קבלת הסכמת הלקוח בטלפון.
  • בעידוד הפיקוח על הבנקים, המערכת הבנקאית מתחילה בימים אלה לשלוח כרטיסי חיוב מידי) דביט) לקוחות אשר ברשותם חשבון פעיל אליו נכנסת משכורת קבוע ואין בידיו כרטיס אשראי/דביט, וללקוחות מקבלי קצבאות אשר אין ברשותם כרטיס חיוב ונוהגים למשוך את הקצבאות באמצעות שירותי הקופה בסניף.
  • ניתן באופן חריג להנפיק כרטיסי דביט גם ללקוחות פושטי רגל.

*למידע בנושא יש לפנות אל סניף הבנק שלכם.

השהיית הגבלת חשבונות בנק בשל צ'קים ללא כיסוי:

  • הפיקוח על הבנקים קבע כי תושהה הגבלת חשבונות בנק בשל צ'קים ללא כיסוי החל מה-4 במרץ 2020, כך שצ'ק שהופקד החל מהתאריך האמור וחזר מחמת היעדר כיסוי מספיק, לא יובא בחשבון בספירת הצ'קים לצורך הטלת הגבלה לפי החוק.
  • וועדת הבנקאות פנתה בעניין זה לנגיד בנק ישראל והפיקוח על הבנקים, ואנו ממתינים לקבל עמדת הממונה על מאגרי המידע. אחת הבקשות היא שצ'קים אשר חזרו בתקופה זו, לא יהוו רישום שלילי בעתיד.

הגדלת סכום ההפקדות באמצעות אפליקית הבנק:

בנק ישראל החליט על הגדלת סכום ההפקדה של שיק בודד באמצעות אפליקציית הבנק ל- 50,000 ש"ח.

——-

חתימה על תצהיר אל מול עורכי דין

נוכח הנסיבות, ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין אישרה לעורכי הדין לערוך תצהירים מרחוק תחת התנאים הבאים:

  • מדובר בצורך דחוף בקיומו של התצהיר.
  • המצהיר והן עורך הדין נמצאים בישראל. 
  • המצהיר מוכר לעורך הדין מהיכרות אישית או שהינו לקוח קבוע שלו.
  • החתימה תיעשה על גבי המסמך במהלך ההתוועדות החזותית (שיחת וידאו).
  • האירוע כולו יתועד ויוקלט על ידי עורך הדין.

——-

הנחיות פעילות בענף הבניה

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, קבע החשב הכללי באוצר כי אין להכיר במצב כ"כוח עליון", המזכה, לדוגמה, באיחורים במסירת החזקה וכיוצ"ב וזאת מאחר ונכון להיום ענף זה עודנו פעיל ולא הוטלו עליו מגבלות.

 ——

למידע בדבר חשיבות עריכת ייפוי כח מתמשך לאור מגפת הקורונה, לחצו כאן.

למידע בדבר הנחיות למעסיקים ועובדים, לחצו כאן.

חזרה

מגפת הקורונה – הנחיות למעסיקים ולעובדים 

 26.03.2020 – עדכוני הנחיות למעסיקים בדבר תשלום דמי ביטוח לעובד בחל"ת:

מעסיק אשר מוציא עובד לחל”ת, צריך לשלם עבורו את דמי הביטוח הלאומי בעבור החודשיים המלאים הראשונים, גם אם העובד מקבל דמי אבטלה, שכן מגמלת דמי האבטלה המשולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי, לא מנכה המוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח לאומי.

כלומר, אם עובד הוצא לחל"ת ביום 10/03/2020, הרי שבמסגרת תשלום השכר עבור חודש מרץ משלם המעסיק את דמי הביטוח הלאומי ממילא, ולכן, דמי הביטוח הלאומי של אותו החודש כבר שולמו, גם אם העובד יצא לחל"ת בחודש זה.
אולם, אם בחודש אפריל יהיה העובד בחל"ת חודש מלא, אז יהיה המעביד מחויב בתשלום דמי ביטוח עבור חודש זה, על אף שלא הוצא לעובד תלוש משכורת על חודש עבודה זה וכך גם בחודש מאי.

נציין ,כי מאחר והמדובר בעובד המצוי בחל"ת, מדובר בתשלום דמי ביטוח לאומי נמוכים, שכן הם משולמים על הכנסה מזערית.

בנוסף, בחלוף אותם חודשיים בהם דמי הביטוח הלאומי משולמים ע"י המעביד בכפוף לחוק, על העובד להסדיר את תשלום דמי הביטוח הלאומי, על מנת שישמר עברו הרצף הביטוחי.

——-

20.03.2020 – עדכון חשוב למעסיקים בדבר עובדים השוהים בבידוד:

* עובד אשר מצוי בבידוד, ימי שהותו בבידוד ינוכו ממכסת ימי המחלה הצבורים לטובתו.

* במידה ומספר ימי המחלה הצבורים לטובת העובד אינם מכסים את כל ימי השהות בבידוד, רשאי המעביד לנכות את יתרת ימי ההיעדרותו משכרו של העובד, אולם אין לקזז ימי חופשה בגין היעדרות הקשורה בבידוד.

* עובד ומעסיק יכולים להסכים ביניהם כי העובד יעבוד בתקופת הבידוד מהבית ויקבל משכורת במקום דמי אבטלה.

* בני משפחה של אדם הנמצא בבידוד אינם יכולים לנצל את ימי המחלה שלהם לצורך השגחה או טיפול בו.

* במידה ועובדים נשארים בבית עם ילדיהם בימים אלה, רשאי המעסיק לנכות מימי החופשה הצבורים להם.

פנו אלינו במידה ויש לכם שאלות נוספות ונשמח לסייע.

——-

19.03.2020 – בהמשך להנחיות שהוצאנו ולאור שאלות ופניות שקיבלנו מלקוחותינו בנושא קבלת דמי האבטלה בעת הנוכחית, ברצוננו להבהיר כמה דברים:

עובד שהיקף משרתו צומצם או שנמצא בבידוד במשך שבועיים – איננו זכאי לקבל דמי אבטלה.

על מנת שעובד יהיה זכאי לקבל דמי אבטלה, עליו לעמוד במספר קריטריונים. אחד הקריטריונים הינו צבירת תקופת אכשרה של עבודה במהלך 12 חודשים מתוך 18 החודשים האחרונים שקדמו להתייצבותו של העובד בשירות התעסוקה.
עובד שלא עבד 12 חודשים מתוך 18 החודשים שקדמו להוצאתו לחל"ת, ייתכן כי ישנם חודשים נוספים שאינם חודשי עבודה, כגון תקופת שרות מילואים וכיוצ"ב , אשר ניתן יהיה לצרפם כחלק מתקופת האכשרה ואז תהייה לו זכאות לתבוע דמי אבטלה. במקרים פרטניים ניתן לפנות אלינו לקבלת ייעוץ.

עובד שהועסק רק 6 חודשים – מומלץ שיגיש גם הוא תביעה לדמי אבטלה, שכן, הובהר לנו שהמוסד לביטוח לאומי שוקד בימים אלה על תיקון חקיקה, לפיו עובד שיצא לחל"ת בגין מגפת הקורונה וצבר תקופת אכשרה של 6 חודשים בלבד, יהיה זכאי גם הוא לתבוע דמי אבטלה.

בנוסף, לאור פרסומים שונים שהיו בתקשורת ברצוננו להדגיש כי דמי אבטלה ישולמו לעובד שמלאו לו 20 שנים, וטרם הגיע לגיל 67.

——-
16.03.2020 – בהמשך להנחיות שפירסמנו ולאור העובדה כי עקב המצב ישנם שינויים תכופים ויומיומיים בהנחיות ברצוננו לעדכן כי עובדים המוצאים לחל"ת וחפצים לתבוע דמי אבטלה אינם צריכים להתייצב לשרות התעסוקה ועליהם להתייצב באופן וירטואלי ולהגיש התביעה באופן ממוכן.

בנוסף הוחלט לאשר בתנאים ספציפיים גם לעובדים פרילנסרים כדוגמאת אומנים, מורי דרך, מרצים ומדריכים להגיש תביעות לדמי אבטלה וזאת בתנאים ספציפיים אשר נשמח לעדכן אתכם בהם באופן פרטני.

——-
12/03/2020 – לאור התפשטות מגיפת הקורונה וההשלכות הנילוות לה מצאנו לנכון להעלות על הכתב עבורכם לקוחותינו, הנחיות בדבר הוצאתו של עובד לחופשה ללא תשלום (להלן:חל"ת).

עובד המוצא לחל"ת לתקופה של 30 ימים לפחות, יהיה זכאי לדמי אבטלה החל מהיום השישי להתייצבותו בלשכת התעסוקה ובלבד שהוא עונה על תנאי הזכאות לדמי אבטלה (אחד התנאים לדוגמא הינו עבודה במהלך 12 חודשים מתוך 18 החודשים שקדמו להוצאה לחל"ת).

עובד אשר הוצא לחל"ת בעקבות הקורונה, יוכל להתחיל לקבל דמי אבטלה גם אם לא ניצל את כל ימי החופשה שהצטברו לטובתו.

על המעביד לפרט במכתב שיינתן לעובד, כי ההוצאה לחל"ת נעשתה מיוזמתו של המעביד ובשל מגיפת הקורונה.

על העובד המוצא לחל"ת בשל מגיפת הקורונה לבצע רישום ראשוני בלשכת התעסוקה ולאחר מכן הוא יידרש להתייצב בלשכת התעסוקה אחת לחודש עד תום המשבר או החל"ת.

עובד המצוי בבידוד יוכל לבצע רישום ראשוני באתר שרות התעסוקה ורישום זה יוכר בכפוף לכך שהעובד יגיע ללשכה בתוך 14 יום מסיום הרישום.

ככל וקיימות שאלות נוספות או נדרשות הבהרות נוספות, בתחום האמור או בכל סוגיה משפטית הנובעת ממשבר הקורונה, נשמח לסייע.

——

למידע בדבר חשיבות עריכת ייפוי כח מתמשך לאור מגפת הקורונה, לחצו כאן.

להנחיות כלליות בדבר התנהלות מול גופים רגולטוריים שונים בזמן מגפת הקורונה – לחצו כאן.

 

חזרה

חשיבות ייפוי כוח מתמשך בימי הקורונה

בימים אלו כולנו דואגים לבריאות הורינו, לבריאות הסבים והסבתות, לילדים והילדות שלנו, ולחולים סביבנו.

זה הזמן לדאוג אחד לשני גם משפטית.

המציאות הנוכחית מחייבת אותנו לכתוב הנחיות ברורות לקרובי משפחתנו בדבר הטיפול בנו וברכושנו, כך שאם חלילה נזדקק לעזרתם בטיפול בנושאים אלו, יהיו בידיהם הוראות ברורות בדבר הדרך בה אנו רוצים שהדברים יתנהלו.

להוראות אלה משמעות חשובה מאין כמוה מבחינה משפטית, והיא גם מקלה משמעותית ברמה המעשית והרגשית על מי שעליו תוטל מלאכת הטיפול הבירוקרטית.

לכן, כעת יותר מתמיד, חובתנו כלפי יקירנו לערוך "ייפוי כוח מתמשך". מסמך אשר יאפשר לבני משפחתנו לטפל בנו באופן היעיל והקל ביותר נוכח מציאות בלתי אפשרית, ויוסיף בהירות ודיוק בדבר רצונותינו ובקשותינו בתחומים שונים.

לאור משבר הקורונה, משרדנו עורך מסמכים אלו בשבוע האחרון, תוך שמירה על מלוא ההוראות הקבועות בחוק, כך שאנשים מבוגרים ובקבוצות הסיכון יוכלו לחתום על המסמכים הללו מבלי לצאת מהבית.
את הפגישות אנו מנהלים בשיחה טלפונית או בשיחת וידאו, שולחים שליחים אל בית הלקוחות כמקובל בימים האחרונים, ודואגים כי המסמכים יהיו חתומים ותקפים גם בנסיבות הקיימות.

לשאלות ומידע נוסף, פנו לעוה"ד זיוה אופק ויובל ישי ממשרדנו.

בריאות איתנה לכולם.

——

להנחיות בדבר מעסיקים ועובדים בזמן מגפת הקורונה – לחצו כאן.

להנחיות כלליות בדבר התנהלות מול גופים רגולטוריים שונים בזמן מגפת הקורונה – לחצו כאן.

חזרה

משמעותן של הסכמות שבעל פה במסגרתו של הסכם בוררות כתנאי לבוררות 

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

על פי סע' 1 לחוק הבוררות, "הסכם בוררות" הינו הסכם שבכתב. דרישת הכתב הינה דרישה מהותית הקבועה אליי חוק הבוררות ואין תוקף להסכמת הצדדים בעל פה בדבר הליך בוררות המחיל את חוק הבוררות למרות היעדר הכתב[1]. 

במסגרת הליך לביטולו של פסק בוררות, שניהל הח"מ לאחרונה ובו ייצג את הצד המבקש לאשר את פסק הבוררות של אחד הדיינים הבכירים בירושלים שעה שהוגשה בקשה לביטולו, נדונו מספר שאלות עקרוניות, הנגזרות מעקרון חובת הכתב האמורה  (להלן: "פסק הדין"). 

בין צדדים נחתם הסכם, שבמסגרתו של אותו הסכם נקבע כי במקרה של מבוי סתום בין הצדדים בעלי מניות – Dead Lock – הצדדים יפנו את הסוגיה לפאנל מקבלי החלטות, בו חברים שני נציגים אחד מטעם כל צד. במידה וגם הפנאל לא יצליח לפתור את הסוגיה, תופנה הבעיה להליך של בוררות בפני שלושה בוררים אשר שניים יבחרו ע"י כל צד והשלישי ייבחר על ידי הבוררים הנבחרים (בוררות זבל"א).

לימים התגלעו מחלוקות בין הצדדים והצדדים פנו לאחד מאותם אלו שנקבעו כנציגים בפנאל, אך הוא נקבע כבורר דן יחיד בהסכם, וניהלו בפניו הליך של בוררות.

הסוגיה אשר נדונה בפני בית המשפט הייתה, האם ניתן לראות בפניה לאחד מחברי הפנאל כפניה על פי תניית הבוררות שבהסכם, תוך שינויה, וממילא הכרה בכך כי הפניה הינה מכח הסכם בוררות שבכתב.

השאלה שדן בה בית המשפט היתה, האם החוק מחייב כי שינויו של הסכם הבוררות יעשה אף הוא בכתב, או די בכך שהסכם הבוררות המקורי נעשה בכתב ושינויו יכול שיעשה בעל-פה.

בית המשפט מסתמך על פסק דין "עזרא" הנ"ל, שם קבעו כבוד השופטים דורנר ושמגר, כי לא ניתן להסתמך על שינוי שבעל-פה אך מכח דוקטרינת ההשתק – היינו, בעל דין שהמשיך להתדיין לפני בורר מבלי למחות, הציג מצג בדבר הסכמתו, מצג שהצד השני הסתמך עליו ולכן בעל הדין שלא מחה, מושתק מלטעון כי לאור השינוי בעל-פה הפסק בטל [2]. 

באותו פסק דין, דעת המיעוט היתה – כבוד השופט גולדברג –  כי ניתן לשנות את הסכם הבוררות שבכתב בעל-פה, כל עוד ההסכמה מפורשת או נלמדת מכללא מהתנהגות הצדדים. אף פרופ' אוטולנגי [3] סבורה כך.

על אף עמדת המיעוט הנ"ל, אימצה הפסיקה את עמדת כבוד השופט גולדברג וזו של פרופ' אוטולנגי, בשורה של פסקי דין . עד כדי כך, שלימים קבע כבוד השופט אור כי :

"הלכה היא, שהרחבת סמכות הבורר על-פי הסכם הבוררות יכולה להיעשות לאו דווקא בכתב. היא יכולה להיעשות על-ידי הסכמה בעל-פה או על ידי התנהגות. הלכה זו היתה עמנו עוד בתקופה שפקודת הבוררות היתה בתוקפה…. ולא נס ליחה" [5]. 

בפסק הדין קובע בית המשפט, כי על אף שסוגיית ההשתק והמניעות ברובם של פסקי הדין המובאים לעיל, דנים בשאלת חריגה מסמכות, הרי שהם רלוונטים גם כן לשינויו בעל פה של הסכם בוררות שבכתב. 

לגופם של דברים קבע בית המשפט בפסק הדין, כי נוכח שורה של ראיות ניתן להבין כי היה בין הצדדים הסכם בוררות בכתב, אך בסופו של יום הם פנו לבוררות במסגרת מנגנון אחר. נוכח כללי המניעות וההשתק, לא יכול הצד המבקש את הביטול לדרוש את הביטול בטענה כי לא היה הסכם בוררות בכתב.

על מנת למנוע התדיינות בסוגיה האמורה, שחלקה ראייתית, מומלץ בחום לצדדים לבוררות, ואף לבוררים עצמם, להימנע מהסכמות שבעל פה באשר להסכם הבוררות, וככל ונדרש לעדכן את הסכם הבוררות בכתב. 

——-

[1] ע"א 492/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד.

[2] רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ; רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית.

[3] בספרה בוררות: דין ונוהל, בעמ' 58-59 (מהדורה רביעית, 2005).  

[4] לדוגמא רע"א 4628/05 בית אוצר צפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור 2001 בע"מ.

[5] לדוגמא רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון.

——-

ראו גם:

אכיפת פסקי בוררות בערכאות

ביטול פסק בורר

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

בוררויות בעידן הכפר הגלובלי

סופיות הדיון בבוררות של פי חוקי המדינה

ואת ההוצאות מי ישלם??

המתח שבין בוררות ליחסי עובד מעביד על פי חוק ופסיקה

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

https://www.ch10.co.il/news/567077/#.XjFrJjIzbIX

 

חזרה

דמי חכירה ביהודה ושומרון – האמנם?

נכתב ע"י: עו"ד מאיר מולד

לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון "מקור ראשון" כתבה הנושאת את הכותרת הבאה: "המנהל האזרחי נערך לגבות דמי חכירה ביו"ש" [קרני אלדד, כ"ג בניסן התשע"ט, 28.04.19]. על פי האמור בכתבה, "המנהל האזרחי נערך להתחיל לגבות, לראשונה, דמי חכירה מהמתיישבים היהודיים ביו"ש".

מה זה בכלל דמי חכירה?

דמי חכירה הם התשלום הנגבה עבור הערך הנקי של הקרקע. במדינת ישראל כאשר רוכשים קרקע מרשות מקרקעי ישראל, משלמים דמי חכירה בגין שווי הקרקע. אולם ביו"ש, ככלל, נמנעה המדינה מגביית דמי החכירה ביישובים כפריים, בניגוד למצב ביישובים העירוניים, שם גבתה המדינה דמי חכירה.

בחוזה הסטנדרטי עליו חותם מתיישב מול ההסתדרות הציונית העולמית – החטיבה להתיישבות, ישנו סעיף שאומר כך: "המתיישבים מצהירים כי ידוע להם שהממונה יכול וידרוש מהם לחתום על חוזה פיתוח או על חוזה חכירה או על כל חוזה אחר. כמו כן מצהירים המתיישבים כי ידוע להם שהממונה יכול וידרוש מהם לשלם תשלומים כל שהם עבור הזכויות במגרש, לרבות דמי חכירה מהוונים…".

על פניו, הדרישה נראית לגיטימית שכן כל מתיישב חתם והצהיר שידוע לו שייתכן וידרשו ממנו דמי חכירה. אם כן, על מה לו להלין כעת?

לענ"ד, בעתיד יהיה נכון לגבות דמי חכירה עבור מגרשים חדשים שמשווקים, שכן על ההתיישבות צריך לחול הדין החל ביתר חלקי מדינת ישראל. עם זאת, הניסיון לגבות דמי חכירה בצורה רטרואקטיבית מעלה מספר קשיים משפטיים משמעותיים וספק אם בית משפט יאשר תביעה מעין זו לכשתוגש, וזאת ממספר סיבות:

ראשית – התיישנות ושיהוי. ככל שהמדינה תבקש לגבות כספים בגין חוזים שנחתמו לפני שנים רבות היא תצטרך להתגבר על קושי פרוצדוראלי, שכן בהתאם לסע' 5(1) לחוק ההתיישנות, לא ניתן לתבוע בתביעה מעין זו (כספית) בשל עילה שנולדה למעלה מ- 7 שנים קודם למועד הגשת התביעה. גם אם טענת ההתיישנות לא תתקבל, ניתן יהיה לטעון לשיהוי רב מצד המדינה, טענה שמתחברת ליתר הטענות שיפורטו להלן.

שנית – הסתמכות. אדם שרכש בתום לב את ביתו והסתמך על מצב קיים, יפגע מההחלטה לגבות דמי חכירה ככל שהיא תוחל רטרואקטיבית. עשרות שנים עסקאות תומחרו בשווי שוק, מנקודת הנחה שהמחיר כולל בתוכו את שווי הקרקע, שכן המדינה לא דרשה תשלום נוסף. הדבר מהווה פגיעה עמוקה בהסתמכות של אותם רוכשים אשר שילמו ממון רב בהסתמך על התנהלות המדינה במשך עשרות שנים. עוד ניתן לטעון כי גבייה רטרואקטיבית אינה עולה על הדעת שכן מחירי הנדל"ן האמירו בשנים האחרונות ושווי הקרקע הנקי כיום אינו דומה לשווי הקרקע לפני עשרות שנים. אנשים רבים אף השביחו את הנכסים כשהם מסתמכים על כך שהמדינה תמשיך במנהגה מזה כחמישים שנה, ולא ניתן לבטל כעת את הסכמי החכירה.

שלישית – דוח מבקר המדינה לשנת 2013 בעניין הממונה ("היבטים בפעילות יחידת הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יו"ש") קובע כי המדינה התרשלה באי גביית כספים ועל כן, ניתן לטעון כעת כי התנהלות זו של המדינה, לא תאפשר לה לגבות את דמי החכירה בדיעבד ["המציאות המתמשכת של הליקויים האמורים הייתה ידועה משך שנים ארוכות למינהל האזרחי"]. טענה זו מתחברת להסתמכות המתיישבים כפי שנכתב לעיל.

רביעית – ביחס להסכם בר הרשות ניתן לטעון כי הסעיף המצוטט לעיל הוא סעיף מקפח בחוזה אחיד. למתיישבים לא הייתה אפשרות להתנגד לסעיף זה או לחילופין, לשלם את דמי החכירה גם אם היו מתבקשים.

סיכומו של דבר, התייחסות המדינה לסעיף זה כאות מתה תקשה עליה לגבות כעת כספים הן מהפן המהותי והן מהפן הפרוצדוראלי. נראה כי על הממשלה החדשה שתקום לטפל בעניין זה, שכן לא ניתן להשאיר את הנושא בסימן שאלה, על מנת שלא תיעצר ההתנהלות השוטפת בשוק. בשלב זה טרם חוקק בכנסת חוק רלוונטי (למעשה הוגשה הצעת חוק בכנסת הקודמת אולם הצעה זו לא הגיעה לכדי קריאה ראשונה ומשכך לא חל עליה "דין רציפות" וכעת יש להגישה מחדש) ועל כן יש לטפל בהליך זה מראשיתו ולהסדיר את העניין אחת ולתמיד.

——-

* הכתוב אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי פרטני. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.

חזרה

תובענות ייצוגיות – בין הטעיה לפי חוק החוזים לחוק הגנת הצרכן

נכתב ע"י: בתאל שרביט, טרום מתמחה.

בשנות התשעים השימוש בעילת ההטעיה בתובענות ייצוגיות נתפסה כשגויה וככזו שאינה מתאימה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית.
מקורה של עילת ההטעיה בדין הישראלי מגיע מחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג -1973 וזו נתפסת כעילה סובייקטיבית המבקשת לבחון את נסיבות העניין הספציפיות במערכת יחסים בין שני צדדים פלונים.
כאשר מקבילים זאת לתובענות הייצוגיות, עילת ההטעיה נתפסה כמי שמקימה חובה לבחון את המערכת העובדתית הספציפית הנוגעת למשא ומתן בהליכי יצירת ההתקשרות מול כל אחד ואחד מקבוצת התובעים בתובענה הייצוגית. מצב זה העלה בעייתיות בפני בית המשפט שכן בתובענה ייצוגית אנו עוסקים בקהל אנונימי של תובעים שעניינם האינדיבידואלי לא בא לידי בירור וביטוי בהליך זה[1].

בסוף שנות ה-90 החלו להופיע ניצני התייחסות למקרים מיוחדים הנידונים בהליכי תובענה ייצוגית. נטבע המושג "הטעיה שיטתית" אשר התייחס למצבים בהם ניתן להצביע על הטעיה מקום שהפרסומים שהתפרסמו עובר להתקשרות, כולל מסמכים שהוצגו לקבל הצרכנים, נעשו בצורה שיטתית והיו מטעים על פניהם [2].
בעשור הראשון של שנות ה-2000, ניתנה התייחסות מיוחדת לעילת ההטעיה הקבועה בחוק הגנת הצרכן. השימוש בחוק הגנת הצרכן הקל על הוכחת קיומה של הטעיה, שכן הסעיף מדבר על מעשה או מחדל העלול להטעות את ציבור הצרכנים ולפיכך, לא נדרשת להוכיח הטעיה בפועל. התמקדות זו בחוק הגנת הצרכן, "במנותק" מחוק החוזים, אפשרה להגשים את התכלית העומדת בבסיסו של מוסד התובענות הייצוגיות.

עם זאת, בית המשפט בחן את עילת ההטעיה באמצעות רטוריקה אשר שמה דגש על מהותו של הסעד הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית והבחין בין סעד לפיצוי כספי מול סעד הצהרתי או צו מניעה. כאשר עסקינן באחד משני הסעדים האחרונים, הוכחת עילת ההטעיה אכן כוללת בעיקרה את הוכחת המעשה או המחדל אשר עלול היה להטעות. לעומת זאת, כאשר הסעד הנדרש היה פיצוי כספי, בית המשפט קבע כי יש צורך להוכיח בנוסף ל"מעשה או מחדל העלול להטעות" גם קשר סיבתי בין הנזק הנטען לכאורה לבין ההטעיה ואת היקף הנזק [3]. ניתן להבחין כי שופטים שונים היו חלוקים באשר לסוגיה זו. כך למשל אחת הדעות המתנגדות לדרישת הוכחת הקשר הסיבתי והיקף הנזק, הועלתה בדעת מיעוט על ידי כבוד השופטת שטרסברג כהן בעניין "ברזני", כאשר הציעה להשתמש ב"חזקת ההסתמכות", לפיה קיימת חזקה כי הצרכן נחשף לפרסומים של היצרן או המשווק ופעל על פיהם [4].

על אף כי נראה שחוק הגנת הצרכן סייע במידה מה להגשמת התכלית העומדת בבסיס מוסד התובענות הייצוגיות בעודו קובע כי אין צורך להוכיח הטעיה בפועל, עדין נותרנו עם סוגיה לא פחות חשובה והיא הוכחת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק ואת היקפו. בית המשפט פתר בעיה זו באמצעות סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 20(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי החלטות בית המשפט הנוגעות לדרך קבלת הסעד יינתנו באופן שלא יהיה בו "כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין". כך בשורה של תביעות ייצוגיות [5], אישר בית המשפט העליון את אותן התובענות וזאת על אף שהיה ברור כי לא ניתן יהיה לאתר את חברי הקבוצה התובעת, ולערוך בירור פרטני בשאלה מה ידע ומה חש כל צרכן, ומה מידת הנזק שנגרמה לו. הדרכים שהוצגו על ידי בית המשפט העליון לפתרון בעיה זו כוללות את הוכחת הנזק באמצעות הגשת תצהירים על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, חישוב כללי המבוסס על נתונים עובדתיים שאינם שנויים במחלוקת או שניתנים להוכחה פשוטה והתווית נוסחה כללית שתיושם לגבי כל אחד מחברי הקבוצה על פי הנתונים המיוחדים הנוגעים לו.

לסיכום, נראה שמזה שנים מסתמנת בכותלי בית המשפט מגמה המרחיבה ומאפשרת את השימוש בעילת ההטעיה במסגרת תובענות ייצוגיות, דבר אשר מביא לאישורן של בקשות לתובענות ייצוגיות על בסיס עילות שלא אושרו קודם לכן. נוכח העובדה כי חלק מהפתרונות בהם משתמש בית המשפט נמצאים בחוק עצמו, עשויה להעיד על העובדה כי גם המחוקק מודע וער לקשיים הקיימים במסגרת הליך התובענה ייצוגית וביקש לתת להם פתרונות. עם זאת, נוכח רפורמת תשלומי אגרה בגין הגשת תובענה ייצוגית שנכנסה לתוקף במאי האחרון, נראה כי מסתמנת מגמה בה המחוקק פועל דווקא בכיוון ההפוך ומבקש לצמצם ולו במעט את מוסד התובענה הייצוגית. אין זה אומר כי לרפורמה קיימת בהכרח השפעה על עילת ההטעיה בפרט, אך הרפורמה עשויה להשפיע על מגמת בית המשפט להרחיב את העילות הנכנסות בגדרה של התובענה הייצוגית והשימוש בסעיפים הרלוונטים בחוק התובענות הייצוגיות המקלים על בית המשפט בעניין מבחני החוק והפסיקה.

——-
בתאל שרביט, טרום מתמחה וסטודנטית למשפטים ויחסים בינלאומיים בשנה ד׳ באוניברסיטה העברית, שותפה לעיסוק בשלוש תובענות ייצוגיות בהן עוסק המשרד.

——-

[1] ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 375/94 גיטה מלק נ' B-G Assistance Ltd (פורסם בנבו, 04.01.1995(. ראה והשווה: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2668/99 בורובסקי דניאלה נ' מנורה בע"מ – חברה לבטוח (פורסם בנבו, 16.06.2002).
[2] ת"א (מחוזי ירושלים) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 16.07.1998).
[3] ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, נה(4) 584 פסקה 9 לפסק דינו של השופט ברק ((2001 (להלן: "פס"ד ברזני").
[4] שם, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן.
[5] בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, [פורסם בנבו]; ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק ראבי, נז(4) 673 (2003).

 

חזרה

עובדים בהליך חדלות פרעון וחברת מעטים

נכתב ע"י: עו"ד מתן אלקיים

בוקר אחד מעסיק של חברה גדולה, מכנס לישיבה דחופה את כל העובדים. בישיבה הוא מודיע להם בצער רב ובלב כבד כי החברה בה עבדו שנים רבות, נקלעה לחובות גדולים, וכי אין באפשרותו לשלם להם את שכר העבודה עבור החודש האחרון בו עבדו, וככל הנראה יהיה עליו לפטר את כולם ולסגור את החברה.

תרחיש זה קורה מפעם לפעם במשק הישראלי, כאשר חברה נקלעת לחובות גדולים וכי אין באמתחתה מקור הכנסה מספיק גדול בכדי לשלם לכל הנושים, את החובות שהיא חייבת להם. במצב בו תאגיד נקלע למצוקה כלכלית ולמשבר תזרימי, נפתחים ביוזמתו או ביוזמת נושיו, הליכי חדלות פרעון.

מהו המקור ממנו יוכלו העובדים לקבל את שכר העבודה אשר המעסיק לא שילם להם ערב קריסתו?

הביטוח הלאומי מבטח עובדים במשק הישראלי במספר מקרים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. מרבית האזרחים מכירים את הגמלאות המשולמות ע"י המוסד לביטוח לאומי במקרים כדוגמת אבטלה, נכות ודמי לידה.

גמלה פחות מוכרת הינה, הגמלה המשולמת לעובדים אשר כנגד מעסיקם ניתן צו פרוק ו/או צו פשיטת רגל. גמלה זו משולמת לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב ) תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי מעניק הגנה לעובדי חברה שניתן לגביה צו פרוק ו/או צו פשיטת רגל. במסגרת הגמלה, משלם המוסד לביטוח לאומי לעובדים את חובות שכר עבודה ופיצויי הפיטורים שהמעביד נותר חייב לעובד, לרבות, הודעה מוקדמת, חופשה דמי הבראה וכיוצ"ב. העיגון החוקי לתשלום הגמלה נמצא בחוק הביטוח הלאומי פרק ח' סעיף 187. יודגש כי גמלה זו מוגבלת בתקרה בסך של 112,762 ש"ח ברוטו.

מה בדבר עובדים בחברת מעטים?

חוק הביטוח הלאומי אמנם קובע כי כל עובד יכול לפנות אליו בתביעה לתשלום גמלה, אולם מסייג זאת כלפי בעלי שליטה בחברת מעטים.

בסעיף 6 ב' לחוק הביטוח הלאומי, נקבע כי: "הוראות פרקים ז' וח' לא יחולו על בעל שליטה בחברת מעטים". כלומר, בעלי שליטה בחברת מעטים אינם מכוסים בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד.

מי עונה להגדרת "בעל שליטה"?

בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מוגדר "בעל שליטה", אולם סעיף זה מפנה אותנו להגדרת בעל שליטה בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"), לפיו, בעל שליטה הוא מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו, בלפחות – 10% מהון המניות של החברה, או בלפחות – 10% מכוח ההצבעה בחברה, או בזכות להחזיק בלפחות – 10% מהון המניות של החברה, בזכות לרכוש מניות, או בזכות לקבל 10% מרווחי החברה.

מהי "חברת מעטים"?

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מפנה גם כאן לפקודת מס הכנסה להגדרת חברת מעטים בסעיף 76(ב).: "חברה שהיא בשליטתם של חמישה בני-אדם לכל היותר…"
בהמשך סעיף 76(ד) נקבע כי כשבאים לקבוע, אם חברה נמצאת בשליטתם של חמישה בני-אדם או לא, ייחשבו לאדם אחד – אדם וקרובו. "קרוב", לענין זה: בן-זוג, אח, אחות, הורה, הורי הורה, צאצא וצאצאי בן-הזוג, ובן-זוגו של כל אחד מאלה;

מדוע המחוקק סייג את זכותם של בעלי שליטה בחברת מעטים לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום גמלה לפי פרק ח'?

תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מדברי ההסבר לסעיף 32(9) שהובאו במסגרת הצעת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003. שם נאמר כי, ביסוד ההצעה עמד הרצון לחסוך את הצורך לבחון את מערכת היחסים שבין תובע גמלה לבין החברה בנסיבות שבהן חדלה החברה להתקיים, בעיקר בחברות מעטים בהן מערכת היחסים שבין בעל השליטה לבין החברה דומה יותר לפעילותו של עובד עצמאי.

הגדרת בעל שליטה בחברת מעטים והשלכתו על תביעת בעלי מניות לקבל גמלה בעקבות מתן צו פרוק לחברה בה עבדו, נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כבוד השופט אביגדור דורות, בעניין תיק הפרוק של חברת "סופר דריק".

חברת סופר דרינק היתה חברה ישראלית אשר עסקה בייצור, שיווק והפצה של משקאות קלים בישראל. החברה נקלעה למצוקה כלכלית ולמשבר תזרימי. בחודש דצמבר 2014 פנתה החברה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להקפאת הליכים, בשל חובות כספיים בסך של מליוני שקלים.

כחלק מהליך חדלות הפרעון מונו לחברה נאמנים, על ידי בית המשפט. בהמשך הליך הקפאת ההליכים נמכרה פעילות החברה למשקיע חדש וחברת "סופר דרינק" נכנסה להליך של פירוק. עובדי החברה פוטרו מעבודתם ובכדי לקבל את הזכויות המגיעות להם בגין עבודתם בחברת הגישו העובדים תביעות חוב לתשלום גמלה על פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. בין יתר העובדים שהגישו תביעות חוב היו אף בעלי המניות של החברה.

מחלקת חדלות פרעון במשרדנו, התמנתה ע"י בית המשפט לשם בדיקת תביעות החוב של העובדים.

במועד כניסתה של החברה להליכי חדלות הפרעון, היו לחברה שמונה בעלי מניות אשר החזיקו כל אחד 12.5% ממניות החברה.

לאחר בדיקת תביעותיהם של בעלי המניות ביסודיות ובמקצועיות, נדחו התביעות בטענה כי בעלי המניות עונים על הגדרת בעל שליטה בחברת מעטים ולאור הוראת סעיף 6(ב) לחוק הביטוח הלאומי, אינם זכאים לגמלה עפ"י פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי.

נפרט את עקרונות ההכרעה בתביעות החוב של בעלי המניות.

הואיל וכל אחד מבעלי המניות החזיק ב-12.5% מהון המניות של החברה הרי שבכך מעמדם של בעלי המניות הינו מעמד של "בעלי שליטה" כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי ובפקודת מס הכנסה.
לאחר שקבענו כי בעלי המניות הינם "בעלי שליטה" היה עלינו לבחון האם החברה עונה להגדרת "חברת מעטים" – חברה בה חמישה בעלי מניות לכל היותר כמפורט לעיל.

כאמור עובר לכניסתה של החברה להליכי חדלות פרעון היו בחברה שמונה בעלי מניות אשר ארבעה מתוכם היו אחים. בסעיף 76(ד) לפקודת מס הכנסה נקבע כי כשבאים לבחון האם חברה נמצאת בשליטתם של חמישה בני-אדם אם לאו, ייחשבו לאדם אחד – אדם וקרובו כפי שהוסבר מעלה.

על יסוד סעיף זה הכריעה המנהלת המיוחדת כי ארבעת האחים נחשבים בעל מניות אחד. יוצא מכך שלחברה יש חמישה בעלי מניות ,ארבעת האחים שנחשבים בעל מניות אחד ועוד ארבעה בעלי מניות נוספים שהיו לחברה, ובכך עונה החברה להגדרת חברת מעטים.

בעלי המניות חלקו על הכרעת החוב והגישו ערעור לבית המשפט, על הכרעת החוב שדחתה את תביעתם.

טענת בעלי המניות:

בעלי המניות, המערערים, טענו כי על פי חוק הביטוח הלאומי חברת מעטים היא חברה שיש לה עד חמשה בעלי מניות, במקרה שלנו יש לחברה שמונה בעלי מניות, אומנם ארבעה מתוכם אחים, אולם אין לראותם כבעל מניות אחד.

לטענת המערערים הואיל ובסעיף 76 לפקודת מס הכנסה בהגדרת "אדם וקרובו" נקט המחוקק בלשון יחיד, בהבדל ממקרים אחרים בהם נקט המחוקק בלשון רבים, הרי שכל זוג אחים נחשבים לבעל מניות אחד, כלומר לטענת המערערים ארבעת האחים נחשבים שני בעלי מניות בניגוד להכרעת המנהלת המיוחדת שראתה את ארבעת האחים כבעל מניות אחד. פרשנות המערערים את סעיף 76 לעיל, הביאה לטענתם לתוצאה כי בחברה ששה בעלי מניות ולכן, הם זכאים לתבוע במסגרת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי את הזכויות אשר החברה נותרה חייבת להם.

טענות משפטיות שהעלתה המנהלת המיוחדת:

המנהלת המיוחדת דחתה את טענות המערערים בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 61/81 "מכתש" – חברה לציוד מחצבות ומכרות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים. שם נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של סעיף 76(ד)(1) לפקודת מס הכנסה. באותו פסק דין נקבע כי לצורך הכרה בחברה כ"חברת מעטים" ניתן להחשיב קבוצה של בני אדם כאדם אחד, כאשר בין החברים בחברה קיים יחיד שהזיקה המשפחתית של כל יתר החברים כלפיו היא ממסגרות הקרבה המנויות בסעיף 76(ד)(1). פסק הדין מתייחס אומנם לחברה משפחתית אולם לאור העובדה שלצורך הגדרת חברה משפחתית מפנה המחוקק לסעיף 76(ד) ולהגדרת "קרוב" המופיעה בסעיף זה יפים דברי בית המשפט העליון בעמוד 7 לפסק הדין גם לענייננו כדלקמן:

"בחברה משפחתית צריך להיות אדם אחד, אשר לגביו וביחס אליו נבדקות דרגות הקרבה המנויות בחוק. כל "קרוב", שניתן לשבצו בבדיקה כזו באחת מדרגות הקירבה האמורות, עולה במניין חברה. לשון אחר, אדם (יחיד) אחד משמש מען בריח תיכון של החברה, כאשר אליו נקשרים כל קרוביו, שדרגת קרבתם היא בין אלה המנויות בסעיף 76(ד)(1) …."

בנסיבות המקרה האמורות, הואיל והמערערים הינם אחים, הרי שיש לראות את כל ארבעת האחים כ"אדם אחד" לצורך סעיף 76 (ד)(1) לפקודת מס הכנסה ובכך יש בחברה סה"כ חמשה בעלי מניות.

בית המשפט המחוזי בירושלים שמע את טענות הצדדים ולאחר מכאן המליץ לב"כ התובעים למשוך את ערעורו. ב"כ המערערים נענה להמלצת בית המשפט ומשך את ערעורו. אשר על כן, הליך זה הגיע לסיימו.

לסיכום נאמר כי מבחינת חובות העובדים: בהינתן צו פירוק לתאגיד או צו פשיטת רגל למעסיק, העובדים יכולים לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום גמלה בגין חובות השכר ופיצויי הפיטורים שהמעסיק נותר חייב להם לרבות הודעה מוקדמת, ימי חופש , דמי חגים וכיוצ"ב.

מבחינת בעלי שליטה בחברת מעטים: על פי לשון החוק בעלי שליטה בחברת מעטים, אינם יכולים לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעת לתשלום גמלה. עפ"י פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, במקרה בו חלק מבעלי המניות הינם בני משפחה מקירבה ראשונה יש לראותם כבעל מניות אחד ולפרש את החוק בצמצום ולא בהרחבה.

* הכתוב אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי פרטני. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.

———–

ראו גם: 

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך?

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

המתח שבין בוררות ליחסי עובד מעביד על פי חוק ופסיקה

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

הנושה הלא מובטח

 

חזרה

פיטורי עובדת הרה בהליכי חדלות פרעון

נכתב ע"י: עו"ד דבורי ביטון זיני

קשה לאדם לדמיין עצמו מצוי בסיטואציה בה בתום חודש של עבודה, למעסיקו אין כיצד לשלם לו את משכורתו. כך במיוחד, כאשר יום אחד קרס המעסיק כלכלית ואין לו את האפשרות להמשיך להעסיק את העובד ולשלם עבור זכויותיו שנצברו במהלך שנות עבודתו במקום.

אובדן פרנסתו תוך פיטוריו של העובד, גורמים לטלטלה קשה בחייו והוא נדרש לעשות מאמצים רבים על מנת למצוא עבודה חדשה בזמן הקצר ביותר, על מנת שהכנסת משפחתו תפגע מעט ככל הניתן.

עניין זה נכון לגבי כל עובד באשר הוא, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפיטורי עובדת המצויה במהלך היריון, כאשר ידוע לכל כי חיפוש ומציאת עבודה במהלך היריון הופכת להיות משימה מורכבת יותר.

מובן, כי תקופת היריונה של אישה הינה תקופה בה היא נאלצת להיעדר מפעם לפעם ממקום עבודתה לטובת בדיקות שונות וכדומה, וצרכיה משתנים מעט. המחוקק מנסה לתת מענה לצורך זה, לפרוס הגנה על עובדת בהיריון ולהגביל את פיטוריה מסיבות שמקורן בהריונה של האישה (בסעיף 9 לחוק עבודת נשים תשי"ד (להלן: "החוק")).

יחד עם זאת, מגדיר המחוקק מצבים בהם תינתן האפשרות למעסיק לפטר את העובדת המצויה בהיריון ואת הדרך "להכשרת" פיטורים אלה, על ידי מתן היתר לפיטוריה של העובדת מטעם הממונה על מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה (להלן: "הממונה").

סעיף 9ב. לחוק מפרט את מועד כניסת היתר הפיטורים לתוקף במקרים ספציפיים. למשל כאשר מדובר בחברה שנקלעה להליכי חדלות פירעון, היתר הפיטורים יכנס לתוקף כאשר המעסיק הוכרז פושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ואם הוא תאגיד, כאשר ניתן כנגד החברה צו פירוק לפי פקודת החברת [נוסח חדש], התשמ"ג-1983.

אישור הממונה טרם פיטורי העובדת ההרה נדרש במקרים המתנהלים בשוק החופשי כחלק ממהלך העסקים הרגיל בחברות סולבנטיות. יחד עם זאת, לאור הפרקטיקה והפסיקה בתחום חדלות הפירעון, לעתים נדרש בית המשפט של חדלות פירעון לבחון פיטורי עובדת הרה של חברה חדלת פירעון במסגרת ניהול התיק השוטף.

נעמוד על השוני באופי סיום העסקתה של העובדת ההרה במצבים שונים הקשורים להליכי חדלות פרעון:

1. בהליכי פירוק חברה על ידי בית המשפט, ממונה לחברה מפרק על ידי בית המשפט המוסמך. מפרק החברה נכנס בנעלי הנהלת החברה וניתנות לו כלל סמכויות ההנהלה. בין סמכויותיו, ניהול מצבת עובדי החברה, ובסמכותו להעסיק או לפטר את עובדי החברה ובכללם עובדת הרה.
בהליכי פירוק כאמור (המתנהלים בידי המשפט של חדלות פרעון), כאשר עולה פניה ממי מהצדדים באשר לכשרות פיטוריה של עובדת הרה שנעשו על ידי מפרק החברה, הסמכות לקבוע כי פיטורי עובדת הרה נעשו כדין (כאשר מראש לא נדרש אישור הממונה על ידי המפרק), נתונה לבית המשפט של חדלות פירעון, ולא לממונה. שהרי במהלך ניהול חברה בפירוק, מסתיימת באחת העסקת כלל עובדיה והחברה מסיימת את פעילותה באופן מיידי. במקרה זה אין חשש כי פיטוריה של העובדת נעשו מפאת היריונה שהרי כלל עובדי החברה פוטרו יחדיו.

מעבר לכך אף נקבע כי המשך העסקת עובדות הרות עד לקבלת אישור הממונה יגרום למצב של "העדפת נושים" פסולה לטובת עובדות אלה, כאשר כלל עובדי החברה נקלעו למצב בעייתי בו העסקתם נפסקה.

2. במקרה אחר, כאשר החברה מצויה בהקפאת הליכים לטובת ניסיון להבראתה, כאשר מטרת הקפאת ההליכים הינה שימור פעילות החברה ומקומות תעסוקת העובדים (ובכלל זה ההגנה על עובדות מהפליה לרעה בשל הריונן), וכאשר עולה הצורך בפיטורי צמצום (מצב בו חלקם של העובדים ממשיכים להיות מועסקים בחברה עד למציאת רוכש לחברה או עד להתבהרות עתידה), נראה כי, במידה ותפוטר העובדת ההרה על ידי הנאמן להקפאת ההליכים ויידרש אישור רטרואקטיבי לפיטורים, קיימת לכל הפחות סמכות מקבילה לממונה ולבית המשפט של חדלות פירעון לדון בפיטורי העובדת במסגרת סעיף 9 לחוק.
מאחר שניהולה השוטף של החברה בתקופת הקפאת ההליכים, (תקופה קצרה ומוגבלת בזמן) מתנהל מול בית המשפט של חדלות פירעון לרוב הליכים כאלה ינוהלו בבית המשפט של חדלות פירעון ולא מול הממונה.

אדגיש כי, כאשר מדובר בנסיבות המעלות חשש כי פיטורי עובדת הרה נעשו בקשר להיריונה, יוחזר הדיון למסלול הרגיל והשאלה תידון בפני הממונה.

לאור הבנת מורכבות הליכי חדלות הפירעון והמצב הרגיש בו נמצאים כלל עובדי החברה הקורסת, חוקק פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לעובדים שכנגד מעבידם ניתן צו פרוק, לתבוע מאת המוסד לביטוח לאומי את כל הזכויות והתשלומים שהמעביד לא שילם להם לרבות שכר עבודה, פדיון חופשה דמי הבראה שלא שלמו וכיוצ"ב.

לסיום, מטרת חוק עבודת נשים הינה מניעת פיטורי נשים בהיריון מפאת היריונן וכן את הבטחת שובן לעבודתן בתום חופשת הלידה. בהליכי חדלות פירעון משתנים אופי העסקת העובדים וצרכי כלל הצדדים המעורבים, ונדרשת התנהלות מותאמת בתקופה זו על מנת שזכויותיה של העובדת ההרה ישמרו ככל הניתן. הכרת הפרקטיקה בתחום חדלות הפירעון ומורכבות העסקת עובדים והבנת הרציונל העומד מאחורי שני החוקים שהזכרתי מביאים להסדרת זכויותיה של עובדת הרה שנקלעה להליך פיטורים במסגרת חדלות פירעון של מעסיקה.

———–

* הכתוב אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי פרטני. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.

———–

ראו גם: 

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך?

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

המתח שבין בוררות ליחסי עובד מעביד על פי חוק ופסיקה

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

הנושה הלא מובטח

 

חזרה

ההבדל בין תביעה אזרחית לתביעת חוב

נכתב ע"י: עו"ד יובל ישי

מהי תביעה אזרחית?

תביעה אזרחית[1] (הקרויה גם תובענה) הינה תביעה בין שני גורמים פרטיים. מדובר בהליך שבו אדם או יישות משפטית אחרת למשל חברה, עמותה וכיוצ"ב, מגיש תביעה לבית המשפט, ובה הוא מבקש מבית המשפט לתת לו סעד כלשהו. הסעד, במרבית המקרים, הינו סעד כספי, בו אדם תובע מחברו לשלם לו כסף – בין אם המדובר בגין חוב, או בגין נזק אשר נגרם וכיוצ"ב וכן ישנם סעדים נוספים, סעד הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה וכיוצ"ב.

התביעה מוגשת לבית המשפט אשר מוסמך לדון בה, למשל בית משפט השלום או המחוזי, בתי המשפט לענייני משפחה, בין הדין לעבודה וכן ישנן ערכאות נוספות. הצדדים לתביעה האזרחית הם: יוזם ההליך – הנקרא "תובע", ומולו האדם שכנגדו נתבקש הסעד הנקרא "נתבע".

תביעה אזרחית יכולה להיות על נושאים שונים מתחום המשפט, ולכל תביעה יש הליך המתאים לה, היינו ישנם סוגים שונים של תביעות, למשל: תביעה אזרחית, תביעה קטנה, תביעה בסדר דין מקוצר, תביעה בסדר דין מהיר, תביעה לפינוי מושכר, תובענה ייצוגית וכו'. כל הליך כזה יידון בבית משפט אחר, בהתאם לגובה הסכום הנתבע או בהתאם לסעד אשר התבקש. כך למשל, תביעה על שימוש במקרקעין תידון בבית משפט שלום, בעוד תביעה על בעלות במקרקעין תידון בבית המשפט המחוזי.

הדיון בתביעה מתחיל בהגשת כתב התביעה לבית המשפט. לאחר מכן, ברוב המקרים, לנתבע זכות להגיש כתב הגנה ואז יחל הדיון בבית המשפט. במידה והנתבע אינו מגיש כתב הגנה, זכאי התובע לקבל פסק דין בהיעדר הגנה, זאת אם חלף המועד בו היה על הנתבע להגיש את כתב הגנתו. ככל והוגש כתב ההגנה על ידי הנתבע, יחל בבית המשפט ההליך המשפטי, בו יתקיימו דיונים, כולל דיוני הוכחות ובסיום הדיונים ייתן בית המשפט פסק דין.

פסק הדין ייקבע האם יעניק בית המשפט את הסעד המבוקש לתובע או לא, במלואו או בחלקו.

לאחר שניתן פסק הדין, רשאים הצדדים להגיש ערעור לבית המשפט בערכאה גבוה יותר. ערעור זה נקרא ערעור בזכות, שכן לצדדים יש זכות לערער על החלטת בית המשפט – כלומר, על פסק הדין. בדרך כלל הכרעת בית המשפט בהליך הערעור היא סופית ולא ניתן עוד לערער אחריה, אלא במקרים נדירים בלבד. 

מהי תביעת חוב?

לעומת תביעה אזרחית, ישנו הליך משפטי הקרוי "תביעת חוב". מדובר בהליך משפטי ייחודי להליכי פשיטת רגל ופירוק חברות (הליכי חדלות פירעון), בו הצד אשר טוען כי חייבים לו כסף נקרא בהליך זה נושה ואילו הצד אשר כלפיו טוענים לחוב, נקרא חייב.

נסביר מעט. בעת שנפתחים הליכי חדלות פירעון (ניתן צו כינוס או צו פירוק), מצווה המחוקק על מי שטוען שהחייב חייב לו כספים, להגיש דרישה לתשלום החוב. דרישה זו נקראת "תביעת חוב". תביעת החוב, בניגוד לתביעה האזרחית הרגילה, יכולה להיות על חוב כספי בלבד. יש בחוק מועדים קבועים בתוכם ניתן להגיש תביעת חוב ויש לצרף אל תביעת החוב את כל הראיות עליהן מסתמך הנושה בעת הגשתה.

תביעת החוב תוכרע על ידי בעל תפקיד אשר ימונה על ידי בית המשפט, בין אם מדובר במפרק חברה ובין אם המדובר בנאמן /מנהל מיוחד בהליכי פשיטת רגל. לעניין זה החלטת בעל התפקיד הנה החלטה דומה להחלטה של שופט וניתן לערער עליה לבית המשפט המחוזי אשר דן בהליך (הערעור הינו בזכות). בהליך של תביעת החוב לא מתקיימים דיונים בפני בעל התפקיד, אלא במקרים נדירים בלבד מוזמן נושה אל בעל התפקיד(נאמן/מנהל מיוחד) לחקירה. לפיכך, כאמור על נושה שמגיש תביעת חוב לצרף כבר בהזדמנות הראשונה את כל החומר (הראיות) עליו הוא מסתמך בעת הגשת תביעת החוב ואשר יכול להוכיח ולאשש את החוב הנטען.

חשוב לציין, כי נושים רבים מגישים כתביעת חוב – פסק דין בהליך משפטי בו הם נקטו כנגד החייב עוד קודם להיותו חדל פירעון.

נבהיר תחילה, כי העובדה שניתן פסק דין, אינה פוטרת את הנושה מלהגיש תביעת חוב, כמו כן, ההלכה המשפטית (מרחיקת הלכת יש לומר) קובעת כי, בעל התפקיד רשאי "להציץ מאחורי פסק דין" אשר ניתן כנגד החייב, בין אם בהליך משפטי שנוהל במלואו כאמור לעיל וקל וחומר אם מדובר בפסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה. במילים אחרות, סמכותו של בעל התפקיד גדולה כל כך, עד שהוא יכול לבחון נכונות של חוב אשר ניתן על ידי בית משפט פסק דין בגינו. מובן כי האמור לעיל רלוונטי בין אם מדובר בחייב שהוא אדם פרטי ובין אם המדובר בתאגיד.

בסיומה של ההכרעה של תביעת החוב – הסכום אשר ייפסק כי אותו חב החייב לנושה הוא הסכום על יסודו ישולמו לנושה תשלומים מתוך קופת פשיטת הרגל/הפירוק. לכן ההכרעה הינה חשובה מאד. מובן כי בעל התפקיד רשאי אף לדחות את תביעת החוב מחמת שלא הוכחה בפניו.

כאמור על החלטת בעל התפקיד ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דן בתיק, ובית המשפט רשאי להחליט על קבלת הערעור או על דחייתו או על מתן הוראות לבעל התפקיד.

———–

[1] יש להבדיל בינה לבין הליך פלילי, בו כמעט תמיד פותחת המדינה.

———–

ראו גם: 

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך?

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

המתח שבין בוררות ליחסי עובד מעביד על פי חוק ופסיקה

מה עושים כאשר השיק חוזר?

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

הנושה הלא מובטח

חזרה

מה בין צו הריסה אלוקי לזה הארצי משפטי? 

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

הפיכת סדום

בפרשת השבוע "וירא"[1], מסופר על הפיכת סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ארבעה מתוך חמשת הערים אשר ישבו בבקעה הידועה כיום כבקעת ים המלח. התורה מספרת כי "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" וכי הם נענשו על מעשיהם הרעים, בעיקר בתחום החברתי ומחדלם לעזור לזולת וכדברי הנביא יחזקאל[2] "יד עני ואביון לא החזיקה", ומדרשי חז"ל. תחנוני אברהם אבינו ותפילתו לרחמים לא הועילו, אלא, להציל את לוט ובנותיו מתוך גיא ההפיכה.

אכן הפיכת סדום ועמרה הפך לדוגמא ואות על העונש המגיע לחברה על הפרת הברית עם ה' ובגין מעשים רעים. בספר דברים[3] אומר משה כי אם לא נשמור את ברית התורה ונלך אחרי "אלהים אחרים", גם אנו נענש באותה הדרך: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו וחמתו". ואכן, העם בימי ישעיהו סבר כי כן התקיים בהם ככתוב בספר ישעיהו[4]: "כסדום היינו לעמרה דמינו… שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמרה" ועוד כהנה וכהנה.

ענישה שיש בה הרתעה

הקושי בהבנת הפיכת סדום ועמורה הוא בשניים, ראשית מדובר לכאורה בעונש קולקטיבי, ושנית אם האנשים חטאו מדוע להותיר את הארץ חרבה ושוממה לדורות עולם בגין מעשי האדם?
ביחס לשאלה הראשונה, אזי משתמע מסיפור המקרא כי תפילתו של אברהם הייתה להציל את כל הערים בזכות הצדיקים שבקרבה, ומשלא נענה הקב"ה, שלף את לוט – הצדיק בסדום – ואת משפחתו. כלומר, מלבד לוט לא היה איש צדיק בסדום, וכולם נענשו באופן פרטני על מעשיהם הרעים.
להלן נתמקד על הקושי השני, מה ענין ההרס הנלווה לעונש המגיע לאדם? האם מדובר בהנצחת העונש למען ישמעו וייראו, וכמשתמע מהפסוקים בספר דברים? או שמא יש כאן משמעות עמוקה יותר? והאם בכלל יש לזה השלכות על מערכת המשפטית של האדם או שמא ההנהגה הזאת שמורה לאלהים?

עיר הנדחת

אחת ההלכות היותר קשות לעיכול בין מצוות התורה היא פרשת עיר הנידחת. וכך כתוב במשנה תורה[5]:

"כי תשמע באחת עריך… יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים… הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל… והיתה תל עולם לא תבנה עוד".

ההקבלה לעונש של סדום ועמורה די ברורה, כל יושבי העיר נהרגים והמקום הופך לשרפת אש ולתל עולם בלתי מיושב מעתה ועד סוף כל הדורות, ולמה? למען "ישמעו וייראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך"[6].

ברם, חז"ל כבר פירשו את הכתובים שאין המדובר בעונש קולקטיבי שכן יש צורך להעמיד עדים על כל אחד ואחד מיושבי העיר לפני הוצאתו להורג. זאת ועוד, חכמינו בנו חייץ וגדר בין האקספוזיציה והאפליקציה של ההלכה באמרם[7] "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולא נכתבה אלא לומר דרוש וטול שכר". הוי אומר, ראוי היה לעשות כן, ויש להרתיע את העם מלהפר את ברית התורה באמצעות קיומה של ההלכה בספר החוקים, אולם אין לבצע זאת בפועל. אמור מעתה, מיצוי עונש כזה שמור לאלוהים בלבד.

האמנם כן?

הריסת מבנים לפי המשפט הישראלי ענישה או הגנה על הקניין?

במדינת ישראל הריסת מבנה על פי חוקי התכנון והבניה הוא רק כאשר אין מוצא להכשיר אותו במסגרת ועדות התכנון, כך שניתן להגדירו כמפגע לציבור, למדיניות הציבורית או לקניינם של אחרים. אין לראות במעשה זה כהרס עונשי בגין חטא, אלא, סילוק מפגע ומטרד לזולת או לציבור.

כמו כן, הריסת התנחלויות ומבנים בלתי חוקיים אשר נבנו על קרקעות פרטיים בשטחי איו"ש, אינם נכנסים כלל לגדר ההריסה העונשית נוסח סדום ועמורה או "עיר הנדחת", שכן מדובר בהגנה על קנין הפרט ו/או הגנה על ביטחון יושבי המקום, או גם שיקולי בטחון של הציבור בכללותו. הלוא לא נאמר על השבת המצב לקדמותו בדין הבונה במקרקעי הזולת[8], כי הרס המבנה הוא עונשי.

השאלה תהיה מה עם הריסת בתי מחבלים? האם יש בזה אלמנט עונשי דוגמת הפיכת סדום בזעיר אנפין?

הריסת בתי מחבלים מתבצעת היום על פי תקנה 119 לתקנות הגנה (שעת חירום)[9], אשר ירשנו מהמנדט הבריטי, ולא ניתן להתעלם מהדמיון הרב שיש בינה לבין הלכות "עיר הנדחת", וז"ל:

"מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם".

אין כל ספק כי המטרה בתקנה היא הרתעה של יחיד או ציבור מלבצע מעשה טרור, או תמיכה לאחר מעשה של ידי מבצע טרור. הרתעה זו מחלחלת לשורשי התרבות של תושבי הארץ הערביים בימי המנדט כמו גם היום וזיקתם למשפחתם, אדמותיהם ולבתיהם. הצידוק בענישה הקולקטיבית נמצא בכך שהמחבלים אכן מקבלים תמיכה ועידוד מהמשפחה ומהחברה כקולקטיב, כאשר פעמים רבות מעשיהם הינו תוצר של הסתה המנוהלת על ידי מנהיגי החברה. לפיכך, עד היום לא ראינו הריסת בית של מחבל יהודי, וכדברי כבוד השופט נעם סולברג[10]:

"הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד".

סוף דבר

עקרון אחד ברור עולה מסיפור התורה במהפכת סדום ועמורה. זכות הקיום של המין האנושי עלי אדמות נעוץ בהתנהגות ערכית, משפט מוסר וצדק, עזרה הדדית אהבת הזולת והדאגה לחלש ולמוגבל. חריגה של הציבור מהתנהגות ראויה, תביא להתפוררותו וחורבנו.

————-

[1] בראשית פרק יט'.
[2] יחזקאל טז', מט' ובהמשך.
[3] דברים כט', כב'.
[4] ישעיה א', ט'-י'. השווה: ירמיהו מט', יח'; שם נ', מ'; איכה ד', ו'; עמוס ד', יא';
[5] דברים יג', טז'-יז'.
[6] שם יג', יב'.
[7] תוספתא סנהדרין יד', א', בבלי סנהדרין עא', א' ועוד. אמירה דומה מצאנו גם בדין בן סורר ומורה.
[8] סעיף 21 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969.
[9] תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (עפ"י סעיף 6 לדבר המלך על ארץ-ישראל (הגנה), 1937).
[10] בג"ץ 7040/15 פדל מוסטפא פדל חמאד נגד המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, מיום 12 בנובמבר 2015

————-

ראו גם: רכישת מערת המכפלה – עסקי המקרקעין מאז ועד היום

———— 

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/325056/#.WDDNo9QrLDc

lawlink ziva

חזרה

הזכות להורות ולהמשכיות כקונפליקט מוסרי – מן התנ"ך ועד לכותלי בית המשפט

נכתב ע"י: עוה"ד זיוה אופק

פרשת השבוע, פרשת "וירא", מעלה על נס את הזכות להורות ובעיקר את הכמיהה האנושית להמשכיות באמצעות הילדים. הא-ל מבטיח לאברהם ושרה פרי בטן משותף לאחר שבפרשת "לך לך", הבטיח לאברהם כי צאצאיו של בן זה ירבו כחול הים וככוכבי השמים. מלאך ה' מבטיח להגר לא רק את חייו של ישמעאל אלא גם שיהפוך "לגוי גדול" ובנות לוט שוכבות עם אביהן מתוך אמונה שהעולם נכחד ועליהן "לחיות זרע" מאביהן. למעשה, ממשיכה תפיסה זו ביחס להורות את הפרשות הקודמות שפירטו את השושלת האנושית וכיצד שושלת זו הופכת לעמים המרכיבים את האנושות.

כל עוד הייתה שאלת הפריון תוצאה של יחסי אישות וברכת הא-ל, הרי שהמשפט מיעט לעסוק בה. וזאת מפני שהמשפט אינו אוכף את החובה לקיים יחסי אישות (גם אם להימנעות מהם יכולות להיות השלכות כלכליות ובענייני המעמד האישי).

בנות לוט מעלות את נושא הזכות להורות ולהמשכיות כקונפליקט מוסרי בפעם הראשונה. לתפיסתן הן זקוקות לאביהן לצורך מימושה של זכות בסיסית זו. אולם לצורך כך עליהן לפגוע בחירותו של אביהן שזרעו נלקח ללא הסכמתו, ואולי חמור מכך לעבור על הציווי הבסיסי בדבר גילוי עריות. הפרשנים חלוקים בהערכת מעשיהן של בנות לוט. למשל, רש"י רואה אותן בפשטות כזונות ואילו הרמב"ן מעלה את האפשרות שזה היה המעשה הראוי שכן "עולם חסד ייבנה" ואף מעלה על נס את צניעותן (!)

כיום שאלת הזכות להורות ואיתה שאלות בדבר היקף הזכות, האם מוטלת כנגדה חובה על מאן דהו, ומה מעמדן של הסכמות הצדדים השותפים להורות, נדונות בהיקפים הולכים וגדלים בבתי המשפט. מאבקים משפטיים אלו מעלים שאלות מוסריות אנושיות ומשפטיות כבדות משקל ולא פעם חייהם של ההורים והילדים, ואפילו עצם חייהם, נגזרים, בלית ברירה, על חודו של קול.

להלן, אני מבקשת להביא שלוש דוגמאות, מתוך עשרות רבות, להתמודדות אליה נדרש בית המשפט ביחס לשאלה המורכבת של הזכות להיות הורה לעומת הזכות שלא להיות הורה:

לראשונה התמודד בית המשפט עם שאלת הזכות להורות במהלך טיפולי פריון בשנת 96' בפסה"ד הידוע בעניין נחמני. שם דובר על בני זוג נשואים שהאישה לא יכולה הייתה להרות. בני הזוג שמרו ביציות מופרות של האישה מזרעו של הבעל. בינתיים נפרדו בני הזוג, האב הקים משפחה חדשה ואף נולדה לו בת והוא התנגד לכך שפרודתו (דאז) תשתמש בביציות המופרות ותיכפה עליו הורות. בעובדות המקרה, מסיבות רפואיות, משמעה של התנגדות זו הייתה כי, האישה תישאר עקרה. לאחר שתביעתה של האישה לחייב את מרפאת הפוריות לתת לה להשתמש בביציות המופרות נדחתה ערכאה אחרי ערכאה, קיים בית המשפט העליון דיון בהרכב מורחב של 9 שופטים.

בדיון זה עלו שאלות סבוכות ביותר על ההסכמות שבין בני הזוג. הסכמות שניתנו בהקשר אחד ומבקשות להיות מיושמות בהקשר שונה לגמרי. האם הגיוני לחייב גבר להסכמות שניתנו תוך כדי נישואין לאשתו לאחר שאלו פורקו? ומה עם זכות האישה על גופה? האישה עברה טיפולים רפואיים פולשניים על מנת שיישאבו ממנה הביציות. האם הייתה מוכנה לעבור טיפולים כאלו לו ידעה שבמחי יד יכול הבעל להפוך את הללו לטיפולי שווא? ומה גובר, הזכות להורות, או הזכות שלא להיות הורה שנמצאת בלב האוטונומיה של הפרט? ואפילו אם גוברת הזכות להורות, האם ניתן לגזור ממנה חיוב על הבעל לשעבר, או על המדינה (מרפאת הפוריות), לממש עבור האישה זכות זו?
בסופו של דבר, על חודו של קול, החליט בית המשפט העליון לתת לאם להשתמש בביציות המופרות.

תקדים זה שימש במאות פסקי דין לאחר מכן אולם לא סתם את הגולל על הסוגיה העקרונית. ב-2010 למשל, דן בית המשפט העליון שוב במקרה דומה, של בני זוג שנפרדו. הפעם ביקש הבעל להשתמש בביצית המופרית באמצעות פונדקאית. במקרה זה דחה בית המשפט את בקשתו של הבעל בעיקר בשל העובדה שבמועד הנישואין לא הייתה כוונה להשתמש בפונדקאית בעת טיפולי הפריון אלא באם, וכן בשל העובדה שלאב היו ילדים נוספים.

האם באמת יש כאן שינוי נסיבות כל כך חריף? ואולי משקף הדבר ראייה חברתית שונה של זכות הגבר מול זכות האישה להורות? או את השוני בפולשנות הטיפולים שעובר כל אחד מהם בדרך להפריה חוץ גופית?

שאלות מסוג זה עלו גם במצבים של תרומת זרע, ושם אכן בולטת האבחנה בין הטיפולים העוברות נשים לצורך ההפריה לבין אלו העוברים גברים. ב-2013 דן בית המשפט העליון בבקשתו של תורם זרע שלא ישתמשו בזרעו. באותו מקרה ניתנו תרומות זרע לבנק הזרע, תרומה זו ניתנה לאישה שביקשה להרות מתרומת זרע מבלי שהיא יודעת מיהו התורם. מתרומה זו נולדה ביתה. יצויין כי האם רכשה מבנק הזרע מנות נוספות שיישמרו עבורה לצורך הבאת ילדים נוספים. משבאה האם לממש את רצונה הסתבר שבינתיים הודיע התורם כי מאחר והוא "חזר בתשובה" והשקפת עולמו כעת נוגדת תרומת זרע לאשה שאינו נשוי לה והולדת ילדים אותם לא יגדל, הוא מבקש כי לא ייעשה שימוש בזרעו.

האם ניתן לראות בתרומת הזרע חוזה או העברת קניין? האם הצורך להשתמש בזרע אחר פוגעת בזכות האם להורות? ואולי בטובת הקטינה שנולדה שלא יהיו לה אחים ביולוגיים? האם יש משמעות לכך שמדובר רק בזרעו של הגבר ולא בחומר גנטי משותף? מהו השלב בו לא ניתן לחזור מהתרומה? האם הוא זהה עבור גבר ואשה?

בית המשפט פסק פה אחד כי אין להשתמש בזרעו של התורם. בית המשפט קבע שזוהי פגיעה יסודית בזכותו לאוטונומיה ותרומת זרע אינה חוזה רגיל ואף לא סתם "מתנה". השופטים עמדו על כך שתורמת ביצית אינה יכולה לחזור בה מהסכמתה משעות ספורות לאחר ההפריה משום שלא ניתן להקפיא ביציות והפריית הביצית מתרחשת שעות ספורות לאחר השאיבה (והחזרתה לרחם תוך ימים ספורים). משעה שהחומר הגנטי של שני ההורים הביולוגיים מעורב עמדת המשפט ביחס לזכויות ולחובות משתנות. אם כי כפי שראינו לא באורח חד משמעי וקיצוני. על אף הקביעה החד משמעית מבחינה משפטית פנו השופטים בפסק דינם אל הגבר שישקול שוב את עמדתו לאור הפגיעה. הם ציינו כי התוצאה מכבידה על לבם.

נסכים או לא נסכים לעמדת בית המשפט בכל אחד מהמקרים, קריאת בנות לוט: "ונחיה… זרע", עולה מכל שורה בדיוני בית המשפט.

 

lawlink rachel

חזרה

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך!

נכתב ע"י: עו"ד רחל בן רחמים סובול

בשנים האחרונות בשל קיצוץ בתקצוב פעילותיהן של עמותות ע"י המדינה, עמותות רבות נקלעות לקשיים כלכליים. בעקבות קשיים אלה מעכבות חלקן של העמותות את שכר העובדים, לא מעבירות את התנאים הסוציאליים המגיעים לעובדים לחברות הביטוח ובמקרים רבים עקב המצב הכלכלי, לא משולם לעובדי העמותה שכר בעד עבודתם.

ככל שמדובר במצב מתמשך שאיננו זמני ואשר פתרונו אינו נראה לעין, ייתכן והעמותה תפטר את כל העובדים ו/או תפסיק את פעילותה.

הניזוקים העיקריים כתוצאה מהסיטואציה שתוארה לעיל הינם עובדי העמותה, אשר מקור פרנסתם נתון בסכנה ואף קיימת חוסר ודאות באשר לתשלום הזכויות המגיעות להם בגין עבודתם בעמותה ו/או בגין פיטוריהם במידה שפוטרו.

מה יכולים העובדים לעשות?

מניסיוני אחד הדברים החשובים ביותר בהליך כזה הנו התאגדות העובדים לקבוצה. ככל שקבוצת העובדים תהא גדולה יותר ותכיל את כל עובדי החברה ו/או מרביתם, יהיה לעובדים כח רב יותר, בהליכים שיינקטו על ידם ו/או יינקטו ע"י כל גורם אחר כדוגמת רשם העמותות, נושי החברה וכיוצ"ב.

במקרה הנדון, על העובדים להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפרוק העמותה. במידה והעמותה טרם הפסיקה את פעילותה, בנוסף לבקשת הפרוק, על העובדים להגיש בקשה למינויו של מפרק זמני. עם מינויו ע"י בית המשפט יינתנו למפרק סמכויות לנהל את העמותה ולהפעיל אותה.

לאחר שיינתן לעמותה צו פרוק ע"י בית המשפט, יהיו העובדים זכאים לתבוע את חובות השכר ופיצויי הפיטורין המגיעים להם מאת המוסד לביטוח לאומי.

עפ"י חוק הביטוח הלאומי רק לאחר שניתן לעמותה צו פרוק, יכולים העובדים להגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה בגין חובות השכר שהחברה נותרה חייבת להם, לרבות חובות בגין ימי חופשה שלא נוצלו, דמי הבראה שלא שולמו, תמורת הודעה מוקדמת, שעות נוספות שלא שולמו להם בשנת עבודתם האחרונה ומשכורת 13 שלא שולמה. בנוסף זכאים העובדים לתבוע כחלק מהתביעה המוגשת לביטוח לאומי את חוב פיצויי הפיטורין שהעמותה נותרה חייבת להם.

הגמלה המשולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי לעובדי עמותה במקרה של פרוק העמותה מוגבלת לתקרה לסך של כ- 112,000 ₪ ברוטו לכל עובד.

בנוסף, לאחר שיינתן לעמותה צו פירוק קבוע, לחברות הביטוח שם התנהלו קופות העובדים תהייה הזכות לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בגין חלקם של המעביד והעובד בהפרשות הסוציאליות אשר לא הועברו לקופות. תביעה זו מוגבלת לסך של כ – 17,000 ₪ עבור כל עובד, עבור כל הקופות שנפתחו לו ע"י החברה, היינו: קופת פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים וכיוצ"ב.

כיצד מגישים את התביעה למוסד לביטוח לאומי?

בניגוד לתביעות לדמי אבטלה, דמי לידה וכו', תביעות אלה אינן מוגשת ישירות למוסד לביטוח לאומי, אלא עפ"י חוק יש להגיש תביעות אלה למפרק – עו"ד/רו"ח אשר התמנה ע"י בית המשפט לבדוק את תביעות החוב של העובדים ולהכריע בהן. לאחר שהמפרק בודק את תביעות החוב של העובדים, עליו להעבירן למוסד לביטוח לאומי לשם תשלומן.

מה עושים במקרה שבו ישנו הסדר נושים?

לעיתים כאשר מונה לעמותה מפרק זמני, ועל מנת למנוע מצב בו העמותה תפורק, מצליח המפרק הזמני לגייס משקיע אשר יהיה מוכן להשקיע כספים בעמותה ובכך למנוע את פרוקה. אין ספק כי על מנת למנוע את פרוקה של העמותה על המשקיע להשקיע בעמותה די כספים על מנת שניתן יהיה לגבש בכספי השקעתו הסדר נושים בין כל נושי העמותה.

בסיטואציה כזו בה נעשה הסדר נושים, על העובדים לדאוג כי התשלומים שישולמו להם במסגרת ההסדר לא יהיו פחותים מהכספים להם הם זכאים במידה והיה ניתן לחברה צו פרוק.

לסיכום נאמר כי, לאור העובדה כי מדובר בהליכים מורכבים המתנהלים בבית המשפט ואשר קיימים בהליכים כאלה אינטרסים מנוגדים בין הנושים השונים ומניסיוני הרב בטיפול במאות עובדי עמותה, אני ממליצה לעובדים להתאגד בשלב מוקדם ככל האפשר ולמנות להם נציגות ועורך דין שייצגם בתהליך, שכן כך יהיה מי שידאג לאינטרסים שלהם, לזכויותיהם ולתשלום החובות שהעמותה חייבת להם באופן המיטבי.

———–

ראו גם: 

עדכוני שכר במשק – שימו לב!

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

הליך פשיטת רגל בקצירת האומר

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

עמותה וקוץ בה: הכל על ניהול משפטי נכון של עמותות

 ———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/331539/#.WFAMRtQrLDc

lawlink yuval

חזרה

עדכוני שכר במשק – שכירים שימו לב!

נכתב ע"י: עו"ד יובל ישי

בימים האחרונים קיבלו העובדים את משכורת חודש יולי 2016 אשר הביא עימו מספר בשורות לעובדים השכירים הן בתחום שכר המינימום לעובד, הן בעניין הגדלת ימי החופשה לעובדים והן בדבר הגדלת ההפרשה לפנסיה.

נפרט בקצרה את הסעיפים הרלוונטיים כפי שעודכנו:

שכר המינימום
החל מיום 1.7.2016 עודכן שכר המינימום לחודש והוא יעמוד על 4,825 ₪ לחודש עבודה (186 שעות חודשיות זו משרה מלאה) ושכר המינימום לשעה יעמוד על 25.94 ₪.

חוק חופשה שנתית
בהתאם לתיקון חוק חופשה שנתית, החל מחודש יולי 2016 אורך החופשה ישתנה כפי המפורט להלן:
במהלך 4 השנים הראשונות לעבודת העובד, אצל אותו מעביד במקום עבודה אחד, עובדים אשר מועסקים 5 ימים בשבוע יהיו זכאים ל -11 ימי חופשה בשנה במקום 10 ימים, עובדים אשר מועסקים 6 ימים בשבוע יהיו זכאים ל – 13 ימי חופשה במקום 12 ימים.

עדכון ההפרשות לפנסיית חובה החל מחודש יולי 2016
החל מחודש יולי 2016, תועלה ההפרשה לפנסיה עבור כל עובד. העלאת ההפרשה, תעשה בשתי פעימות, האחת כעת בחודש יולי 2016 והשניה בחודש ינואר 2017.
החל מיום 1.7.2016 תוגדל ההפרשה לפנסיה ב0.5%, כך ש 0.25% נוספים ינוכו משכר העובד ולפיכך גובה הניכוי יעמוד על 5.75% במקום 5.5% ו – 0.25% נוספים ישולמו על ידי המעביד, כך שההפרשה של המעביד תעמוד על 6.25% במקום 6%. סה"כ ההפרשה לפנסיה תעמוד על 12%.

החל מיום 1.1.2017 תוגדל ההפרשה לפנסיה ב0.5% נוספים, כך ש 0.25% נוספים ינוכו משכר העובד וישלים את גובה הניכוי ל 6% ו 0.25% נוספים ישולמו על ידי המעביד, כך שההפרשה של המעביד תעמוד על 6.5%, סה"כ תעמוד על ההפרשה לפנסיה על 12.5%.

מובהר כי לא יהיה שינוי בהפרשה לפיצויי פיטורים אשר תעמוד על 6% (לפי צו ההרחבה).

מובהר עוד כי המדובר בהסדר המינימלי המחייב לפי תנאי צו ההרחבה וכי עובד אשר יש לו תנאים מיטיבים יותר לא יהיה לגביו שינוי (כמו למשל עובדי מדינה), וכן עובד אשר לגביו מופרשים פיצויי פיטורים בשיעור של 8.33% או הפרשות לפנסיה בשיעורים גבוהים יותר, ימשיכו לחול לגביו התנאים המיטביים.

דמי הבראה
עובדים אשר טרם קיבלו דמי הבראה, או שאינם מקבלים דמי הבראה בפריסה חודשית, זכאים במשכורות הקרובות לתשלום דמי ההבראה.

דמי ההבראה משולמים לעובדים בהתאם לוותק שלהם ובאופן יחסי להיקף משרתם.

לא ניתן לוותר על דמי ההבראה או על חלק מהם.

שיעור דמי ההבראה מתעדכן מעת לעת והוא עומד היום במגזר הפרטי על 378 ש"ח ליום הבראה ובמגזר הציבורי על 421 ש"ח ליום הבראה.

לעובדים מסוימים – בעיקר עם הסכמים קיבוציים – למשל עובדי קבלן, שומרים, עובדי ניקיון וכו', יש תנאים מיטבים.

מובהר כי המעסיק רשאי לממן לעובד נופש על חשבונו במקום לשלם לו דמי הבראה בכסף, זאת בשני תנאים: האחד, המעביד צריך להודיע לעובד מראש ובאופן מפורש כי יציאתו לנופש היא על חשבון דמי ההבראה. השני, על העובד להסכים לכך שדמי ההבראה ישולמו לו בצורת יציאה לנופש (הסכמה יכולה להיות גם בהתנהגות). היה וקיים הפרש בין עלות הנופש לדמי ההבראה אשר מגיעים לעובד, על המעביד לשלם לעובד בכסף את ההפרש.

דמי הבראה חייבים בתשלום מס, בין אם משולמים בכסף ובין אם בשווה כסף – מימון נופש למשל).

לסיכום נאמר כי, על המעסיק לדאוג לעדכן את התשלומים לעובדיו ועל העובד לוודא כי זכויותיו נשמרות.

———–

ראו גם: 

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך?

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

המתח שבין בוררות ליחסי עובד מעביד על פי חוק ופסיקה

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/323858/#.WFAOPNQrLDc

מיכאל ליבשיץ

חזרה

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

נכתב ע"י: מיכאל ליבשיץ, חשב ויועץ כלכלי

פירוק חברה הוא אינו עניין של מה בכך. על פי נתוני כונס הנכסים הרשמי, בכל שנה במדינת ישראל מוגשות מאות עד אלפי בקשות פירוק (שהן המקבילה של חברה לפשיטת רגל) ומתוכן מאות שאכן מתקבלות בפועל. המגמה הכללית אינה מעודדת, ובכל שנה המספרים רק מטפסים.

במאמר זה ננסה לשפוך קצת אור על ההתנהלות הרצויה והנדרשת מצדם של העובדים בחברה העומדת לפני פירוק או שכבר נכנסה אליו.

כאשר מוגשת בקשת פירוק בעניינה של חברה, עתיד העובדים מוטל בספק. במקרים רבים השלכות מצבה הכספי של החברה משפיעות ישירות על העובד: בפיטורים; שכר שלא שולם; זכויות סוציאליות ההולכות לאיבוד; כספים פנסיונים שאינם עוברים לקופה; תשלומי ביטוח לאומי ומס הכנסה שאינם עוברים לרשויות וכדומה. על כן, חשוב להיות מוכנים ככל האפשר למצב הזה, לזהות אותו בטרם עת ולפעול בצורה נכונה ויעילה בכדי להבטיח את זכויותיכם במהרה ובשיעור המקסימאלי.

בהליך פירוק של חברה, על העובד (או מי מטעמו) להגיש תביעת חוב לבדיקתו של הנאמן. מדובר במעין תביעה משפטית להוכחת זכויותיו הנטענות של העובד/נושה. ההליך עשוי לקחת עד שנתיים ולכן עמידה על "עשרת הדיברות" תבטיח כי תצמצמו את מרווח הזמנים, ותבטיחו מקסום של פיצוייכם.

הדיבר הראשון: מודעות ומוכנות

סימנים לכך כי חברה מתקשה לעמוד על הרגליים (מדובר על תהליכים נגררים ורצופים ולא מקרים חד פעמיים):
אי תשלום משכורות בזמן, או באופן חלקי; אי הפקדות רכיבים פנסיונים – עובד ומעביד (לעיתים, אף בניגוד לנתונים המופיעים בתלוש השכר); חילופים תכופים בהנהלת החברה; אי חידושי חוזה וצמצומים בכוח האדם; חוסר בתשלום החלק היחסי שמנכים מהתלוש לטובת מס הכנסה וביטוח לאומי; לרוב כשהמצב קשה, יהיו דיבורים על כך בחברה.

במידה ונתקלת באחד או יותר מהסימנים, זה הזמן לדאוג ולפעול:

– להשיג את המסמכים (תלושים, הסכמי העסקה וכד'), כל עוד הנהלת חשבונות החברה עובדת באופן שוטף עם החברה (לרוב הנהלת החשבונות הופכת להיות נושה ככל הנושים וסוגרת את ברז העבודה מול החברה).
– התייעץ עם עורך דין ובחן את צעדיך – יש להתייעץ ולבחון את המשך דרך הטיפול במידה ואכן יתברר שכיוון החברה הוא להליך פשיטת רגל או הבראה.
– להתאגד ולתכנן נכון את עיתוי הפעלות הנדרשות (יורחב בסעיפים הבאים).

הדיבר השני: תכנון הזמן

מהרגע בו נודע לנו כי החברה מתקרבת להליכי פירוק, או שכבר נמצאת בו, למרווח הזמנים חשיבות גדולה!
בתהליך מעורבים שיקולים רבים בניהול עתידה. יש לזכור כל העת כי מדובר על סכומי כסף מאוד משמעותיים שיכולים להשפיע על מצבה הכספי של החברה (במיוחד בהליך הבראה בו שלבים רבים ומורכבים בין הנושים, השופט הנאמן והחברה) ועל יכולת החברה להחזיר לנושים את אשר חייבים להם, ואתם עומדים בדרך!!! זה הזמן להשיג את המסמכים, להתאגד, לקחת ייצוג הולם ולהתנהל על פי הנחיותיו של עורך הדין ובמהירות. התנהלות נכונה של לוחות הזמנים עשויה למנוע תקלות וקבלת החלטות לא מושכלות בתנאי לחץ. ההבדל מהסעיף הקודם הוא, שלמרווח הזמנים חשיבות קריטית בכל אחד משלבי הפירוק או ההבראה, ולא רק בזיהוי ראשית התהליכים.

הדיבר השלישי – זיהיתם כי מצבה של החברה אינו מזהיר? התאגדו!

מכירים את המשפט: "שחקנים עצמאים זוכים בנקודות, הקבוצה כולה זוכה במשחק"?
אין נכון ממנו להצגת המצב במידה והחברה פושטת רגל או מצויה בהליכי הבראה. קבוצה מאוגדת של עובדים יכולה להבטיח כי ההתייחסות אליה בהליך הבראה תהיה הרבה יותר רצינית, ממוקדת ומועילה ביחס למצב שבו 30 עורכי דין מייצגים 30 עובדים.
בחרו ועד מייצג אשר יבחר עו"ד מתאים לייצוג וברגע שיהיו תשובות והתקדמות, יוכל לעדכן את שאר העובדים ולשמוע במרוכז את טענותיהם. מצב זה יבטיח סדר בהתנהלות אל מול כל הגופים ויבטיח כי הקול של העובדים יהיה חזק וברור!

הדיבר הרביעי – ייצוג מקצועי: "אם אתה מייצג את עצמך בבית-משפט, הלקוח שלך מטומטם" (אברהם לינקולן)

לצורך חישוב והגשת תביעת החוב יש הפונים לאינטרנט, אחרים יודעים בכלליות מה לא שולם להם, יש הפונים ל"חבר" אשר מכיר באופן שטחי את התהליך ויש העושים עבודת הכנה ארוכה ומתישה. לחלופין יש הפונים לעורכי דין ללא בדיקת רקע של עוה"ד וניסיונו המקצועי בתחום, ומכיוון שעוה"ד "מבין" טוב יותר מאתנו את המצב, אנו מאמינים כי אנו בידיים טובות! טעות שתעלה בכסף רב ואף גרוע מכך.
מכיוון שהכסף של העובדים מוטל על הכף, חשוב מאוד כי התביעה תוגש ע"י מומחה בתחום בעל מוניטין אשר יודע לנהל שיח בריא עם הנאמן, מומחה שמכיר את החוק והפסיקות בתחום על בוריו, וידע לגבות במסמכים הרלוונטיים, בחישובים הנכונים וההצדקות המשפטיות כל רכיב עליו תובעים. ההבדל בין התביעות המגובות בייעוץ משפטי לאלו שאינן, עלול לעלות בעשרות אלפי שקלים! שכר הטרחה לעוה"ד המטפל בנושא יהיה זעום לעומת הפוטנציאל הכספי והרגשי הגלום בכל תביעה.

הדיבר החמישי – יתרון הגודל בייצוג ע"י עו"ד

לעיתים רבות, עו"ד אחד שמייצג קבוצת עובדים רבה יכול להיות בקשר טוב יותר עם המנהל המיוחד, נציגי הביטוח הלאומי ובית המשפט. עוה"ד ישיג את כלל המסמכים ובמהירות, ויחשב את התביעות באופן מסודר יותר, הממצה במהירות את זכויותיהם המלאות של העובדים. מכח ייצוג של עובדים רבים, כאשר יידרש עוה"ד להסביר את עמדת העובדים אותם הוא מייצג, הוא יוכל לעשות זאת במרוכז ובכך למעשה לייעל את הזמן הדרוש לטיפול בכל תביעה, יקל על הנאמן, ויבטיח כי כל הזכויות על פי ההסכמות/הבנות עם הנאמן ישולמו.

הדיבר השישי – "מה בחוץ?"

ההבדל בין הליך משפטי להליך תביעת חוב – למעשה מדובר על תביעה חלקית של סכומי כסף המגיעים לעובד מכוח חוקי העבודה, צווי ההרחבה, הסכמים קיבוציים והפסיקה. בתביעת חוב לא נתבע עוגמת נפש, הלנת שכר, הרעה בתנאים וכל פיצוי אחר בעקבות ההשפעה של מצב החברה בהתייחסות לעובדים, מכיוון שהביטוח הלאומי מאשר רק את הרכיבים "היבשים" שהעובד זכאי להם עקב הפסקת עבודתו.

הדיבר השביעי – "מה בפנים?"

הזכויות אותן ניתן יהיה לתבוע על פי חוק יהיו:
א. שכר שלא שולם – חודשי שכר שלא שולמו בזמן ההעסקה.
ב. הודעה מוקדמת – לכמה ימי הודעה מוקדמת זכאים, ומה הסכום לתשלום עבור רכיב זה.
ג. נסיעות – דמי נסיעות שלא שולמו.
ד. ימי הבראה – העובד זכאי להם מכורח אחוז המשרה והותק.
ה. דמי חגים – שכר עבור עד 9 ימי עבודה שעובדים רבים אינן מודעים לכך שהם זכאים להם.
ו. פדיון ימי חופשה לתשלום – לפי ותק, אחוז משרה ושכר, העובד זכאי לתשלום עבור ימי החופשה שצבר.
ז. רכיבים פנסיוניים (סעיף 8) – חלק מעסיק שלא שילם לטובת הקופה וחלק עובד אשר נוכה מהתלוש אך לא עבר לקופה.
ח. פיצויי פיטורים – בהתחשב בותק ובשכר הקובע נחשב את הזכאות לפיצויי הפיטורים מכורח החוק.
ט. תוספות – שהוסכמו עם המעסיק ושהן בלתי נפרדות מתנאי העסקה (כמו בונוסים ועמלות).
התקרה הנוכחית להגשת תביעות חוב עבור עובדים ועבור קופת גמל בדין קדימה מתעדכנת מעת לעת (ניתן להתעדכן באתר ביטוח לאומי https://goo.gl/lqOSh0).

שוב נדגיש את חשיבות איסוף הנתונים והמסמכים בשלב שלפני קריסת החברה.

הדיבר השמיני – לשמור על קופת הגמל

יש מצבים שעקב מצב החברה כספים פנסיונים אינם משולמים. נבדיל בין שני מצבים (פס"ד פרק (מחוזי חיפה) 423/08 א.ב.ג.ל. בניה ויזמות בע"מ – בפירוק נ' עלי חליל עלי, פורסם בנבו 13/11/2008 ): .
א. במידה וכלל לא נפתחה קופה – האחריות על הגשת התביעה היא על העובד/בא כוחו ועליו לוודא כי כל הכספים שהחברה הייתה צריכה לשלם (חלק המעביד) ישולמו במסגרת התביעה, לרבות הסכומים שנוכו משכרו של העובד (חלק העובד) ולא עברו לקופה.
ב. במידה ונפתחה קופה (אך עבור תקופה לא הועברו אליה כספים) – האחריות לתביעת הכספים היא של קופת הביטוח ולא של העובד/בא כוחו (יש לבדוק האם עוה"ד יכול להיות בקשר מול קופת הגמל לטובת בדיקת סטטוס הגשת תביעת החוב מטעמה וכו').
הדיבר התשיעי – התנהלות נכונה מול הנאמן
לנאמן, מעבר לעיסוקו בבדיקת תביעות החוב, ישנם תיקים רבים שעליו לטפל בהם. לכן השתדלו:
א. לוודא כי לתביעת החוב יצורף מכתב מלווה, המסביר את אופן החישוב (במיוחד בתביעה מורכבת). באופן זה סביר להניח כי יותר רכיבים בתביעת החוב שלכם יאושרו, כיוון שהכל יהיה מובן ונהיר.
ב. לא להציף הטלפונים מידיי יום על מנת לברר מה מצבכם, בעיקר שלא באמצעות עו"ד.
ג. יש לזכור כי הנאמן בצד שלך – דברו עם הנאמן באופן מכובד!
ד. אל תגישו תביעה מופרכת שאין לה בסיס – שאר הרכיבים יקבלו התייחסות דומה.
ה. הנאמן ביקש מסמכים – צרפו ואל תתווכחו – הנאמן מבקש להוכיח את התביעה ולהבין באופן המיטבי מהן זכויותיכם.
ו. הנאמן איננו מורה דרך – הוא לא יכול להדריך (על פי חוק) את התובע, כיצד, כמה ואיזה רכיבים לתבוע. לכן, חשוב מאוד להעסיק עורך דין מומחה בתחום.

הדיבר התשיעי – התנהלות נכונה מול הנאמן

לנאמן, מעבר לעיסוקו בבדיקת תביעות החוב, ישנם תיקים רבים שעליו לטפל בהם. לכן השתדלו:
א. לוודא כי לתביעת החוב יצורף מכתב מלווה, המסביר את אופן החישוב (במיוחד בתביעה מורכבת). באופן זה סביר להניח כי יותר רכיבים בתביעת החוב שלכם יאושרו, כיוון שהכל יהיה מובן ונהיר.
ב. לא להציף הטלפונים מידיי יום על מנת לברר מה מצבכם, בעיקר שלא באמצעות עו"ד.
ג. יש לזכור כי הנאמן בצד שלך – דברו עם הנאמן באופן מכובד!
ד. אל תגישו תביעה מופרכת שאין לה בסיס – שאר הרכיבים יקבלו התייחסות דומה.
ה. הנאמן ביקש מסמכים – צרפו ואל תתווכחו – הנאמן מבקש להוכיח את התביעה ולהבין באופן המיטבי מהן זכויותיכם.
ו. הנאמן איננו מורה דרך – הוא לא יכול להדריך (על פי חוק) את התובע, כיצד, כמה ואיזה רכיבים לתבוע. לכן, חשוב מאוד להעסיק עורך דין מומחה בתחום.

הדיבר העשירי – להמשיך לקרוא ולהתעדכן

כפי שציינו לכל אורך טור זה, מדובר בכסף שלכם, שהשגתם בעמל רב. אל תהיו שאננים בקשר אליו, והכירו זכויותיכם! קישורים חשובים לטובת היכרות ראשונית עם החומר ניתן למצוא באתרים הבאים:
המשרד לביטוח לאומי:
אתר המלל: https://goo.gl/jQ4ikM
הכונס הרשמי:
הסבר על אופן הגשת תביעה דרך הכונס (במידה ואין כסף בקופת החברה): http://goo.gl/x0XKeC
פרטי תיקי חברות ועמותות: http://goo.gl/V3kADU
כל זכות (לבירור זכויות עובדים): http://goo.gl/CFEMt0

משרדנו טיפל במצטבר באלפי תביעות של עובדים, הן מהצד של הנאמן והן מהצד המייצג את הלקוח. לא דרושה עין מיומנת מדי כדי להיווכח מי הגיש את תביעת החוב באופן עצמאי או ע"י עו"ד שאינו מנוסה בתחום. הניסיון הרב לימד אותנו כי מצבים שכאלו הינם לרעת העובד, ורק ייצוג הולם יכול לתת בטחון אמיתי לעובד, כאשר הוא יודע שסך זכויותיו ימוצו.

———–

ראו גם: 

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך!

עדכוני שכר במשק – שימו לב!

כיצד יכולים "נושים קטנים" להגן על עצמם מול עסק שקרס?

הליך פשיטת רגל בקצירת האומר

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

תספורתו של פונזי

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם אתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/289971/#.V2hDTLsrLIU

lawlink ziki

חזרה

קיומה של בוררות נוכח צירופו של צד שלישי שלא חתם על הסכם הבוררות 

נכתב ע"י: עוה"ד צבי ("ציקי") וולפסון

בעבר עסקנו בנושאים שונים הנוגעים לבוררות, למשל, אכיפת פסקי בוררות בערכאות או ביטול פסק בורר. הפעם ארצה לדון בסוגיה נוספת ומעניינת לא פחות – קיומה של בוררות נוכח צירופו של צד שלישי שלא חתם על הסכם הבוררות.

יעקב ורחל רכשו דירה מחברת "בוני הארץ" (השמות בדויים). בהסכם הרכישה הסכימו הצדדים, כי כל מחלוקת בין הצדדים תוכרע על ידי בורר, עליו סוכם מראש. עוד הסכימו, כי הדין החל על הליכי הבוררות יהיה דין תורה[1].

לימים התגלעו מחלקות בין יעקב ורחל לבין חברת "בוני הארץ", נוכח עיכוב במסירת הדירה ובגלל טענות נוספות. יעקב ורחל תבעו את חברת "בוני הארץ" לבוררות בפני הבורר הקבוע בהסכם. החברה סירבה להופיע לבוררות ולהכיר בנחתם על ידה, בטענה כי נוכח מעורבותם של צדדים שלישיים שאינם חתומים על ההסכם וממילא על תניית הבוררות, הרי שאין להחיל את ההסכם גם על מערכת היחסים שבין "בוני הארץ" לבין יעקב ורחל.

הצגת הבעיה על פי הדין הישראלי

על פי הדין הישראלי, בוררות הינה וולונטרית ולא ניתן לכפות על צד הליכי בוררות, אלא אם חתם על הסכם המחייבו לעשות כן, או על שטר בוררות.
משכך, לא ניתן לחייב צד ג׳ שאינו חתום על הסכם הכולל תניית בוררות, אף אם הוא חתום על הסכם עם אחד הצדדים, הנובע מהסכם המקור או שיש לו זיקה להסכם המקור – למשל חברת "בוני הארץ" עם קבלן מבצע[2].

נשאלת השאלה, האם יש מקום לחייב את הצד הטוען כי נוכח מעורבותו של צד ג׳ שאינו חתום על תניית הבוררות, לכבד את ההסכם עליו חתם ולקיים בוררות במערכת היחסים שבינו לבין הצד לחוזה – יעקב ורחל וחברת "בוני הארץ" – וללא תלות וככל והצד הטוען למחוייבות צד ג׳, יאלץ אותו צד להתדיין עם צד ג׳ – למשל חברת "בוני הארץ" וקבלן מבצע – בנפרד?

השיקולים והאינטרסים לכאן ולכאן

ככלל, המשפט האזרחי מבקש להיות צודק, אך גם יעיל. על פי ההלכה הפסוקה במשפט הישראלי, יש ליתן משקל לקיומו של הליך אחד בו מספר מעורבים על פני פיצולו.
במשפט קיימת האפשרות לנתבע לשרשר את התביעה לצד ג׳ – באמצעות הודעה לצד שלישי[3]. נוכח העדר האפשרות לכפות על צד שאינו צד להסכם הכולל תניית בוררות להתדיין במסגרת זו, הרי שהנתבע בבוררות אינו יכול לשרשר את תביעתו ולכוף צד ג׳ לדון בתביעת תובע המקור במסגרתה של הבוררות, ככל ואותו צד ג׳ אינו מסכים לכך וולונטרית.
יוצא, כי יכול והתנהל הליך אחד בין התובע לנתבע – יעקב ורחל כנגד חברת "בוני הארץ" – במסגרתה של בוררות ותביעה נוספת בבית המשפט בין הנתבע שיהפוך לתובע לבין צד ג׳ כנתבע ישיר – "בוני הארץ" כנגד הקבלן המבצע.

אם כן, נמצא כפל הדיינות בסכסוך שעיקרו במסכת עובדתית שלובה[4].

מאידך – במסגרתה של בוררות יכולים צדדים להסכים על הדין החל על הבוררות, למשל דין תורה או כל דין אחר, או אף שלא לחייב את הבורר לדון על פי דין, אלא על פי שכלו הישר.
יוצא, כי יכול והצדדים הישירים לחוזה בעל תניית הבוררות הקובעת את הדין החל, יחוייבו – ככל והתיק ידון בבית המשפט והם בחרו להתדיין על פי שיטה משפטית שאינה השיטה באותו בית משפט – להתדיין שלא על פי הדין שבחרו, או להיזקק לדיון פרוצדוראלי ארוך ומורכב על הדין החל טרם הדיון לגופו של ענין. זאת מאחר והצד שאינו חתום על הסכם הבוררות, יטען כי הוא לא התחייב להתדיין על פי דין מסוים הקבוע בהסכם הבוררות אלא על פי הדין החל, דין המדינה[5].

הטיב לתאר את השיקולים וההתחבטות דלעיל כבוד השופט חשין בפרשת אלרינה[6]:

״ואלה הם האינטרסים המושכים לצדדים בשאלה אם יעכב בית משפט הליכים שבפניו מטעם זה של ״פיצול דיון״: מעבר מזה, הרצון והצורך לכבד את ההסכם בין בעלי הדין כי בסכסוכים שיתגלעו ביניהם בנושא פלוני יוכרעו בהליך של בוררות דווקא, ומעבר מזה כמה וכמה שיקולים אלה באלה: הרצון למנוע כפל-דיון שיביא להכבדה על בעלי-הדין ועל המערכת; הצורך המובנה במערכת המשפט להביא להכרעה בסכסוך באחת ובהליך אחד; הרצון והצורך למנוע אפשרות של הכרעות סותרות; ועוד כיוצא באלה שיקולים הסבים את נושא יעילות הדיון ונוחותו, ובמובן מסוים אף הצורך והרצון למנוע אי-כבוד, שלא יאונה רע ומערכת המשפט תשיר בשני קולות בדיסהרמוניה.

הנה כי כן, בהורותנו על העברת דיון מבוררות לבית משפט, כמו הוספנו ואמרנו שזכויות הצדדים וחבויותהם תשתנינה; האם קנה בית משפט רשות לשנות כך זכויות וחבויות מהותיות על דרך של העברת דיון מפורום לפורום.

במקום שראובן ושמעון הסכימו כי שיטת המשפט הצרפתי תחול על מערכת זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות – ושיטת המשפט הישראלית מכירה בהסכמה זו כהסכמה בת תוקף – היעלה על הדעת כי בית משפט יתעלם מאותה הסכמה, וכי יחיל את המשפט הישראלי על זכויותיהם וחובותיהם של המתדיינים…

בית משפט לא יכרות הסכם בין הצדדים – לא במישרין ולא בעקיפין – וממילא יקבל ויחיל את המשפט הפרטי שהצדדים קבעו לעצמם. בית משפט לא יכפה על מתדיין הסכם שלא חפץ בו; כך בדוגמת המשפט הצרפתי וכך, כעקרון, בכל ענין אחר. אין מנוס מכך: במקום שעל הליכי הבוררות אמור לחול ״מיטב שפיטתו״ של הבורר ומשפט המדינה אינו מחייב אותו, העברת ההליך מבוררות לבית משפט שקולה כנגד שינוי בזכויות הצדדים, וחייבים אנו ליתן דעתנו לדבר.

דעתי היא כי החלת ״משפט פרטי״ על הליכי בוררות – להבדיל ממשפט המדינה החל בבתי משפט – מהווה שיקול כבד-משקל עד-למאוד, כמעט שיקול מכריע המורה באצבע אל-עבר עיכוב הליכים בבית משפט והפניית נושא לבוררות, כפי שהסכימו בעלי הדין ביניהם מראש.״
יצוין, כי בית המשפט יבחן לגופו של ענין לא רק את האמור, אלא גם האם הנסיון לצרף צד הינו אך ורק על מנת למנוע את הליך הבוררות ואין אותו צד אכן נחוץ באופן אמיתי[7]:

״ראשית, לבחון את ״הנחיצות הדיונית״, דהיינו, אם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות, צירוף של אמת, או רק כדי שיהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות (ספרה של פרופ׳ ס. אוטלנגי, בוררות, דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, בעמ׳ 138). בשלב השני לבחן ״הנחיצות המהותית״, שבקיום הליך אחד בבית המשפט כנגד הנתבעים כולם. דהיינו, אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל ויתנהל כמקשה אחת״[8].

נדמה, כי על אף היות באותה עת כבוד השופט חשין בעמדת מיעוט בתיק הספציפי הלה, עמדתו העקרונית ראוי ליתן לה משקל של כבוד, משקל מכריע.

הדברים אמורים אף במנותק מסוגיית התחשבותו של דין כלשהו בכלל, ועל אחת כמה וכמה שעה שהמדובר בדין תורה, בשיטת משפט אחרת, כמו גם העדפת הצדק על היעילות בשיטות המשפט השונות בכלל ובפרט דין תורה, סוגיות אשר לא נזקק להן לעת הזו.

לסיכום

ראשית – אין זה הכרח כי בורר כלשהו יתחשב בסוגיות האמורות ויכול ולאלו יזקק רק בית המשפט לאחר מעשה, או במהלך הבוררות, כאשר תוגש לפניו בקשה מתאימה.

שנית – יש לבחון היטב – הבורר ככל והוא מבקש להתחשב באמור, או בית המשפט בדונו בסוגיית עיכוב הליכים או דיון מאוחד – האם צירוף הצד נועד להכשיל הדיון במסגרתה של בוררות וללא שיש צורך אמיתי בכך.

שלישית – שיטת המשפט מעוניינת לנתב הליכים המגיעים לבית המשפט להליכים של גישור או בוררות. אשר על כן, בדומה לכלל לפיו בית משפט יטה שלא לבטל פסק בוררות ויעשה זאת רק במקים חריגים וכמשקל על כף המאזניים האחרת לרצון לאחד דיונים, יש מקום ליתן משקל מערכתי לצורך ולרצון בעידודם של הליכי בוררות, ולא להעביר על נקלה את ״כיוון התנועה״. יצוין, כי נוכח מגמה זו, ייתכן ובית המשפט אף ילחץ את אותו צד ג׳ שלא חתם על הסכם הבוררות להצטרף לדיון במסגרת זו.

רביעית – יש ליתן משקל רב להסכמות הצדדים לחרות הפרט ולחופש החוזים ולמעט בניטרולן, על דרך אי העברת הדיון מבוררות לבית המשפט.
לפיכך ונוכח כל השיקולים דלעיל, ראוי כי בורר לא יאפשר ״בריחה״ של צד החתום על הסכם/שטר בוררות על נקלה. חזקה כי בית המשפט אף הוא יעשה כן.

————-

[1] לעיתים תכופות מסכימים כך צדדים שעה שהמדובר בצדדים לחוזה שהינם דתיים, אך ההסכמה לעניין הסוגיה בה נדון, יכול ותהיה גם על כל דין אחר.

[2] קיימים יוצאים מן הכלל בהם ניתן לצרף צד להליך בוררות אך לא נדון בהם במסגרת זו.

[3] האפשרות מוגבלת על ידי תנאים שעיקרם פרוצדוראלי אך קיימת כזכות.

[4] ככלל לא יכול בורר להכריע ופסק הבוררות לא יחול, על צד ג׳ שלא היה שותף לבוררות ולהכרעה שכזו אין תוקף כלפיו.

[5] היפך האמור אך במשמעות זהה יחול ככל והתיק יידון במסגרתה של הבוררות.

[6] רע״א 985/93 אלרינה איווסטמנט קורפריישן נ׳ ברקי פטה המפרים (ישראל) בע״מ. שם נפסק כנגד עיכוב הליכים והמתנה לסיום הליך אחד טרם הדיון באחר ודעתו של השופט חשין היתה בדעת מיעוט לפיה היה מקום להעדיף הפיצול, אך העקרונות מובאים על ידו שם ויש להשתמש בהם על פי כל מקרה ומקרה.

[7] ראה שם דעתו של השופט גולדברג.

[8] הדברים יפים גם שעה שנתבע מבקש לצרף נתבע כצד ג׳.

———–

ראו גם:

אכיפת פסקי בוררות בערכאות

ביטול פסק בורר

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

בוררויות בעידן הכפר הגלובלי

סופיות הדיון בבוררות של פי חוקי המדינה

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
https://www.ch10.co.il/news/285959/#.XjJ4-TIzbIU

lawlink ruth

חזרה

פינוי מושכר בשירות זכויות היסוד

נכתב ע"י: עוה"ד רות שפיצר

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר נחקק בשנת 1992, עיגן מספר זכויות שהוכרו במשפט הישראלי כזכויות יסוד חוקתיות. אחת מהזכויות האלה, הינה הזכות לקניין. וכך קובע סעיף 3 לחוק היסוד, שכותרתו "שמירה על הקניין": "אין פוגעים בקניינו של אדם".

מכאן, שזכותו של אדם לשמירה על קניינו, הוכרה בשיטת משפטנו כאבן יסוד, זכות חוקתית רמת מעלה, שלא בנקל תתאפשר פגיעה בה.

סביר להניח שאלו המשקפיים אותם הרכיב מחוקק המשנה, כשהוסיף את פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – "תביעה לפינוי מושכר" המצוי תחת מטריית הגג של חלק ג' לתקנות – "עניינים מיוחדים".

במסגרת הפרק, וכפי שנפרט להלן, ביקש מחוקק המשנה לתת מענה מהיר ואפקטיבי לבעיה שדומה כי הפכה לרווחת למדי במחוזותינו – פינוי שוכרים ו/או מי שהחזיקו כדין בנכס, אשר מסרבים להתפנות ממנו עם סיומה של תקופת השכירות, או עם פקיעת זכותם להחזיק בנכס.

במקרה כזה נפגעת זכות הקניין של הבעלים במספר אופנים. ראשית, במובן הפיזי ביותר – הנכס תפוס על ידי גורמים בלתי רצויים, אשר מונעים מהבעלים לעשות בנכס כבשלו (והוא אכן שלו…). שנית, ישנה פגיעה ב"סחירות" של הנכס. כך לדוגמא, בעלי דירה שמעוניינים למכור את הדירה כשהיא פנויה מכל אדם, לא יכולים לעשות כן. יתכן שהמקרה החמור יותר הוא דווקא אחרי שנמכרה דירה שכזו עם התחייבות שהדירה תהיה פנויה, בעוד השוכרים לא יוצאים, באופן שהופך את המוכרים למפרים את חוזה המכר באל כורחם. לבסוף, במרבית המקרים בהם השוכרים לשעבר לא מתפמנים מהנכס, הם גם מפסיקים לשלם את דמי השכירות.

לפיכך, ועל מנת לתת אמצעי יעיל להשגת השליטה בנכסיהם בידי בעלי ובעלות המקרקעין שנאלצו בעבר להמתין חודשים רבים, ולעתים אף שנים, בטרם שפונו הפולשים מדירותיהן, יצר המחוקק "הליך מקוצר" במטרה לפנות את המושכר.

מאפייני ההליך ותקרת הגג של חודשיים

על מנת להביא לידי ביטוי את העקרונות שעמדו בבסיס ההליך, נקבעו מספר מנגנונים ייחודיים לתביעה לפינוי מושכר, אשר הופכים אותה למהירה ויעילה יחסית.
בניגוד לתביעה רגילה, תביעה לפינוי מושכר מאופיינת ב"כתבי טענות מנופחים" – לכתב התביעה, אשר מוכתר במילים "תביעה לפינוי מושכר", יצרף התובע תצהירי עדות ראשית; חוות דעת מומחה; אסמכתאות משפטיות; וכן מסמכים הנוגעים לעניין הנדון, קרי, המסמכים המבססים את טענותיו.

כתב ההגנה יוגש באותו אופן, בתוך לא יאוחר מ-30 יום.

מכאן, שבתוך חודש ממועד הגשת התביעה, ועוד לפני שמי מהצדדים הופיע בפניו, נפרשת בפני בית המשפט מלוא המסכת העובדתית של התביעה (עדויות; חוות דעת; מסמכי יסוד שעל בסיסם הוגשה התובענה).

השלב הבא הוא קביעת דיון – התקנות קובעות כי בית המשפט יקבע מועד דיון שלא יהיה מאוחר מ-30 יום מהמועד האחרון להגשת כתב ההגנה האחרון בתיק.

כלומר, לכל המאוחר בתוך חודשיים ממועד הגשת התביעה, יזכה התובע לעמוד בפני בית המשפט ולברר את תביעתו. בפועל, במקרים רבים ההכרעה בתיק מתקבלת מיד בתום הדיון.

יתרון נוסף של ההליך טמון בעובדה כי התקנות מונעות מהנתבע להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי. הפוקוס אפוא הוא על התביעה לפינוי מושכר – על כך שתתברר במהירות ובלי הסחות.

יתרון עצום נוסף להליך, שמדגיש את החשיבות שראה המחוקק במתן "שיניים" להליך ולפרקי הזמן הקצרים למימושו, מצוי דווקא בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

סעיף 6 לחוק קובע כי בניגוד למועד ברירת המחדל שנקבע לגבי ביצוע של פסקי דין רגילים, שהוא 30 יום, מועד ברירת המחדל לביצוע פסקי דין בתביעה לפינוי מושכר הינם 15 יום.

אם ניתן לדבר על "מחיר" לאותה יעילות, הרי שזאת העובדה שהתובע חושף את כל הקלפים כבר בשלב המקדמי של הגשת התביעה, ונותן גרסה מאומתת בתצהיר של טענותיו. עם זאת, דומה כי זהו מחירה של היעילות, מחיר סביר והגיוני על מנת לזרז ההליך ולאפשר לבית המשפט להכריע בסכסוך במהירות האפשרית.

ומה אחר כך – איפה הכסף?

תביעה לפינוי מושכר, כשמה כן היא – הסעד היחיד שמתקבל עם סיומה של התביעה (במידה והתקבלה ולא נדחתה) הינה פינויו של המושכר, ותו לא. כפי שציינו לעיל, על פי רוב נגרמים לבעלי הנכסים נזקים כספיים משמעותיים, אותם לא ניתן לתבוע במסגרת התביעה לפינוי מושכר.

אף לעניין זה מתייחסות התקנות, אשר קובעות כי התובע יהיה רשאי לתבוע סעדים נוספים (פיצויים, דמי שכירות וכיוצ"ב) בשל אותה עילה (הפלישה לקרקע), בהליך נפרד ובלא צורך בקבלת רשות מאת בית המשפט (רשות שנדרשת במקרים אחרים בהם מבקש תובע לפצל הסעדים שתובע בגין אותה עילה).

מעבר לשיקול היעילות, הפרדת התביעות הגיונית, שכן רק לאחר שהנכס יפונה באופן סופי, יוכל התובע לכמת את הנזקים שנגרמו לו בפועל באופן מדויק, מבלי שיצטרך לאמוד אותם. יתר על כן, לאחר שבית המשפט כבר קבע כי השימוש בנכס נעשה שלא כדין (ולכן התובע זכאי לפינוי המושכר), התביעה בגין יתרת הסעדים תתמקד בסוגיית הנזק ולא בשאלה העקרונית של ההפרה, שלגביה כאמור כבר ניתנה הכרעה שיפוטית. מכאן, שאף התביעה השניה צפויה להיות מהירה ויעילה יחסית.

———-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שהתפרסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/282930/#.V0te9PkrLIU

lawlink erez

חזרה

מכרזים – לא רק לשחקנים הגדולים

נכתב ע"י: עוה"ד ארז בן – דוד

לבעלי עסקים קטנים נדמה לעיתים, כי מכרזים הנערכים על ידי משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, עיריות וגופים ציבוריים אחרים, מיועדים ל"שחקנים גדולים" בשוק – חברות גדולות ובינוניות – ולעסקים הקטנים אין "סיכוי" להתמודד בשוק נרחב ופורה זה. זו הנחה שגויה.

פעמים רבות הגופים הציבוריים מפרסמים מכרזים לביצוע עבודות בהיקפים לא גבוהים, כאלה המתאימים לעסקים קטנים ולבעלי מלאכה בתחומי התעשיה. בהיקפים אלה, לעיתים "השחקנים הגדולים" נמנעים מלהשתתף מטעמי כדאיות, דבר המשאיר בתחומי ה"משחק" רק את העסקים הקטנים.

מעדיפים כחול לבן

יתרה מכך, תקנות חובת המכרזים מעניקות העדפה לטובין מתוצרת הארץ על פני טובין מתוצרת חו"ל. העדפה גבוהה עוד יותר ניתנת לטובין המיוצרים באזורי עדיפות לאומית, באזור עוטף עזה ובתחומי שדרות רבתי.

מתן עדיפות לנשים מציעות במכרזים

בנוסף, מתוך רצון לעודד נשים בעסקים, מעניק חוק חובת מכרזים משקל יתר להצעה המוגשת על ידי חברה או עסק המצויים בשליטת אישה. כך שבמקום בו, לאחר שקלול התוצאות, קיבלו שתי הצעות או יותר תוצאה זהה שהיא התוצאה הגבוהה ביותר (בדרך כלל שקלול של מחיר ואיכות), תיבחר ההצעה של חברה או עסק המצויים בשליטתה של אישה, בכפוף לכך כי למסמכי ההצעה צורפו המסמכים הנדרשים הקבועים בחוק לענין זה.

הערבות הבנקאית

דיני המכרזים רבים הם ומגוונים. כך לדוגמא, במכרזים רבים קיימת דרישה לצירוף ערבות בנקאית אוטונומית, אשר מטרתה העיקרית היא להבטיח את התחייבות המציע על פי הצעתו במכרז. על הערבות הבנקאית להיות בדיוק בהתאם לנוסח שנקבע במסמכי המכרז (נוסח הערבות, תוקף הערבות, הסכום הנקוב בה וכיוצ"ב). פסיקת בתי המשפט בענין הערבות הבנקאית מחמירה מאוד וכמעט כל חריגה מהנוסח הנדרש תביא בהכרח לפסילת כתב הערבות וכפועל יוצא את ההצעה במלואה.

על אף הדרישות המחמירות ביחס לערבות הבנקאית, יש לדעת כי לא כל פגם במסמכי המציע מביא בהכרח לפסלות ההצעה. לעיתים, בהצעת מציע, בפרט מציע שאינו מנוסה, מוצא עורך המכרז פגמים טכניים שונים, כגון היעדר חתימה על גבי מסמך מסוים, או היעדרו של אישור כלשהו המצוי תחת ידו של המציע ואשר בהיעדר תשומת לב מתאימה הוא לא צירפו למסמכי ההצעה. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, לוועדות המכרזים של הגופים הציבוריים השונים, קיימת הסמכות להפעיל שיקול דעת בענין ולבקש תיקונים והשלמות במקרים המתאימים.

מה עושים במידה וההצעה שהגשת נפסלה או לא זכתה?

במקרה של פסילת הצעה, על ועדת המכרזים להודיע על כך למציע ולנמק את החלטתה. למציע עומדת זכות הטיעון בפני ועדת המכרזים וכן הזכות לעיין בפרוטוקולים של הועדה, בהחלטותיה וכן בהצעה הזוכה – במועדים הקבועים בחוק. בידי מציע אשר סבור כי נפלו פגמים בהחלטת ועדת המכרזים בעניינו, ישנם כלים משפטיים שונים המאפשרים לו לנסות להביא לשינוי החלטת ועדת המכרזים. בשלב זה ישנה חשיבות מרובה לקבלת ייעוץ משפטי מהיר ומקצועי שכן כל דחיה בנקיטת פעולה, עלולה כשלעצמה למנוע מן המציע להביא לשינוי החלטת ועדת המכרזים או לקבלת סעד מבית המשפט.

כך לדוגמא, בתיק בו ייצג משרדנו, פנתה לבית המשפט מציעה שהצעתה נפסלה על ידי ועדת המכרזים מחמת היעדר עמידה בתנאי הסף שנקבעו במכרז, בדרישה להאריך לה את המועד להגשת עתירה מנהלית כנגד ועדת המכרזים בגין החלטת הפסילה. בין היתר, ועדת המכרזים טענה בבית המשפט לשיהוי מצד העותרת וכן לחריגה, בת מספר ימים בלבד, של העותרת מן המועדים הקבועים בחוק. בית המשפט אימץ את טענת השיהוי שנטענה על ידי ועדת המכרזים ודחה את הבקשה תוך חיוב העותרת בהוצאות.

אשר על כן, מומלץ לבעלי עסקים קטנים לעקוב אחר המכרזים המתפרסמים באופן -תדיר על ידי הגופים הציבוריים ובעידן הטכנולוגי הנוכחי ישנן פלטפורמות שונות אשר מסייעות ומקלות בביצוע מעקב זה. עוד מומלץ להיעזר בעורך דין המתמחה בתחום דיני המכרזים בכל ההליכים והתהליכים הקשורים למכרז ובפרט קודם להגשת הצעה.

——

ניתן לקרא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/274787/#.VxZZlPkrLIU

 

lawlink ziki

חזרה

מה ההבדל בין תביעה קטנה לתביעה ייצוגית? 

נכתב ע"י: עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

יש הנוטים להתבלבל בין תביעה קטנה לתובענה ייצוגית, שכן יכול ושתיהן עוסקות בסכומים פעוטים. אם כן, מהו בסיס ההבדל בין שתי אלו?

תביעה קטנה במהותה הינה תביעה שבין שני גורמים, אשר הסכסוך ביניהם הינו סכסוך שבמהותו הוא נעדר השלכה ישירה על גורמים נוספים והוא תחום בין שני הגורמים היריבים – בהקשר זה יאמר כי התובע לא יכול להיות חברה.

התובענה הייצוגית, לעומתה של זו הקטנה או תביעה בכלל, הינה תביעה שבמהותה הינה תביעה ״ציבורית״, בה התובע משמש פה ומייצג של קבוצה גדולה של תובעים נוספים, אשר המשפט מעדיף כי אלו לא ינהלו כל אחד תביעה משל עצמו נוכח הנזק הפעוט. כמו כן סביר להניח, כי נוכח הנזק הזעום לכל אחד מהפרטים – התובעים הפוטנציאלים – יבחרו אלו שלא לתבוע, אך לסוגיה בכללותה ולנזק הכולל, השלכות רוחב משמעותית על כלל הציבור הנפגע וכן על אלו שעדיין לא נפגעו, אך היה ולא תעצר התופעה יש להניח כי יפגעו. 

המשפט – כמי שמעונין לעודד הגנה על הפרט – מעונין לעודד את בירורה של התובענה הייצוגית וככל ותמצא התופעה נכונה, למנוע את המשכה בטרם תפגע בפרטים נוספים.

על איזה סכומים מדובר בכל תביעה?

בעוד תביעה קטנה מוגבלת בסכום – אשר כיום אינו עולה על 33,500 ש״ח – הרי התובענה הייצוגית, אינה מוגבלת בסכום ולעיתים רבות השווי המצרפי של התובענה עולה על מיליוני שקלים, שעה שהנזק לפרט הינו אגורות עד שקלים בודדים.

כך למשל הגיש משרדנו תביעה כנגד רשות שדות התעופה – המתבררת עתה בבית המשפט – בגין התשלום הנגבה מכל החונה בחניית שדות התעופה שדה דב ובן גוריון. הנזק לכל אחד מהחונים הינו קטן, אך השווי המצרפי של התובענה הייצוגית הינו 200 מיליון ש״ח.

אופן הייצוג

הבדל נוסף וראוי לציון בין סוגי התביעות הוא, כי בתביעה קטנה ייצג התובע את עצמו ורק באופן חריג יותר ייצוג על ידי עורך דין. בתובענה ייצוגית, סוגיית היכולת לייצג הינה סוגיה בפני עצמה ובית המשפט יבחן האם המייצג הינו בעל יכולת לייצג בתובענה. הסיבה לאמור הינה, כי המייצג – הן התובע והן ב״כ עורך הדין – מייצגים קבוצה שלמה, ציבור, אשר לתוצאת ההליך השפעה על כולו ולפיכך מין הראוי כי המייצגים יהיו אלו כאלו המסוגלים לייצג את הציבור נכוחה, על מנת שזה לא יפגע כתוצאה מייצוג שאינו הולם.

הבדל פרוצדוראלי

דבר נוסף שיש לשים לב אליו, הינו הבדל פרוצדוראלי. בעוד תביעה קטנה מוגשת באופן שבו הצד התובע מגיש כתב תביעה והמתגונן מגיש כתב הגנה והתביעה מתבררת בפני בית המשפט, הרי שבתובענה ייצוגית מוגש הליך מקדים הקרוי בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. רק וככל ובית המשפט יאשר את הבקשה, תידון התביעה. אמנם, מאחר והבירור בשלב הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית הינו הליך בירור מקיף, הרי שרבים המקרים בהם שעה שמאושרת הבקשה, מגיעים הצדדים להסדר כולל, שכן שלב האישור טומן בחובו גם התייחסות מקיפה לשאלות המהותיות שבחוק והעובדה שבית המשפט מאשר את הבקשה, הינה בבחינת ״רמז״ עבה לנתבע.

משך ההליך

כמו כן, תביעה קטנה הינה בבסיסה הליך מהיר ומזורז, המסתיים בדרך כלל בלא יותר מדיון אחד. ככל ומתברר לבית המשפט כי הסוגיה מורכבת, יש לבית המשפט הסמכות להעביר את התביעה הקטנה לפסים של תביעה רגילה. דבר זה נדרש נוכח הפרוצדורה – כללי המשחק – המינימליים הקיימים במסגרת של תביעה קטנה. בתובענה ייצוגית, בדרך כלל הדרך הינה ארוכה ורצופה התדיינות מורכבת ובלא מעט פרצדורה דיונית, שכן ההכרעה, ולו בשלב הבקשה לאישור התובענה, הינה השלכה מהותית על ציבור רחב ולא אחת בסכומי כסף משמעותיים במיוחד.

האם ניתן להגיע להסדר בכל אחת מהתביעות?

בעוד שבתביעה קטנה, כמו בכל תביעה רגילה בין שני צדדים להתדיינות, יכולים הצדדים להגיע לכדי הסדר ביניהם ובית המשפט יאשרו כמי שמכבד רצונם של הצדדים, הרי בתובענה ייצוגית בית המשפט יבחן את ההסדר שבין הצדדים ובית המשפט – על פי חוק – מחייב לבחון ״כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה״ (סעיף 19 לחוק תובנעות ייצוגיות). זאת ועוד, בית המשפט אף מחויב למנות גורם שיבחן באופן אוביקטיבי את ההסדר ויתן חוות דעת לבית המשפט האם ההסדר עונה על הקריטריונים שבחוק (למעט במקרים חריגים).

כך למשל קבועים כללים באשר להסתלקות מתובענה ייצוגית. בשונה מתביעה רגילה, בה יכול התובע למשוך תביעתו והשאלה תהיה שאלת הוצאות הצד שכנגד בלבד, הרי בתובענה ייצוגית מחויב אישורו של בית המשפט למשיכת התובענה. זאת ועוד, יכול ואף אם בחר תובע או מייצג להסתלק מן התובענה הייצוגית, ימנה בית המשפט חליף שימשיך את ההדיינות נוכח חשיבות הסוגיה הנדונה והשפעתה על הציבור.

בנוסף, תובענה ייצוגית תחומה על פי חוק לנושאים ספציפיים ולא ניתן להגיש תובענה ייצוגית בכל נושא העולה על הדעת. ועוד, קיימים גם הבדלים בין תובענה ייצוגית כנגד רשות מרשויות המדינה לבין תובענה ייצוגית כנגד גוף פרטי.

לסיכום, תובענה ייצוגית הינו כלי משמעותי להגנה על אינטרסים שונים של הציבור, אך השימוש בכלי משפטי זה אינו פשוט ולא ניתן להשתמש בו מבלי להיוועץ ולהעזר בעורכי דין האמונים על סוג זה של תובענות. אין באמור בכדי לרפות ידיהם של "הצרכנים הטובים", אך בין רעיון לתובענה ייצוגית לבין מימושו הדרך ארוכה ורצופה קשיים והתדיינות משפטית מורכבת.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/271591/#.VwWFj_krLIU

lawlink meir

חזרה

למה חשוב לסיים ברישום [מהיר] עסקאות מתנה במקרקעין?

נכתב ע"י: עוה"ד מאיר מולד

לפני שנים רבות, קיבל ראובן במתנה דירה משמעון, קרוב משפחתו. למעלה מעשרים שנים השכיר ראובן את הדירה ונהנה מפירותיה. הכל התנהל על מי מנוחות. אולם יום אחד מגלה ראובן בתיבת הדואר שלו מכתב משמעון המודיע לו כי עקב מצבו הכלכלי הקשה, חוזר בו שמעון מהמתנה. ראובן מגחך לעצמו ואומר "עכשיו הוא נזכר? מה פתאום!". שני הצדדים פנו לבית המשפט ולאחר הליך משפטי ממושך, קבע בית המשפט כי הנכס יחזור לשמעון…

הסיטואציה הנ"ל איננה בדיונית בהכרח. אולם, מה היה על ראובן לעשות כדי להימנע מאי הנעימות וההליך המשפטי הארוך?

הפתרון די פשוט: לסיים את רישום הנכס על שמו.

נסביר: במציאות, קורה שמתקבלת מתנה, לרוב מאדם קרוב, אולם מקבלי המתנה לא טורחים לרשום אותה בלשכת רישום המקרקעין. למה? כי מדובר במשפחה, ולא חושבים שבאמת יש צורך ובכלל לא נעים לבקש כי נותן המתנה היה קרוב משפחה, אז מה? נתחיל עכשיו להחתים אותו ולרוץ לטאבו?!

התשובה היא כן. כדאי מאוד להתאמץ ולסיים את העסקה ברישום במהירות האפשרית.

נסביר: חוק המתנה קובע כי דרך ההקניה של מתנה היא במסירה. אולם, הדבר אינו כך כאשר יש הוראה אחרת המיוחדת לעניין הנידון. ואכן, לנכסי מקרקעין יש הוראה מיוחדת: חוק המקרקעין קובע כי עסקה טעונה רישום וכל עוד היא לא נרשמה רואים אותה "כהתחייבות לעשות עסקה". נמצאנו למדים, שכל עוד מקבל המתנה לא השלים ברישום את עסקת המתנה, הסטאטוס שבו נמצאים הנותן והמקבל הינו "התחייבות לעשות עסקה".

נשוב לחוק המתנה: סעיף 5 לחוק המתנה עוסק בהתחייבות לתת מתנה. אולם, מה הדין כאשר אדם נתן מתנה אך הוא החליט לחזור בו?

החוק מתיר לנותן לחזור בו מהמתנה בתנאים מסוימים כגון התנהגות מחפירה של המקבל מול הנותן או שינוי לרעה שחל במצבו הכלכלי של הנותן. קרי: גם אם חלף זמן רב מאז נתינת המתנה והמקבל לא השלים את הרישום, די בכך שנותן המתנה שינה את מצבו הכלכלי לרעה בכדי לזכות אותו בהשבת הדירה לידיו. החוק למעשה מתיר לנותן המתנה לחזור בו מהמתנה גם ללא סיבה מיוחדת כל עוד לא השתנה מצבו של המקבל לרעה בעקבות המתנה ובנוסף, הנותן לא ויתר על זכותו לעשות כן בזמן נתינת המתנה.

במילים אחרות: אם קיבלתם מתנה ולא דאגתם להשלים את הרישום, אתם די בקלות עלולים למצוא את עצמכם בלעדי המתנה ועם הרבה מאוד אי נעימות.

————

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/266743/#.VvHOHuIrLIU

 

lawlink ziki

חזרה

'סופיות הדיון' בבוררות שעל פי חוקי המדינה 

נכתב ע"י: עוה"ד צבי ("ציקי") וולפסון

כפי שהצביע עוה״ד והרב אליהו שוורץ במאמריו, סופיות הדיון בדין תורה מוגבלת עד כדי שכמעט ואינה קיימת.

לעומת זאת, בדין האזרחי לסופיות הדיון מעמד מפתח עקרוני. על אחת כמה וכמה שעה שהמדובר בבוררות.

על פי המחוקק וההלכה המשפטית, לפסק בוררות מעמד עודף על זה של פסק דין – לא לענין אכיפתו שאז צריך הוא לעבור אישור בבית המשפט (ראו: אכיפת פסקי בוררות בערכאות), אלא לענין הליך ״הערעור״. בעוד על פסק דין ניתן לערער בזכות, לא ניתן לערער על פסק בוררות ( ראו: הדרכים לביטול פסק בוררות), אלא, ניתן לבקש את ביטולו בגין עילות מוגבלות, שעיקרן אי תקינות ההליך ולא תוכן הפסק.

המחוקק והפסיקה רואים בבוררות כלי המאפשר הליך דיון מהיר, אשר יפחית את העומס על ביתי המשפט ואשר על כן ועל מנת לעודד את השימוש בו, נתנו כח יתר ״לסופיותו״.

האם ניתן לאמץ עקרונות מדין המדינה לענין בוררות, להליך שעל פי דין תורה מבלי לפגוע בעקרונות/הלכות דין התורה לענין סופיות הדיון?

נדמה לנו, כי נוכח הניצול הקיים לעיתים של בעלי דין את עקרון העדר סופיות הדיון בדין תורה, יש מקום לבחון האם בכפוף לכללים הלכתיים, ניתן לאמץ פרקטית כללים מההליך האזרחי, על מנת לייעל הדיון וכח הפסק שעל פי דין תורה ולעודד הדיון על פי דין תורה.

מאחר ולעיתים ״ממציאים״ בעלי דין ראיה, בעיקר עת הפסידו בהליך, על מנת לפתוח את הפסק בתקווה כי יצליחו לייצר בוררות שלמה ומחודשת ועל למזער תופעת הניצול והשימוש לרעה בהליך, נציע לנקוט בדרך השאולה מהמשפט האזרחי.

אחד העקרונות שעל פי המשפט האזרחי, עת מבקש נתבע למחוק תביעה שהוגשה כנגדו – בשלב שלפני מתן פסק הדין – הוא, אף אם יוכיח התובע את כל הנטען על ידו בראיות, לא יוביל הדבר לזכיה בתיק נוכח העדר עילה משפטית, הרי שניתן למחוק את התביעה בטרם התבררה.

אמנם סעד שכזה הינו נדיר, נוכח הכלל המשפטי לפיו נותנים לכל אדם את יומו בבית המשפט, אך מטרתו הוא ייעול הדיון ומניעת דיונים והוצאות, שעה שברור כי גם אם תוכחנה לעילא ולעילא כל העובדות הנטענות בראיות, ממילא הדבר יוביל לאי קבלת התביעה נוכח העדר עילה משפטית כנגד הנתבע.

בדומה, מוצע לבתי הדין הדנים על פי דין תורה לבחון טרם פתיחת הבוררות פעם נוספת בגין טענה לראיה חדשה, לאחר שכבר ניתן פסק הבוררות, האם המבוקש או הנטען להיות מוכח על ידי אותה ראיה יכול וישנה את פסק הבוררות.

ככל וסבור בית הדין כי היה ויוכח באמצעות הראיה הנטען להוכיח, ממילא לא ישתנה תוצאת פסק הבוררות, אין מקום לפתוח את הבוררות. אולם, אם קיים ולו ספק קל שבקלים כי ככל ויוכח הנטען באמצעות הראיה החדשה יהיה בכך לשנות את פסק הבוררות, יש מקום לפתוח את התיק ולהתיר להביא את הראיה.

המרחיבים לעשות יטענו, כי יש לעשות כן אף אם טרם ניתן הפסק וההליכים טרם נסתיימו, או אם נוצר הרושם כי מטרת אחד הצדדים הוא לנצל ההליך לרעה באמצעות הבאת ראיות שאין בהן בכדי לסייע למתן פסק דין צודק אף אם יוכח הנטען באמצעותן.

נדמה לנו, כי האמור – בכפוף לשימוש זהיר ובמסורה – ייעל ההליכים שעל פי דין תורה ויעודד השימוש בבוררות שעל פי דין תורה.

————-

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה – חלק א'

          סופיות הדיון בהלכה – חלק ב'

————

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/259696/#.VtWUyfkrLIU

lawlink eliyahu

חזרה

סופיות הדיון בהלכה – חלק ב' 

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

במאמר הקודם עסקנו בהלכה התלמודית לפיה כעקרון אין מניעה מלהביא ראיות חדשות ולסתור את הדין גם לאחר מתן פסק דין, אולם שאלנו האם הדברים נכונים גם היום בבתי הדין הרבניים לאחר שנתקבלו תקנות הדיון כמנהג הדיינים וכן האם הדברים רלוונטיים כאשר בתי הדין לממונות משמשים כבוררים בלבד ללא סמכות הזמנה לדין.

בשלחן ערוך [חושן משפט סימן כ'] מבואר בהרחבה כי, בעל דין זכאי לבקש לסתור את הדין על סמך טענות שבעובדה או מציאת ראיות שיש בהם להשליך על הקביעות העובדתיות נשוא פסק הדין ובלבד שהידיעות שבעובדה או הראיות, לא היו בידו בעת הדיון האחרון ומתן פסק הדין.

ואכן דברים אלה עמדו לנגד מתקני תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, כאשר בסימן י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג כתוב לאמר:

קכט. דיון מחדש לבקשת בעל – דין

(1) בעל – דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית – הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

קל. הדיון בבקשה

(1) בית – הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

(2) החליט בית – הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית – הדין לעכב את ביצוע פסק – הדין עד לבירור.

קלא. פסק – הדין

אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית – הדין את פסק – הדין או יבטלו ויוציא פסק – דין חדש".

כלומר, יש להבדיל בין תוספת טענות לתוספת ידיעות שבעובדה ותוספת ראיות – כאשר תוספת טענות לא יתקבלו, אך תוספות עובדתיות וראייתיות שלא היו ידועות במועד הפסק תתקבלנה, אך גם זאת בכפוף לשיקול הדעת של בית הדין, בדבר הסיבה שהדבר לא היה ידוע לו. כמו כן, על בעל הדין להטעים את ייתכנות טענתו כי הדבר לא היה ידוע לו לפני כן.ביחס לטענות משפטיות, אזי לא ניתן לערער על פסק הדין אולם במקרים חריגים, כאשר מוכח כי בית הדין טעו בהלכה מפורשת – דבר משנה – אזי פסק דינם בטל למפרע ובמקרים רבים חייבים גם באחריות אישית כלפי נזקים אשר הגיעו למי מהצדדים כתוצאה מפסק הדין המוטעה.

הסיבה להעדר ערעור ולסופיות הדיון גם בעבודות או ראיות שהיו ידועות מקודם, הוא מטעמים של סדר חברתי המציב גבול לניסיונות מיצוי הצדק. אכן, יש פעמים שמוותרים על גילוי האמת והצדק במקרה הפרטני מטעמים של תועלת הציבור כמבואר בשו"ת רדב"ז [חלק ב סימן תרכה] וז"ל:

"שאם באנו לחטט אחר כל בית דין ובית דין אין לך מעשה בית דין מתקיים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאים אחריו את דבריו אלא אם כן היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למימר הכי והכי תלינן לומר כדין נעשה דלאו קטלי קני באגמא הוו … וזה מבואר והשכל מסכים עליו דאי לא תימא הכי לא יבואו רוב הדינין לידי גמר וירבה הגזל והחמס"

כל זה בטיעונים משפטיים, אולם, בעובדות בלתי ידועות סותרים כאמור לעיל. ויותר מזה כתב הרשב"א בתשובה [סי' אלף קי"ח] כי, כיון שניתן לסתור את הדין בעבודות וראיות בלתי ידועות – ניתן לפסוק שלא בפני בעל דין:

"בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין ואעפ"י שנחלקו בשלהי שור שנגח דו"ה שאין גומרין דין השור אלא בפניו הני מילי בדינו של שור משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעליו כך מיתת השור מה בעליו בפניו אף השור בפניו אבל בממונא בעלמא מה איכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין הלכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיה לסתור את הדין"

הבית יוסף הביא את תשובת הרשב"א [חו"מ סוס"י ט"ז] בדין התלמודי שהזכרנו במאמר הקודם, על נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו, לבקשתו או אפילו לבקשת בעל דינו. עבר הזמן ולא הביא ואפילו אם גם לא התייצב לדיון, דנים אותו שלא בפניו כי בכל מקרה ניתן לסתור את הדין.

והדברים קשים להלום שלפי זה יצרנו מצב של אנדרלמוסיה והזוכה בדין לעולם לא ינוח ולא ישקוט שמא הצד האחר יסתור את הדין, ואפילו אם כבר קיבל את פסק הדין ופרע את אשר הושת עליו, יכול לסתור את הדין ולגבות חזרה את אשר שילם!

אולם הפתרון לכך מבואר בשלחן ערוך [ריש חו"מ סימן כ']: גם במקרה של דיון אשר התקיים בפני בעלי הדין וגם במקרה שבעל הדין ציית לפסק וכבר פרע את הכסף לתובע שעל פי הדין, שכאמור הוא יכול להביא ראיות שלא היו ידועות לו בשעת הדיון, הדבר תקף רק אם לא הצהיר בעל הדין כי אין בידו ראיות, אבל כאשר הצהיר ומדובר בדבר שבממון, אזי נחשב הדבר כמחילה מראש על הזכות הממונית וכמתנה לבעל הדין השני.

אשר על כן, הפתרון המקובל היום הוא לדרוש מבעלי הדין להצהיר – כפי שגם מופיע בתקנות הדיון שציטטנו- ואם הצהירו בעלי הדין הם מנועים מלהביא ראיות חדשות בעתיד. ברור כי אם מדובר בנסיבות חדשות של קיום פסק דין מתמשך – כמו למשל פסק דין למזונות – כי שם לא דנים על העבר אלא על נסיבות שהתחדשו.

אולם מה יקרה אם בעל דין לא התייצב? האם יחשב הדבר כהצהרה שאין לו מה לטעון וכמחילה? התשובה היא שלילית, זכותו להגיע לאחר מכן ולטעון ללא הגבלת זמן. הנימוק מבואר בדברי המרדכי בפ' זה בורר [בבלי סנהדרין פרק ג'], כשהוא מצטט את הפסקה התלמודית במאמרנו הקודם, וז"ל:

"נשאל רבינו מאיר עד כמה יכול לסתור את הדין והשיב נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר, כדתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. ועל כיוצא בזה אמר רב נחמן אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן, ופירש רשב"ם: לזילותא דבי דינא שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרים את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא, כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו אמת בתוצאות, וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית – דין עד שאין להרהר אחריו".

כלומר, המטרה שמאפשרים את סתירת הדין ואפילו במחיר של לגלוג על בית הדין הוא כי הדין חייב להיות אמת, לא רק לפי הטענות של הצדדים אך גם אמת בתוצאות, כלומר ההליך המשפטי אינו "אדברסרי טהור" ואם הצדדים לא טענו כראוי נותנים להם הזדמנות נוספת ובית הדין יחקור את הדין עד תומו, כיוון שעליו להביא לתוצאה נכונה וצודקת.

המגבלות המוטלות מכוח הסדר החברתי הן רק כלפי טענות משפטיות ולא כלפי טענות שבעובדה או ראיות חדשות, אלא אם בעל הדין הצהיר במפורש שאין לו יותר טענות שבעובדה ואין לו יותר ראיות ועדים, כי אז יחשב הדבר מחילה.

ישנם נוסחאות של שטרי בוררין בו בעל הדין מתחייב במפורש כי יוותר על ראיות חדשות במקרה שיצהיר כי אין לו, וקבלת הקניין יתן לזה תוקף, שלא יחשב הדבר אסמכתא בעלמא.

————-

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה – חלק א'

———— 

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/255180/#.VsSdYvkrLIU

lawlink ziki

חזרה

בוררויות בעידן הכפר הגלובלי 

נכתב ע"י: עוה"ד ציקי וולפסון

נוכח ״צמצומו״ של הכפר הנקרא כדור הארץ, הרי לעיתים נערכות בוררויות שהן רלוונטיות לביצוע בישראל אך מטעמים שונים נערכו בחו״ל.

לעיתים בוררויות אלו הן בוררויות בהן מעורבות חברות בינלאומיות בעלות סניפים בישראל ו/או עובדים בישראל, אשר לתוצאת הבוררות השלכה ישירה על גורמים בישראל ונדרשת אכיפת הבוררות בישראל. יכול גם כי בוררויות שעל פי דין תורה יערכו בחו״ל, אך לתוצאתן השלכה לגבי נכסים או אנשים/ישויות משפטיות שונות בישראל. אף במקרה זה נדרשת אכיפת הפסק בישראל.

מדינות שונות ברחבי הגלובס ערות למצב זה ומאחר וכלי הבוררות הינו נפוץ במדינות שונות ובין גורמים עסקיים, נתנו דעתן לצורך ביצירת כללים ואמנות לשם הסדרת הסוגיה.
האמנה הידועה ביותר ואחת המקיפות, אם לא המקיפה ביותר, ידועה בתור ״אמנת ניו יורק״. אמנת ניו יורק אומצה בישראל – כפי שאומצה במדינות רבות.

בוררות בארץ לעומת בוררות חוץ

בדומה לפסק בוררות שניתן בארץ, גם פסק בוררות שניתן בחו״ל – ״פסק בוררות חוץ״ שמו – אינו ניתן לאכיפה אוטומטית בארץ ויש להקדים ולאשרו בפני בית המשפט המוסמך על מנת ״להעלותו״ לדרגת פסק דין הניתן לאכיפה באמצעות רשויות האכיפה והביצוע השונות.

המועד להגשת בקשה לאישור פסק בוררות חוץ, שונה מזה של פסק בוררות שניתן בארץ.

על פי סע׳ 27 לחוק הבוררות בשילוב עם סע׳ 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, לענין פסק בוררות שניתן בארץ, הרי שלא ייזדקק בית משפט לבקשה לביטול פסק בוררות שהוגשה בחלוף 45 ימים ממועד שבו נמסר הפסק לצד המבקש את ביטולו. הגבלה נוספת – חלוף 15 ימים מיום שנמסרה לצד המעונין לבקש את הביטול הבקשה לאישור פסק הבוררות – אך לא יותר מ- 45 ימים ממועד מסירת הפסק לו.

אולם, שעה שהמדובר בפסק בוררות חוץ קובע סעיף 29 א׳ לחוק הבוררות, כי בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות חוץ שחלה עליו אמנה שישראל צד לה ואשר קובעת הוראות לענין זה, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות. היינו, יש לבחון היכן ניתן הפסק, האם ישנה אמנה שישראל צד לה, מהי הפרוצדורה הקבועה באמנה ובהתאם לכך יקבע המועד להגשת בקשה לאישור או לביטול.

למה זה חשוב?

הדבר יכול להיות אקוטי לשני הצדדים – הזוכה והמפסיד, מבקש האישור או מבקש הביטול – שעה שמבקש האישור של פסק אשר ניתן בארץ יכול להגישו בכל עת, וטוב יעשה אם יגישו בחלוף 45, ימים ממועד מסירתו לצד שיכול ויבקש לבטלו, ואילו כאשר המדובר בפסק חוץ יש לבחון היטב הדין והפרוצדורה, שם והאמנה החלה, שכן יכול ומבקש האישור יפסיד את המועד לאשרו, שכן בשונה מהדין בארץ, קיימת מגבלת מועד להגשת הבקשה לאישור.

כך גם מבקש הביטול – יכול והמועד שונה מזה שבחוק לגבי פסק בוררות שניתן בארץ הן לחיוב – היינו מועד ארוך יותר ממגבלת 45 הימים, או 15 יום ממועד הגשת הבקשה לאישור במגבלת 45 ימים – או לשלילה – היינו מועד קצר יותר.

יש לבחון היטב, מייד עם מתן פסק בוררות חוץ, עם בעלי מקצוע בדבר הדרכים לביצועו של פסק חוץ בישראל.

מה בדבר סעדים זמניים?

עיתים ניתנים סעדים זמניים במסגרתה של בוררות[1]. שעה שהמדובר בבוררות בחו״ל, יכול גם כן צד לקבל סעדים זמניים שם.

מה יעשה צד שניתן לזכותו סעד זמני – למשל צו מניעה?

משרדנו טיפל לאחרונה במקרה דומה לפיו, לקוח המשרד, במסגרת בוררות הנערכת בחו״ל, בקש כי צו מניעה אשר נפסק לזכותו, יקויים מיידית בישראל עוד בטרם ניתן פסק הבוררות הסופי בחו״ל.
מחד, יכול אותו צד לאשר צו המניעה בישראל כפסק ביניים במסגרתו של אישור פסק חוץ. אולם, אליה וקוץ בה, עד שיאושר הפסק וככל והצד שכנגד לא ימלא אחריו, הרי יחלוף זמן אשר ככל הנראה יהפוך את צו המניעה – אשר בעיקרו הינו סעד מיידי – לבלתי רלוונטי.

במקרה זה, יכול אותו צד להגיש בקשה לאישור פסק חוץ שהוא פסק הביניים שעניינו צו מניעה ולבקש במסגרתה של הבקשה סעד ביניים בישראל, הוא צו מניעה בישראל, עד שיוכרע ההליך המרכזי שהוא אישור פסק צו הביניים, שהוא צו המניעה.

לסיכום נאמר, כי האמור לעיל הינן רק חלק מיני רבות של סוגיות שונות ופתרונות שונים אשר הצורך להיזקק להליכים בארץ לשם אכיפת פסק חוץ מצריך[2].

יצוין, כי מאחר ואין מדובר בהליך תדיר – על אף שבעת האחרונה נוכח נסיבות הכפר הגלובלי הוא מצוי יותר ויותר – לעיתים נדרשים פתרונות מורכבים ויצירתיים לסוגיות שונות העולות במקרים כגון דא ורצוי להיוועץ בכל מקרה על נסיבותיו עם מומחים לדבר.

————-

[1] לא נכנס בטור זה לענין כלל הסעדים הזמניים אשר ניתן לקבל במסגרת בוררות בישראל, די לנו כי נאמר כי אלו אפשריים.

[2]  יכולים להיות פתרונות נוספים לאותן הסוגיות אשר אין זה המקום לפותרן.

————

ראו גם:
עיקול במסגרתו של הליך בוררות
הדרכים לביטול פסק בוררות
אכיפת פסקי בוררות בערכאות

———– 

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/246908/#.Vqcu3fkrLIU

lawlink yuval

חזרה

מהפכה קטנה בדיני שטרות 

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

התרגשות רבתי אוחזת בימים אלו במסדרונות עולם המשפט, נוכח החלטת בית המשפט העליון בתיק רע"א 8301/13 טל טריידינג קורפ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר פורסמה לפני כמה שבועות והיא לבטל הלכה קודמת בעניין זה.

למרות הטכנולוגיה שהולכת ומתקדמת, כרטיסי האשראי, הבנקים הדיגיטליים וכו', שיקים הם עדין אחד מאמצעי התשלום הנפוצים ביותר במשק. לפיכך ההלכה החדשה מבית המשפט העליון תשפיע על כולנו. במאמר זה נסקור בקצרה את ההלכה החדשה והשפעתה.

ביצוע עסקה באמצעות שיקים דחויים

קונה ומוכר עשו עסקה. הקונה נתן למוכר כנגד הסחורה שיקים דחויים ("עסקת היסוד"), ברור היה שמועד פירעון השיקים הינו לאחר קבלת הסחורה. השיקים הועברו לבנק של המוכר והוסבו לפקודתו של הבנק, אפילו ייתכן שהועברו לניכיון בבנק לצורך כיסוי חוב של המוכר כלפי הבנק (כלומר הבנק נתן תמורה כנגד השיק). עוד בטרם הגיע מועד פירעון השיקים, הפר המוכר את ההסכם ולא סיפק לקונה את הסחורה (מצב המכונה כישלון תמורה). במידה והשיק תקין וללא פגם – הבנק נקרא – "אוחז כשורה" בשטר (שיק) או נסב. נוכח כישלון התמורה – הקונה רץ לבטל את השיק ואולם כנגדו טוען הבנק, כי מאחר והוא (הבנק) אוחז כשורה בשטר (שיק), אזי הקונה חייב לפרוע את הסכום על אף שלמעשה עסקת היסוד נכשלה. זכותו של מי תגבר? של הקונה או של הבנק? זו למעשה השאלה אשר עמדה במרכזה של ההלכה אשר שונתה.

מי הוא אוחז כשורה בשטר?

סע' 28(א) לפקודת השטרות, מגדיר כי "אוחז כשורה" הוא מי שמחזיק את השטר בידיו כאשר הוא שלם ותקין לפי מראהו וכאשר הוא קיבל את השטר לידיו לפני שעבר זמנו, לא הייתה לו ידיעה כי השטר חולל לפני כן, אם אמנם כך היה, וכי הוא לקח את השטר בתום לב, בתמורה בת ערך ובעת שכאשר לקח את השטר לא ידע שקיימת בעיה בעסקת היסוד. במילים אחרות, אוחז כשורה הוא מי שקיבל את השיק לידיו כאשר הוא שלם ותקין לפי מראהו, בתום לב, בעד ערך ובעת שקיבל את השטר לידיו לא ידע כי קיימת בעיה כלשהיא בזכויות הקיימות מכוח השטר.

אוחז תמורת ערך

"מעמד" נמוך יותר מ"אוחז כשורה בשטר" הוא "אוחז תמורת ערך". ההגדרה מצויה בסע' 26(ב) לפקודת השטרות. תמורה בת ערך – הינה כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה או חוב קודם או חבות קודמת, וכנגדם ניתן שטר לפירעון מיידי או לפירעון בזמן עתיד. במילים אחרות אוחז תמורת ערך הוא מי שנתן תמורה כלשהיא כנגד השטר.

בהלכה הקודמת (אשר בוטלה) נקבע כי אפילו מי שהוא אוחז בעד ערך, הוא גובר על אותו קונה אשר עסקת היסוד שלו נכשלה. כך למשל יוצא הקונה "קרח מכאן ומכאן" כלומר גם לא קיבל את הסחורה וגם נדרש לשלם את התמורה, נוכח היות צד שלישי תלוי בכך. במקרה זה הקונה יצטרך לשלם כאמור את הסכום הרשום בשיק, ולאחר מכן לתבוע אותו מהמוכר. היה והמוכר קרס כפי שאירע כן, ספק את הקונה יוכל לקבל את כספו בחזרה.

מה קובעת ההלכה החדשה?

ההלכה הנוכחית קובעת, כי רק מי שהוא אוחז כשורה, יוכל לקבל את תמורת השיק מהקונה, אשר נתנו למוכר, זאת גם כאשר הקונה לא קיבל תמורה עבור השיק שהוא מסר למוכר.
במקרה של ההלכה הנוכחית שתי חברות עשו עסקה לרכישת יהלומים (עסקת היסוד), הקונה נתן למוכר שיק דחוי והמוכר הסב את השיק לבנק. כנגד זאת נתן הבנק אשראי למוכר. עסקי המוכר קרסו, והקונה ביטל את השיק. הבנק טען כי הוא אוחז כשורה או לכל הפחות אוחז בעד ערך ועל כן הקונה חייב לשלם לו את התמורה.

בערכאות הקודמות נקבע כי הבנק לא היה אוחז כשורה בשטר, נוכח פגמים אשר נפלו בו ולכן היה לכל היותר אוחז בעד ערך.

בית המשפט העליון, ביטל את ההלכה לפיה גם אוחז בעד ערך יוכל לתבוע בגין השטר, והותיר את המצב לפיו רק מי שהוא אוחז כשורה יוכל לתבוע לפיו, אם כאמור הופרה עסקת היסוד.

בסיכומו של עניין מי שמקבל שיק בהסבה, אשר מועד פרעונו בעתיד (ובפועל לא ניתנה כנגדו תמורה), יוכל לכפות את פרעון השיק, רק אם יוכיח כי הוא אוחז כשורה בשיק.

יש שטוענים, כי שינוי ההלכה יוביל את הבנקים לצמצם מתן אשראי/הלוואות על יסוד שיקים עתידים. מצב זה ייתכן, אולם המצב הסביר יותר, הינו שהבנק יבדו היטב את השיקים שמסבים לפקודתו על מנת שיימצא תמיד במצב של אוחז כשורה.

נסיים בשתי עצות מעשיות:
1. ככלל ממעטים לתת שיקים שניתנים להסבה לצדדים שלישיים – דבר זה יקטין את הסיכוי של צד לצאת "קרח מכאן ומכאן".
2. אם אתם הצד שמקבל את ההסבה של השיק – יש לוודא כי השיק תקין ומושלם, על מנת שיהיה מוקנה לכם מעמד של אוחז כשורה ולא של אוחז בעד ערך, בכדי ליהנות מהמעמד של אוחז כשורה על השיק להיות שלם ותקין. ללא מחיקות, פגמים או קרעים. השמות הנם מדויקים ואין טעויות. חתימת ההסב שלמה, ויש זהות מוחלטת בין חתימת ההסבה לשם.

————-

ראו גם: מה עושים כאשר השיק חוזר?

————

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/238567/#.Vn_va_krLIV

 

lawlink eliyahu

חזרה

סופיות הדיון בהלכה – חלק א' 

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

בכל הליך משפטי, יש צורך בהגבלת ההליך בסדר דין וזאת על מנת לאפשר ולמקד הליך הוגן המביא לחקר האמת ולמנוע שימוש בהליכים משפטיים כדי להטריד את בעל הדין ולגרום לו נזקים. במערכות משפט מודרניות, הענין מוסדר בחוקים ותקנות לסדרי דין, אולם בהלכה היהודית סדרי הדין מעטים ואינם קשיחים, באשר חקר האמת הינו השיקול הדומיננטי כאשר ההלכה מניחה כי לבעלי דין חזקת כשרות והם תמי לב ולא ינצלו את ההליך להטריד ולגרום נזק. אולם, בכל זאת מצאנו מקורות המציבים גבול בין הצורך לחקר האמת מחד והצורך למנוע ניהול הליך קנטרני מאידך.

ישנה משנה במסכת סנהדרין[1] אשר יכולה לשפוך אור על סוגיה זו. המשנה מורכבת מדין כללי ועוד שלשה חלקים כאשר בכל חלק ישנו דין. בחלקים הראשונים קיימת מחלוקת ביחס לדין הנזכר כדו שיח בין רשב"ג לחכמים, אולם בחלק השלישי הדין מוסכם על כולם. וז"ל:

דין מוסכם
כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין

מחלוקת א
אמר לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום מצא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים

מחלוקת ב
אמר לו הבא עדים ואמר אין לי עדים אמר הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים הרי זה אינו כלום אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה

דין מוסכם
ראה שמתחייב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני ויעידוני או שהוציא ראיה מתחת פונדתו הרי זה אינו כלום

ננתח את הדברים בקיצור נמרץ:

העיקרון הכללי הוא, כי אפשר לסתור פסק דין באמצעות ראיות חדשות אלא אם כן נתבקשו הדיינים לקבוע אחרת.

המחלוקת הראשונה היא: כשבעל דין מבקש להגביל את בעל הדין שכנגד בהבאת ראיה ל-30 יום, חכמים סבורים כי בית הדין יכול לקבל החלטה כזאת. רשב"ג סובר, שאין הדבר בסמכותם שכן הדבר יכול לגרום לאי צדק במקרה שאכן תתגלה לבעל הדין שאותו מגבילים ראיה מאוחר יותר. ברור כי המחלוקת בין רשב"ג לחכמים הינה איזה אינטרס להעדיף, חקר האמת או סופיות הדין, הסדר והיציבות המאפשרים לאדם לתכנן את עתידו הכלכלי.

המחלוקת השניה הינה שלב מתקדם יותר. מדובר במקרה שבעל הדין הודה כי אין לו יותר ראיות ואין לו עדים נוספים, ואין כאן בקשה מטעם הבעל דין השני. האם הודאה זו בכוחה להגביל אותו בעתיד ולהוות סמך לסדר וליציבות? גם כאן נחלקו חכמים ורשב"ג, כאשר רשב"ג מעדיף את גילוי הצדק על פני היציבות.

הפסקה האחרונה "ראה שמתחייב וכו'" – מפרש רש”י, כי הוא המשך לדין הקודם בה אמר בעל הדין שאין לו ראיות ומצא ראיות. היינו, לאחר שרואה כי הוא עומד להפסיד, שינה דעתו ואמר שיש לו ראיות. כאן מסכים רשב"ג לחכמים, כי הנסיבות מעידות שהוא מבקש להעיד עדים מתוך רצון להטעות את בית הדין ולהציל את עצמו מלהתחייב בדין ואילו ידע מעדים אלו, לא היה מודה שאין לו ראיות נוספות.

נחלקו הפוסקים האם הלכה כרשב"ג או כחכמים, כאשר הפוסקים הקישו על מגוון נסיבות בהם אדם מנסה להמשיך את הדיון או לצאת למסע דיג של ראיות עדים ומסמכים.
ברם, למעשה בבתי הדין לממונות היום, הואיל והם דנים על פי סמכותם כבוררים, ובהסכם הבוררות המצוי מוקנים להם סמכות לחרוג מן הדין ושיקול דעת רחב, הם אינם רואים עצמם כבולים להלכה הקוגנטית ופועלים בכל מקרה לגופו מטעמים של צדק, ואיזון פרטני בין האינטרסים המנוגדים.

זאת ועוד, כחלק מפרשנות דין המשנה, מביאה הגמרא מחלוקת בין בעלי דין, כאשר האחד רוצה כי הצדדים ינהלו את הדיון ב"מקום הועד" ששם מצויים תלמידי חכמים בקיאים יותר וחשובים יותר ובשל כך יתביישו בעלי הדין לשקר בפניהם והשני טוען, כי כרוכות בכך הוצאות גדולות שיחסכו אם ידונו בעיר. רבי יוחנן סובר – כופין אותו וילך למקום הועד ור' אלעזר סובר – כופין אותו ודן בעירו.

גם כאן אין כל כך משמעות למחלוקת בעת הזו, באשר במצב המשפטי דהיום הצדדים חייבים להסכים על הרכב מסוים ולמנותם כבוררים. אולם ניתן להסיק, כי במקרה שקיבלו עליהם בוררים וצד מבקש למנות מומחה, או מבקש מבית הדין לנסוע למרחק ולחוות באופן אישי את מצב הנכס או זירת האירוע נשוא הסכסוך הממוני, אזי בית הדין יקבל החלטה המאזנת בין קידום הצדק לבין ההוצאות הכרוכות בכך.

באופן כללי גם נושא זה עולה קנה אחד עם שיטת המשפט העברי בנושאים אחרים, להעדיף את בירור הצדק על פני הסדר הציבורי, שכן ישנה מטרה במשפט מעבר להרמוניה חברתית והוא מיצוי הדין והצדק המוחלט, באמצעות דיני התורה כהתגלות א-להית וביטוי לרצון הבורא.

טוענים רבניים ועו״ד מנוסים, בודקים היטיב את נוסח "שטר הבוררין" בענין זה ובמקרים בהם יש לצד שכנגד קושי להשיג ראיות כגון בנסיבות שאין תיעוד במסמכים, או כשהנסיבות התנהלו בחו"ל, או לפני זמן רב, הם יבקשו להגביל את סמכות בית הדין ולמנוע מסע דייג מלכתחילה. ברם, בדרך כלל בית הדין אינו מסכים לשנות הרבה ב"שטר הבוררין" אם בכלל, ויש לקיים על כך דו"ד כבר בהזמנה הראשונה לפני החתימה על השטר-הסכם.

במאמר הבא נעסוק בענין נוסף והוא מציאת ראיות לאחר הכרעת הדין, והאם יתכן מצב בו בית הדין כבר הכריע את הדין בפסיקה ולאחר מכן מצא אחד מבעלי הדין ראיה, האם יותר לו לסתור את הדין ולפתוח את ההליכים שוב?

עוד נסקור מקרים ספציפיים ממקורות פוסקי הדורות האחרונים, על מנת להמחיש ולראות קונקרטיזציה של הפעלת השיקולים שבתחום סמכותם של הדיינים כבוררים, וננסה לבסס כללים ולתרגם על ידם את העקרונות לשפת המעשה.

————-

[1] בבלי סנהדרין לא, ב

————-

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה – חלק ב'

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/232859/#.VmbYFHarTIV

 

lawlink yuval

חזרה

הנושה הלא מובטח 

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

מתוך עסקים רבים שנפתחים רק מעטים שורדים. המצב קשה עוד יותר בעסקים הקטנים. עסקים אלו אשר קורסים, פעמים רבות מותירים אחריהם נושים רבים.

בין קבוצות הנושים[1] קיימים הבדלים וניגודי עניינים, כך למשל בין העובדים, הלקוחות, הספקים, הרשויות ועוד. לשם המחשה נתאר רק את הלקוח שרכש טובין ושילם את מלוא התמורה בעבורם, מול הספק שאמור לספק טובין דרך בית העסק ולא מקבל את התמורה בעבור הטובין. כך למשל העובדים בדרך כלל מול הנושים האחרים, שכן הם יכולים לקבל את כספם (לפחות בחלקו) מהביטוח הלאומי ואילו הנושים האחרים מבינים כי קריסת בית העסק, בסבירות גבוהה משמעותה אי פירעון החוב.

הגופים הגדולים, החזקים אשר בדרך כלל מקבלים ייעוץ משפטי, יודעים במרבית המקרים איך להגן על עצמם, הן במסגרת העדיפות המוקנית על פי החוק, והן בנקיטת הליכים משפטיים מקדימים, למשל על ידי רישום שיעבוד, או קבלת בטוחה כלשהיא או אולי אפילו ערבות אישית של בעלי העסק שלימים קרס. כך למשל פועלים הבנקים, או ספקים גדולים אחרים.

גם רשויות המדינה, יודעות להגן על עצמן, למשל בחקיקה.

מי שאינו יכול בדרך כלל להגן על עצמו הם ה"נושים הקטנים", אשר גם בגלל אופי עבודתם וגם בכלל "היעדר כוח" מול בית העסק מוצאים עצמם כאשר בית העסק קורס ומשאיר אחריו חובות – עם חובות שספק אם ייפרעו. אפילו החובות אינם גדולים מידיי, לעסק קטן אשר מתבסס על מחזור לא גדול – אפילו פגיעה של כמה אלפי שקלים בודדים, עלולים להוציאו מאיזון. לא פעם קורה כי עסק אחד שקרס גורם לקריסה של עסקים נוספים אחריו (הדוגמא הבולטת ביותר היא קריסת רשת קלאבמרקט).

מה יעשה נושה "קטן"?

מניעה

כמו ב"שפעת" – מניעה היא התרופה הטובה ביותר. ספק, או בעל עסק, צריך להימנע ממתן אשראי ארוך טווח על סכומים גדולים מאד לבית עסק אחר. ראית שבית העסק שמכרת לו בהקפה אינו עומד בתשלומים, בדוק היטב את מצבו, אולי הוא עומד בפני קריסה, צמצם את הנזק הצפוי ופוטנציאל הנזק. חברינו בעלי העסקים טועים פעמים רבות שעה שהם "מזרימים" עוד סחורה על מנת שבית העסק יוכל להמשיך לעבוד ולמעשה גרמו בכך להגדלת החוב כלפיהם.

מזעור נזקים

היה ובית העסק כבר קרס או עומד בפני קריסה, בפניך הנושה מספר אפשרויות – ראשית, אסוף את הסחורה אשר נתת לבית העסק. ההלכה המשפטית הנוהגת היא שהבעלות בסחורה הינה של הספק עד אשר לא שולמו כל התשלומים בגינה.
אפשרות אחרת, מוגבלת במידה מסוימת, היא קיזוז. כאשר יש חיובים הדדים בין שני צדדים ואפילו נקלע אחד להליך חדלות פירעון – אזי רשאי כל צד לקזז מתוך מה שהוא חייב לצד השני את החיוב אשר לא נפרע אצלו.

הגשת תביעת חוב

במידה ולא ניתן לפעול באחת הדרכים הללו למזעור הנזקים וכבר נקלעתם למצב שבו חייבים לכם כספים ואין לכם בטוחה או ממי להיפרע, עליכם להגיש תביעת חוב (או בשמה הידוע גם הוכחת חוב).

פעמים רבות נושים, פותחים ומשקיעים בהליך משפטי כנגד גורם אשר חייב להם כספים, ובסיומו מגלים כי "אין ממי לגבות", שכן בית העסק נסגר או קרס או שהחייב מצוי בהליכי חדלות פירעון. על מנת לייתר הליכים משפטים אלו, נקבע בחוק כי מי שטוען שחייבים לו כספים, יכול להגיש "תביעת חוב" אשר מעמדה הוא כמעט כמו של תביעה רגילה בבית משפט. תביעת החוב מוגשת לכונס הנכסים הרשמי או לבעל התפקיד אשר מונה מטעם בית המשפט, ואליה יש לצרף את כל הראיות אשר תומכות בטענת החוב. בעל התפקיד הינו בעל מעמד של "מעין שיפוטי" והוא בודק את טענת החוב ופוסק האם קיים חוב ומה גובהו וכן על החלטתו ניתן לערעור בפני בית המשפט.

תביעת חוב יש להגיש על טופס אשר ניתן למצוא ברשת האינטרנט וכאמור לצרף לה את מלוא הראיות. שימו לב – הזכות להגשת תביעת חוב מוגבלת בזמן !!! ולאחר מועד זה נדרשת רשות של בעל התפקיד לקבל את תביעת החוב אשר הוגשה באיחור.

במסגרת סמכויותיו, בעל התפקיד צריך לכנוס את כל נכסי החייב, למוכרם ומהכספים אשר יתקבלו לחלק (ולו לפחות חלק מהחוב) לנושים. כך ניתן כאמור לקבל לכל הפחות חלק מהכסף.

————-

[1] נושה הוא מי שזכאי לתבוע מהחייב סכום כסף, בכל עילה.

————-

ראו גם: 

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

הליך פשיטת רגל בקציר האומר

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

תספורתו של פונזי

————-

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/227181/#.VlJVCnarTIU

 

lawlink leeron

חזרה

הליך פשיטת רגל בקצירת האומר

נכתב ע"י: עוה"ד לירון נרונסקי

מהי פשיטת רגל?

הליך פשיטת רגל מיועד לאדם אשר נקלע לחובות ואין ביכולתו לפרוע אותם. בניגוד לדעה הרווחת כאילו חברה יכולה 'לפשוט רגל', פשיטת רגל עוסקת ביחידים בלבד, וההליך המקביל המתאים לחברה חדלת פרעון (כלומר חברה שאינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות) הינו 'פירוק'. בהליך פשיטת הרגל, החייב הינו האדם אשר נקלע לחובות, והנושה – הינו כל גוף (חברה, אדם פרטי, שותפות) לו חייב החייב כספים.

מהי מטרתו של הליך פשיטת רגל?

להליך פשיטת הרגל מספר מטרות. האחת, לטובת הנושים – הליך פשיטת הרגל מאפשר לכנס (לאסוף ולרכז) את כל נכסי החייב ולחלק אותם בצורה היעילה והטובה ביותר ובהתאם ליחס החוב המגיע לכל נושה. השנייה, לטובת החייב – ההליך מאפשר לחייב שנקלע לקשיים ואינו מסוגל לפרוע את חובותיו, לפתוח דף חדש בחייו הכלכליים על ידי שמיטת חובותיו בסופו של יום וקבלת הפטר מן החובות (כפי שיורחב בהמשך). מטרה נוספת להליך, שהינה מטרה חברתית רחבה יותר היא החזרת פושט הרגל למעגל העבודה, והחזרתו למסלול בו הוא ממצה את כושר השתכרותו, דבר המגדיל את העושר החברתי המצרפי.

כיצד ניתן להיכנס להליך פשיטת רגל?

הכניסה להליך פשיטת הרגל יכולה להיעשות על ידי החייב, או על ידי הנושה אשר בהתאם לתנאים הקבועים בדין יכולים להגיש בקשה לפשיטת רגל. בית המשפט שידון בבקשה הינו בית המשפט המחוזי.

נסביר מספר שלבים המתרחשים בהליך פשיטת רגל:

צו הכינוס– בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו לכינוס נכסי החייב. צו הכינוס מתייחס לחובות אשר נצברו לחובת החייב עד ליום מתן צו הכינוס בלבד. מרגע שניתן צו הכינוס, מנועים הנושים לפתוח או להמשיך בהליכים משפטיים נגד החייב(1), כולל פתיחה וניהול תיק הוצאה לפועל כנגד החייב, אלא אם קיבלו על כך אישור מבית המשפט. יחד עם זאת, נושה אשר חובו מובטח (משכנתא, משכון, וכדומה), יכול לממש את בטוחתו ברשות בית המשפט. כמו כן, צו הכינוס אינו משהה הליכים פליליים והליכים מסוג תביעה לסילוק יד.

במעמד צו הכינוס ממנה בית המשפט בדרך כלל מנהל מיוחד/ נאמן אשר תפקידו לכנס ולרכז את נכסי החייב, לאמוד ולבחון את גובה חובות החייב לנושים השונים (תביעות החוב כפי שיוסבר להלן) ובסופו של יום לפרוע בצורה מקסימלית את החובות אשר אושרו על ידי הנאמן מתוך נכסי החייב.
הכונס הרשמי (הגוף האחראי הרשמי מטעם המדינה על הליך פשיטת הרגל) משמש כמפקח על פעולות הנאמן, ובמקרה שלא מונה נאמן לנכסי החייב, ישמש הכונס הרשמי כנאמן על נכסי החייב.

תביעות החוב– תביעת חוב היא הדרך של הנושה לנסות ולקבל מהחייב את החוב לאור העובדה שהוא מנוע כאמור מלפתוח בהליכים משפטיים כנגד החייב לאחר מתן צו הכינוס. תביעת החוב תוגש בתוך שישה חודשים מיום פרסום צו הכינוס ברשומות.

הסדר נושים– החייב יכול להגיע להסדר עם נושיו לאורך הליך פשיטת הרגל ואף לפניו. הסדר הנושים יובא לאישור בית המשפט אשר יכול לקבל את ההסדר, להתנות אותו או להתלות אותו.

דיון בבקשת פשיטת הרגל– בתום שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס יקיים בית המשפט דיון בבקשת פשיטת הרגל אליו יוזמנו החייב, הנושים אשר הגישו תביעת חוב, והכונס הרשמי. בית המשפט יכול לדחות את הבקשה לפשיטת רגל אם שוכנע כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל או אם שוכנע כי החייב יכול לפרוע את חובותיו. כמו כן יכול בית המשפט לדחות את מתן ההחלטה בבקשה על מנת לאפשר לחייב להסדיר את חובותיו בדרך של פשרה או הסדר. במידה והחליט בית המשפט להכריז על החייב כפושט רגל, יהיו נכסי פושט הרגל ניתנים לחלוקה בין נושי החייב ויוקנו לנאמן. לאחר מתן צו פשיטת הרגל יוכל הנאמן לפעול למימוש נכסי החייב ולחלוקתם בין הנושים.

על חייב שהוכרז פושט רגל מוטלות מגבלות כלכליות (הגדרתו כ"לקוח מוגבל מיוחד", איסור על שימוש בכרטיסי חיוב, איסור לייסד תאגיד) האמורות למנוע ממנו ליצור התחייבויות חדשות. רובן של ההגבלות אינן "חדשות" לחייב, שכן כנגד רוב החייבים נפתחו הליכים משפטיים עוד טרם צו הכינוס במסגרתם הוטלו על החייב הגבלות דומות.

כיצד ניתן לסיים הליך פשיטת רגל?

צו הפטר– למעשה, קבלת צו ההפטר היא המטרה העיקרית של החייב בהליך פשיטת הרגל. ההפטר מהווה את השלב הסופי בו פוטר בית המשפט את החייב מכל חובותיו (למעט חובות מסוימים). פושט הרגל יכול להגיש בקשה להפטר בכל עת שיחפוץ, אולם בהתאם להנחיות הכונס הרשמי, ניתן יהיה לשקול את מתן צו ההפטר לאחר 4 שנים מיום מתן צו הכינוס.
במסגרת הבקשה להפטר, יקיים בית המשפט דיון במעמד החייב, נושי החייב, הנאמן והכונס הרשמי, וישקול את התנהגות החייב לפני כניסתו להליך פשיטת הרגל ובמהלכו, וכן את חובותיו ונכסיו. בית המשפט רשאי להעניק הפטר, להתלות או להתנות אותו בתנאים שונים.

לסיכום, הליך פשיטת הרגל הינו הליך מורכב, בו קיימים אינטרסים שונים, ולעיתים מנוגדים שמשמעותם הכלכלית עשויה להיות משמעותית ביותר. לפיכך, אנו ממליצים הן לחייב והן לנושה לקבל ייעוץ משפטי מקיף שמסגרתו ייבחנו נסיבות כל מקרה לגופו.

————-

(1) כאמור, בגין חובות שנצברו עד ליום מתן צו הכינוס בלבד.

————-

ראו גם: 

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

תספורתו של פונזי

————-

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/217858/#.VjVItH6rTIU

 

lawlink eliyahu

חזרה

השפעת המשפט הישראלי על ההלכה היהודית

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

השפעה מול כפיפות מכוח סמכות מחוקק

מאמר זה יסוב, על השפעתם של חוקים בכלל וחוקי מדינת ישראל בפרט על משפטי הממון שבתורה, כאשר ההנחה היא כי אין ההשפעה תוצאה של סמכות המחוקק אלא מפאת קביעת מנהגים שבממון. דהיינו, ידועות הטענות לפיה יש מקום לקלוט חוקים מחוקי מדינת ישראל בהלכה כתוצאה מדוקטרינות כמו דינא דמלכותא דינא, משפטי המלך או תקנות שבעה טובי העיר, אך לא בכך נעסוק שכן הנושא אינו מוסכם ומהווה סלע מחלוקת בין הזרמים השונים בציבור הדתי והחרדי. הואיל ואנו נצמצם את הדיון למשפטי ממון בלבד, מספיק לנו מנגנון מנהג שבממון אשר בעיקרה עומד בסיס ההסכמה בין אנשים בעת התקשרותם בפעולה משפטית.

לא נגזים אם נאמר, כי הנפח הדומיננטי של ההלכות בשולחן ערוך "חושן משפט" אין מקורו בחמשה חומשי תורה, שכן פרט להלכות שומרים, ארבע אבות נזיקין [שרובם ממילא לא נוהגים היום], עדות [שכבר לא נוהג בכלל] ונחלות ועד כמה הלכות פרטיות הכל הוא תוצאה של סברא ומנהג. בנדון המוציא מחבירו עליו הראיה, המהווה הבסיס עליו נשען כל הלכות הממון, קובע התלמוד "למה לי קרא סברא הוא!" והדי קביעה זו נשמעים ברקע מאמר זה. לפיכך הנדון יהיה, כי הסברא היוצרת את מנהגי הממון מהווה מקור חשוב ליצירת ההלכה היהודית במשפטי ממון, ולמה יגרע חוקי מדינת ישראל אשר נוהגים על פיהם מיתר מנהגי הממון?

להלן נדון בכמה דוגמאות המייצגות סוגי השפעה של חוקים, ודוקא אצל הפוסקים אשר אינם נחשדים על מתן תוקף לחוק המדינה בגין סמכות המחוקק.

חוק הגנת הדייר

חריג לחופש החוזים מגביל עילות פינוי, סכום שכר דירה מטעמים סוציאליסטיים ועל מנת לפתור את מצוקת הדיור שהיה קיים ב-25 שנים הראשונות של המדינה.
הרב מאיר אריק בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנ"ב ב' [בעקבות תקנות בפולין אחר מלחמה"ע 1] כותב כדלהלן:

דבכהאי גוונא דהוא לתקנת בני המדינה, הוי ספיקא דדינא, אם שייך בזה דינא דמלכותא דינא, ובנהמ"ש ס"ל להלכה דבספד"ד השוכר נקרא מוחזק, ובנד"ד הדבר בקרקע ולתקנת בני המדינה כולה, דלדעת רוב הפוסקים דד"מ דינא, ואפשר גם הש"ך מודה בקרקע, כיון דהקרקעות שלהם, אף שאינו נוגע למסים, ע"כ אין להוציא מיד המוחזק.

רואים במפורש כי הרב מאיר אריק מסתמך על דינא דמלכותא נוכח היות החוק נחקק בפולין, ומקים הלכה התואמת לחוקי הגנת הדייר. וראו עוד שו"ת מנחת יצחק ח"ב פ"ו. ובשו"ת אגרות משה חלק חו"מ א' סימן עב:

אבל לע"ד בעובדא זו דעשו מדינא דמלכותא שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר אף אחר שכלתה זמנו כל זמן שרוצה לדור שם… אבל באם יהיה עוד קיים דין המלכות הוי השכירות כהתנו שיהיה הזמן כפי דין המלכות שכל זמן שירצה השוכר לדור שם ידור. וא"כ הוא גם מדין התורה ממילא כבתוך הזמן. והגע עצמך דהא ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה כגון בב"מ דף פ"ג מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן ומקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק וכגון בדף ק"ג [בב"מ] במקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש אחריו יחרוש וכדומה א"צ שיעשה המנהג ע"פ חכמי תורה וגם אף לא ע"פ יהודים דוקא דאף שהנהיגו זה הנכרים כגון שהם רוב תושבי העיר נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא.

הרב יוסף אליהו הענקין תשובות איברא צו(1) סק"ט, צו(2) סק"ט, הכריע כמו הרב מאיר אריק, והרב יעקב ישעיה בלויא פתחי חושן ח"ג הלכות שכירות פרק ד' סעיף ג':
ובזמננו בא"י נהוג ענין זכות הגנת הדייר, ומכיון שהוא מנהג המדינה אזלינן לפי הכללים של חוק הגנת הדייר. וכל בתי הדין נוהגין כן, ואע"פ שלפעמים מוצא השוכר או המשכיר את עצמו מקופח לפי הדין יש לילך אחר המנהג, על דעת כן שכרו… ויש להזהר בזה.. שהגורע מהמנהג הרי זה גזלן.
יצויין כי הרב משה שטערנבוך תשובות והנהגות ח"ג תס"ח מחלק בין הגנה מכוח תשלום להגנה ללא תשלום.

עד כאן נדון במקום בו אין הסדר ספציפי בחושן משפט על כן אין פלא איפה שאימצו את החוק כדין מנהג שבממון, ברם מצאנו מקום בה אימצו את החוק על פני הסדר הלכתי תורני ובמקומו.

חוק המקרקעין בתים משותפים

חוק המקרקעין קובע הסדר ביחסים שבין דיירי בית משותף. הסדרים אלה הינם איזון בין הזכות הקניינית הפורמאלית והקבועה, לבין הצורך להגמיש אותה בין אינטרסים נוגדים ושימוש לרעה בזכות. רוב רובם של הנושאים מוסדרים באופן מפורט בהלכה היהודית ולא בהכרח באופן התואם את החוק.

וכך כותב המנחת יצחק (ח"ז קכ"ו):
ע"ד תקון הגג ולזפתו בבית משותף שיש בו כמה קומות, אם התחתונים צריכים ג"כ לסייע להעליון, היות שכתבו הרא"ש, והטור (חו"מ סי' קס"ד), דאדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העלי' את גגו שלא ירדו גשמים לתחתון, אבל התחתון אינו חייב כלל להעמיד רגל להעליון, וכ"פ הרמ"א שם /חו"מ סי' קס"ד/ (סעי' א'), כל צרכי הגג חייב בעל העליון, וכ"ה שם בכל המפרשים בסמ"ע וש"ך ובאה"ט ובמשה"א וביאור הגר"א (וכולם תירצו הקושיא (מסי' קנ"ה) עי' שם) בלי שום חולק עכת"ד השאלה. והנה כ"ת הזכיר מה שלפי חוקי המדינה מחויבים גם הדיירים התחתונים לסייע לתיקון הגג… הנה מש"כ דאין בזה משום דד"מ דינא דאין בזה משום תקנת המדינה, צדקו דבריו…. והנה באשר שהמנהג הזה מפורסם שכן נוהגים בבתים משותפים, ולא שמענו פקפוק ע"ז, (חוץ ממה שכ"פ באים להב"ד בטענה שבעל הגג גרם להקלקול, או מה שמחייבים להשתתף בהוצאות את מי שיש לו דירה בהבית ואינו דר שם וכיב"ז), לכן הנני לבאר את מה שעם לבבי בזה, והיות שדברי התה"ד (סי' שמ"ב) שהובא בדברי כ"ת, הוא יסוד גדול בנד"ד אעתיק דבריו, וז"ל יראה דהני מילי תלוי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכתב בהדיא דרוב עניני מסים תלוים במנהג, וכן מרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על ענין המס דמנהג מבטל הלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא, וכתב נמי דלאו דוקא מנהג חכמים אלא מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם, כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא, … ועל יסוד דברי תה"ד הנ"ל בנויים כמה גופי הלכות בש"ע ופוסקים בכמה מקומות.

חוק המקרקעין – הצורך רישום

מנגד, יש פעמים שנחלקו הפוסקים באימוץ חוק מדינה כמנהג. על פי ההלכה היהודית, קרקע נרכשת בכסף שטר וחזקה. על פי החוק, הזכות הקניינית נוצרת ברישום בפנקסי המקרקעין. האם יש צורך לבצע רישום דוקא כדי להגיע למצב של זכות קניינית? למעשה נחלקו בזה הפוסקים בפס"ד של הרב אלישיב פד"ר ו' שע"ו משמע כי הדבר אינו ברור, וזאת למרות דעתו של המהריב"ל שהקנין יחול מעת הרישום – הטאבו – כי נחשב הדבר כאתרא דנהיגי למכתב שטרא ולא כתב שטרא. וכן הדבר בענין ערבות בנקאית ראה שם פד"ר ה' רנ"ח.

חברות בערבון מוגבל

אחד הנושאים החשובים יותר היום ואשר נחלקו בו הפסוקים, הוא הגבלת אחריות לחובות החברה מפאת מסך ההתאגדות וזאת מפני שהמנהג מקים ישות משפטית נפרדת יש מאין. האם יש כוח במנהג ליצור אישיות משפטית נשוא לזכויות וחובות שהתורה אינה מכירה בו? היה ויחקק חוק לפיה לכלבים יש בעלות על מלונתם, וכי יעלה על הדעת שהתורה תקבל זאת?
בשאלה זו דנו רבים. הנפקות בעיקר נוגע לשאלות איסור כמו חמץ בפסח והלוואה בריבית, שכן לענין השאלה הממונית המנהג מתקבל כתנאי תקף. בשאלת הגבלת האחריות, לא יוכל הנושה לתבוע אישית את בעל המניה, שהרי זה כאילו הצדדים התנו ביניהם מראש שאחריות החוב מוגבל לנכסים מסוימים השייכים לבעל המניה ולא לאחרים גם אם נקבל כי אין החברה אישיות משפטית נפרדת.
אולם, לגבי חמץ שבבעלות החברה, האם בעלי המניות עוברים בפסח משום בל יראה ובל ימצא? הרי ניתן לומר כי אין החמץ ברשותם אלא ברשות אחרת – החברה, והיא לא נצטוותה שלא להיות בעלים של חמץ בפסח. או, האם יכול אדם ללוות מחברה או להלוות לחברה ממון בריבית קצוצה? שהרי איסור ריבית הוא רק לגבי רעהו ואחיו ומותר לקחת או לתת לנכרי וכל שכן לחברה שאינה בן אדם. שאלות אלו תלויות בקונסטרוקציה המשפטית של האישיות המשפטית הנפרדת, תנאים מכללא לא יעזרו לנו לשנות את המציאות מי הוא בעל הממון?
למעשה קיימת מחלוקת בפוסקים בענין זה. דעת השרידי אש, כי אכן כאשר נקלט מנהג שבממון הוא נקלט על קרבו וכרעיו וכולל את הקונסטרוקציה המשפטית המביאה למנהג, קרי החברה היא אישיות משפטית נפרדת. לא כן דעת המנחת יצחק ואחרים, הטוענים כי המשפט העברי קלט רק את התוצאה מכוח תנאי מכללא אולם הבעלות הממונית הוא של בעלי המניות כאשר הוא מסייג את דבריו לבעלי מניות שליטה בלבד.

ניתן לסבר את האוזן בטיעון, כי מצאנו מוסדות שאינם בני אדם אשר ההלכה היהודית מכירה בתקפותם כגון המושג "ציבור" אשר מקורו במוסד ה"הקדש" וכולל בתוכו גם את "קופת הצדקה". בהלכות נדרים אנו מוצאים, כי הנודר הנאה מיחידים בציבור, עדיין יכול ליהנות מחפצים השייכים לציבור, ושונה הדבר מהנודר הנאה משותף בשותפות שאינו יכול ליהנות מחפץ השייך לשותפים, כי אין להם חלקים בבעלות כלל הציבור כמו שותפים. מוסד משפטי נוסף הוא "תפוסת הבית", קרי העיזבון לפני חלוקתו. נושא נוסף הוא הגדרת הבעלות כשליטה, קשה לומר כי אדם שיש לו מניות בפורטפוליו שלו בחברה הנסחרת בבורסה, יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יש לחברה חמץ בפסח כי הלוא אין לו שליטה על החפץ הזה. ויש שחילקו בזה בין בעל מניות רגיל לבין בעל זכות הצבעה.

לסיכום נזכיר חלק מסיבות ההשפעה:

1. מנהג שבממון – ובשל כך עדיפה היציבות והסדר על פני הצדק שבדין התורה.
2. תנאי מכללא – זאת הצפיות והסתמכות הצדדים בעת התקשרותם.
3. סיבות חברתיות מכוח ועשית הישר והטוב ומפני כך בית דין כופין על לפנים משורת הדין.

ידועה דעת החזון איש, כי חוק המדינה דינה כמנהג שבממון, חל רק אם התנו כך וכגון חתמו על חוזה המנוסח בהתאם לחוק, אולם טענתו העיקרית היא מפני אובדן דברי תורה שזהו טענה הצופה פני עתיד היהדות וחורגת מתחום הדיון ההלכתי בחושן משפט, ויפים הדברים למי שאמרם.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/192605/#.Vcdd9fmqpHw 

lawlink ziva

חזרה

כיצד להתנהל נכון מבחינה משפטית במקרה של פציעת ילדים

נכתב ע"י: עוה"ד זיוה אופק

חופשת הקיץ, על מגוון הפעילויות המגוונות הכרוכות בה, והשעות הארוכות בהן ילדים נמצאים לעיתים ללא השגחה, או בהשגחה רופפת יותר מהמקובל במהלך השנה, מועדת מטבעה לפציעות ונזקי גוף.

מעבר לדאגה הבריאותית שהפציעה מעוררת היא מעלה גם צורך בהתנהלות משפטית, על מנת לנסות ולכסות על הנזקים הכלכליים שגרמה הפציעה. אלא שבניגוד למישור הרפואי, בו ברור להורים מיהם הגורמים הרפואיים הרלוונטיים, הטיפול המשפטי מעורר לעיתים תחושת חוסר אונים בהיעדר נסיון בהליכים מעין אלו.

בשורות הבאות אנסה לתת מידע ראשוני על המשמעויות המשפטיות שיכולות להיות לפציעת הילד, וכיצד ניתן לפעול על מנת לייעל ולמקסם את תוצאות הטיפול המשפטי.

שמירת מסמכים
ראשית, יש להקדיש את מלוא תשומת הלב לטיפול הרפואי – כי "העיקר הבריאות". זה נכון לחיים וזה נכון גם להתנהלות המשפטית. יש להסביר לרופאים המטפלים, כבר בפניה הראשונית, מה קרה לילד, לתת את מלוא הטיפול הרפואי המומלץ ע"י אנשי המקצוע, ולהקפיד לשמור את המסמכים הרפואיים הנוגעים לפציעה.

בנוסף, מומלץ לשמור קבלות על כל הוצאה כספית שהוצאתם בשל הפציעה. אם נאלצתם להיעדר מהעבודה בגלל הפציעה כדאי לבקש אישור מהמעסיק על כך שנעדרתם.

צילום מקום האירוע
לא פחות חשוב, אם לדעתכם הפציעה נגרמה בשל ליקוי בטיחותי במקום הפציעה, למשל: העדר שלטי אזהרה, רצפה שאינה מונעת החלקות בבריכה או במקום שיש בו רטיבות, מדרגות ששפתן אינה מסומנת, העדר תאורה מספיקה המאפשרת להימנע מהמכשול, מתקנים מסוכנים, מתקנים שאין מתחתם הגנה או שזו אינה בטיחותית, בורות, מהמורות, וכל דבר דומה לכך – צלמו את המקום בו אירעה התאונה. הקפידו על כך שמהצילום ניתן יהיה להוכיח את התאריך בו צולם, וכן שהצילום יצביע בצורה ברורה על הליקוי שבגללו, לדעתכם, נגרמה הפציעה.

שמרנו, צילמנו – מה עכשיו?
אם פעלתם כך, הרי שלאחר הפציעה יש לכם כבר כמות מכובדת של ניירת… מה בעצם עושים איתה?

הפעלת ביטוח תאונות אישיות
ראשית, כל ילד שנמצא במערכת החינוך, מגיל הגן, מבוטח בביטוח תאונות אישיות. חלק מתשלומי ההורים למסגרות החינוך כולל על פי חוק את הביטוח הזה. ככל שהפציעה המדוברת מזכה בפיצוי לפי פוליסת הביטוח אפשר לפנות לחברת הביטוח ולבקש ממנה פיצוי על פי חוזה הביטוח.

כאשר אין כיסוי ביטוחי – תביעה נזיקית
בנוסף, או במקרים שבהם הפציעה אינה מכוסה על ידי חוזה הביטוח, יש מקום לשקול תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזק הגוף שנגרם לילד. תביעה כזאת, היא תביעה לפיצוי כספי של האשם בפציעה, בשל הנזק שנגרם מהפציעה: הכאב והסבל, הנזק הכספי שנגרם, ובמקרים של נכות חלילה, גם הנזקים הכספיים והאחרים שעוד עלולים להיגרם בשל הפציעה.

אשם בפציעה
כיוון שתביעה נזיקית רלוונטית רק במקרה שיש מישהו שאשם בפציעה, הרי שישנה חשיבות רבה לתמונות ולטענות בדבר הליקוי שגרם לפציעה. לעיתים הליקוי הבטיחותי אינו תוצאה של הסביבה הפיסית בה שהה הילד, אלא היעדר השגחה מספקת מצד מבוגרים, או קיום פעילויות מסוכנות. יש לשקול את כל הגורמים הללו כדי להעריך את הכדאיות של ההליך הנזיקי.

פגיעה כתוצאה מתאונת דרכים
באם מדובר בתאונת דרכים, הרי ששאלת האשם בפציעה אינה רלוונטית. במקרה זה ישנה חשיבות לדיווח על התאונה ועל הפציעה שנגרמה למשטרת התנועה, וקבלת אישור מהמשטרה כי אכן דיווחתם על התאונה. יצויין כי חלה חובה חוקית לדווח למשטרת התנועה על כל תאונת דרכים שיש בה נפגעים. במקרה של תאונת דרכים, ההליכים המשפטיים מתנהלים מול חברת הביטוח המבטחת בביטוח חובה את הרכב בו נסע הילד במועד התאונה ואם היה הולך רגל הרי מול חברות הביטוח של כל הרכבים המעורבים בתאונה. יש לשים לב כי חשוב לנסות לאתר את הפרטים של כל הרכבים המעורבים בתאונה ולא רק של הרכב שפגע בילד באופן ישיר או של הרכב שנהגו אשם בתאונה לדעתכם.

פניה לביטוח לאומי
בנוסף לכל אלו, אם מדובר חלילה בפציעה קשה, הרי שניתן לפנות למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקיצבת ילד נכה. הורים שלהם ילדים הסובלים מנכות משמעותית זכאים מהמוסד לביטוחו לאומי לקיצבה חודשית, ולעיתים גם לסיוע בניידות, בהתאמת הדירה, וכד'.

לסיכום
כפי שניתן להתרשם, ככל שהפציעה מורכבת יותר, הרי שעלולים להיות מעורבים בה יותר הליכים. הליך המבוסס על חוזה ביטוח, הליך המבוסס על חוקי הנזיקין, והליך המבוסס על הזכויות הסוציאליות המגיעות לכל אחד מאיתנו על פי חוק. בשל כך, מומלץ לפנות לעו"ד מנוסה בתחום הנזיקין והביטוח או הביטוח הלאומי, כדי שיעריך את כדאיות הפניה להליכים השונים ואת הרלוונטיות של כל אחד מהם למקרה הספציפי, כמו גם כדי שיוכל להמליץ על הגורם הנכון לפנות אליו בבקשת פיצוי.

מאחלת לכם קיץ פעיל ונעים, מבלי שתזדקקו לאף אחת מהעצות הללו.

 

lawlink ilan

חזרה

מעסיקים עוזרת בית או מנקה בבית הכנסת ולא משלמים ביטוח לאומי? אתם מסתכנים בתביעה!

נכתב ע"י: עוה"ד אילן קמינצקי

אלו ביננו המעסיקים עוזרת בית או מנקה בבית כנסת ולא משלמים עבורם תשלומי ביטוח לאומי וזכויות סוציאליות נוספות, ככול הנראה אינם מודעים כי הם מסתכנים בפיצוי בסך מאות אלפי שקלים ובהליכים פליליים! הפתרון פשוט וזול, אולם משום מה רבים מאיתנו מעדיפים להתעלם ולהסתכן בהליכים פליליים ואזרחיים.

נתחיל בעובדות, לפני מספר ימים נתבקשתי לטפל בכתב תביעה של עובדת ניקיון אשר נפצעה במהלך עבודת ניקיון בבית מגורים וכתוצאה מהפציעה נגרמו לה 50 אחוזי נכות.

המשפחה המעסיקה, בעל אישה ו – 4 ילדים, ככול הנראה לא היו מודעים לעובדה כי על פי חוק חובה עליהם לשלם תשלומי ביטוח לאומי עבור עוזרת הבית! מדובר בתשלומים שעלותם עומדת על עשרות שקלים בלבד בשנה, וכעת הם נאלצים להתמודד עם תביעה של מאות אלפי שקלים!

לו בני הזוג היו מוודאים כי מרגע העסקת העוזרת משולמים עבורה על ידם דמי הביטוח הלאומי, ככל הנראה התביעה המדוברת הייתה נחסכת מהם.

תשלומי ביטוח לאומי מהווים מעין הגנה וביטוח למעביד כך שבמקרה שלעובד יגרם נזק במהלך העבודה, התביעה ברוב המקרים לא תתקיים כנגד המעביד אלא כנגד המוסד לביטוח לאומי.
מעבר לסיכון הכספי שעלול להיגרם במקרה בו מעסיקים עובד או עובדת שלא משלמים עבורם תשלומי ביטוח לאומי, הרי שבמקרים רבים עלולה העסקת העובד להיחשב כעבירה פלילית על כל המשתמע מכך.

לצערנו, גם כאשר המעביד מודע לחובה לשלם תשלומי ביטוח לאומי, רבים עדיין בוחרים שלא לשלם את תשלומי ביטוח הלאומי מנימוקים שונים.

נפרט כמה מהם וננמק מדוע הם אינם תקפים מבחינה משפטית:

"עוזרת הבית לא מעוניינת שנשלם עבורה תשלומי ביטוח לאומי"
חלק מהמעסיקים עוזר/ת בית או מנקה בבית הכנסת טוענים כי העובד אינו מעוניין בתשלומי ביטוח לאומי ולכן אינם משלמים. לא פעם מציינים כי פנו אל העובד מספר פעמים וביקשו להסדיר את תשלומי הביטוח לאומי אולם העובד סירב לכך.

טענה זו במרבית המקרים לא תתקבל בבית המשפט. החובה לדאוג לתשלומי ביטוח לאומי מוטלת על המעביד ואם העובד מסרב שתדווחו על עבודתו בהתאם להוראות החוק ותשלמו עבורו ביטוח לאומי המלצתי היא חד משמעית – אל תעסיקו אותו.

"העובד לא יגיש נגדנו תביעה"
רבים מהמעסיקים מציינים כי הם ביחסים מצויינים עם העובד ולכן הם לא חוששים מתביעות ומשוכנעים שהעובד לא יתבע אותם ולפיכך אין צורך בתשלומי ביטוח לאומי.

טענה זו עשויה להיות מוטעית בלא מעט מקרים- דמיינו תסריט בו עובד או עובדת נפצעו במהלך העבודה בביתכם או בניקיון בית הכנסת. העובד או העובדת עלולים מהר מאוד לשכוח את טיב יחסיכם ואת הבטתם שלא יתבעו אתכם, במיוחד אם הנזק הבריאותי שנגרם להם משמעותי או אם חס וחלילה נגרמה להם נכות עקב הפציעה בזמן העבודה. לאחר שיפנו להתייעצות עם עו"ד ויגלו שהם יכולים לקבל מאות אלפי שקלים בגין הנזק שנגרם להם, סביר להניח כי ההבטחה שניתנה לכם תשכח מליבם..

חשוב לזכור כי מעבר לחובה לשלם ביטוח לאומי עבור העובד, ישנם זכויות נוספות המגיעות לעובד בהתאם להוראות החוק. זכויות אלו כוללות שכר מינימום, חופשה שנתית, דמי מחלה, פנסיה, דמי הבראה, נסיעות, ימי חג , הודעה מוקדמת (במקרים של פיטורין) ופיצויי פיטורין.

בפועל, מאחר ורובנו משלמים לשעת עבודה של עובד\ת ניקיון סכום לא קטן, מומלץ ביותר לערוך הסכם עבודה עם העובד (כן, גם אם מדובר בעובדת ניקיון שמגיעה פעם בשבוע לביתכם), כך שהסכום המשולם לשעת עבודה, יכלול בתוכו זכויות נוספות. כמובן שהדבר צריך להירשם במפורש בהסכם העבודה שיחתם ביניכם ועל מנת להבטיח את זכותכם כמעסיקים – מומלץ כי ההסכם יערך על ידי עו"ד. בכך בעתיד תוכלו לחסוך תביעות והליכים משפטיים מיותרים.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/183554/#.VaOPVflViko

lawlink ruth

חזרה

איך להיתבע ולוודא שזכויותיך נשמרות – התעמקות בפרטים הקטנים

נכתב ע"י: עוה"ד רותי שפיצר

הפעם נעסוק בסיטואציה שוודאי רבים נתקלו בה – תביעה על ידי גוף מוסדי (למשל, בנק, עירייה וכד'). לא פעם מוצא את עצמו האדם מן השורה, זה שמעולם לא היה בבית משפט, מקבל לביתו תביעה מגוף גדול. לדוגמא, מי שחתם על ערבות לטובת צד ג' (במקרים רבים – בן משפחה), יכול ביום אחד להיתבע על ידי הבנק בגין החובות בחשבון לו הוא ערב.

אותיות קטנות הוצאות גדולות

המלצה ראשונית ועקרונית למי שנתבע על ידי גוף מוסדי, הינה לקרוא את האותיות הקטנות שבכתב התביעה ובנספחיה. צריך להבין שבדרך כלל התביעות שמוגשות על ידי גופים אלה הינן תביעות "סדרתיות" ולכן יש סיכוי לא קטן לטעויות של התובע, שמשמעותן יכולה להיות מרחיקת לכת. לפיכך, היתרון היחסי של הנתבע על ידי הגוף המוסדי, הינו הירידה לפרטים והצפתם בפני בית המשפט.
כך לדוגמא, אם נתבעתם על ידי בנק, אחד המסמכים הבסיסיים ביותר שמצרף הבנק לתביעה הוא מסמכי פתיחת החשבון בגינו הוגשה התביעה, והתנאים הכלליים לניהולו. כל אדם הפותח חשבון חותם על המסמך הזה, המסדיר נושאים רבים (ולצערנו, מרבית בעלי החשבון לא קוראים אותו).

סמכות שיפוט – היכן אמורה להתנהל התביעה?

אחד מהסעיפים הסטנדרטיים בהסכמים אלה הוא סעיף "סמכות שיפוט" הקובע, בין השאר, מיהו בית המשפט המוסמך לדון בתובענה.
סעיף זה קובע, כי מקום השיפוט הייחודי (קרי, העיר שבה נמצא בית המשפט שבו יידון הסכסוך) הינו בית המשפט הקרוב ביותר לסניף שבו מתנהל החשבון. מכאן, שאם החשבון המצוי במחלוקת נמצא בירושלים – הרי שבית המשפט המוסמך לדון בסכסוך הינו בית המשפט בירושלים, וכן הלאה.
והנה, למרות התנייה שהבנקים בעצמם מכניסים להסכמים – מסתבר שכשהבנקים מגישים תביעה, הם עושים זאת פעמים רבות לפי מיקום משרד עורכי הדין שמייצג אותם, ולא לפי התנאים שהם בעצמם קבעו.

באחת מהתביעות שניהלנו, המדובר היה בחשבון בסניף בנק בירושלים, בבעלי חשבון שגרים בירושלים ובערב המתגורר בירושלים. כלומר, כל הזיקות שקשורות לתביעה מתקיימות בירושלים. עם זאת, ולמרות הסכם פתיחת החשבון והתנאים הכלליים במסגרתו, הגיש הבנק את התביעה לבית המשפט בבאר שבע, תוך שהוא מאלץ את הלקוח שלנו, הנתבע, לכתת רגליו לעיר הדרומית. במקרה זה הגשנו בקשה להעברת מקום הדיון לירושלים, נוכח התנאים הקבועים בדין, אך מעבר לכך – נוכח ההסכם שהתובע בעצמו ניסח. כמובן שבקשתנו התקבלה והתביעה הועברה לירושלים.
באופן זה חסכנו ללקוח שלנו הוצאות משפט משמעותיות, וגם "צברנו נקודות" במאבק מול הבנק. במצב כזה, ניתן ואף צריך לדרוש הוצאות מהצד השני, שאילץ את הנתבע להשקיע מאמץ רב לא רק בכתיבת הבקשה להעברת מקום הדיון, אלא גם בעצם הגשתה לבית המשפט המרוחק.

ערבויות מוגבלות בסכום וערבויות בלתי מוגבלות

סוגייה נוספת שכדאי לבדוק הינה סכומי החובות. פעמים רבות, ובפרט כשמדובר בערב, נשלחים מכתבים מטעם הבנק ו/או הרשות המקומית בהתבסס על פלט של מחשב. כלומר, הנתבע מקבל את התביעה על סכום שלעתים בינו לבין הסכומים עליהם חתם הנתבע כערב אין כל קשר.
חשוב להפריד בין ערבויות מוגבלות בסכום וערבויות בלתי מוגבלות. לעתים קורה מצב שבו ערב חותם על ערבות מוגבלת בסכום (כלומר, ניתן לתבוע אותו על חובות בחשבון רק עד גובה הערבות), אולם הגוף המוסדי התובע, מבקש לחייב אותו על כל גובה החוב בחשבון, מבלי להגביל את סכום התביעה לסכום הערבות.
כזה הוא המקרה בו ייצגנו לקוח שלנו, ערב לחשבון שנקלע לחובות. עוד לפני שהוגשה התביעה, שלח הבנק ללקוח מכתב התראה לפיו הוא נדרש לשלם את כל גובה החוב בחשבון החייב. מבדיקה שערכנו במסמכי הערבות עליהם חתם הלקוח שלנו, גילינו כי ערבותו מוגבלת בסכום הנמוך מגובה החובות בחשבון. אחת הפעולות הראשונות שעשינו בתיק, הייתה להוביל את התובע להודות בפני בית המשפט כי החבות של הלקוח שלנו הינה רק עד גובה הערבות עליה חתם, ובכך צמצמנו את גדרי המחלוקת ואת הסיכון בפניו נמצא הלקוח שלנו.

חיוב בגין ריביות על הערבות

היבט נוסף שכדאי להתייחס אליו בהקשר זה הינו הריבית וההצמדה שחלות על החשבון, למול אלה החלות על הערבות.
לא אחת, ישנם הבדלים בין הריביות בהן נושא בעל החשבון במידה שהחשבון נמצא ביתרת חובה, לעומת הריבית בה על הערב לשאת באם מופעלת ערבותו. במקרה כזה, המסמך הרלוונטי הוא "כתב הערבות" עליו חתם הערב, שבו מפורטים בין השאר הריביות ו/או ההצמדות החלות על הערבות. גם נקודה זו עשויה לחסוך לכם כסף רב, וגם כאן – הפרטים הקטנים הם אלה שקובעים.

לסיכום, גם בסיטואציה בה נתבעתם על ידי גוף גדול ומרתיע, אפשר לצבור נקודות משמעותיות בדרך עוד מבלי שבית המשפט דן לגופו של עניין בסכסוך. תהליך זה עשוי לסייע משמעותית בהגעה לפשרה בין הצדדים, ולסיומו המהיר והיעיל של ההליך.

————-

ראו גם:

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/179701/#.VYp2bPlVhBc

lawlink ziki

חזרה

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה? 

נכתב ע"י: עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

במסגרתו של טור קודם[1] הראנו, כיצד ניתן גם במסגרת הליך מקדים לבוררות, להטיל עיקול על נכסי שמעון הנמצאים בידי לוי, במסגרת פניה מוקדמת לבית המשפט[2].
האם תמיד ניתן לעשות כן? מה הם התנאים לקבלת צו העיקול? האם צו העיקול הינו אמצעי לחץ או גביה?

בטור זה נדון בתמצית הכללים לקבלת צו עיקול על נכסי החייב המוחזקים בידי צד ג׳.

ככלל, מטרתו של הליך העיקול הוא סיוע בגביית החוב אשר חייב החייב לזוכה.
ניתן – בהכללה – להפריד בין שני סוגי עיקולים: אלו הבאים להבטיח גבייה היה והתובע יזכה, לבין אלו הבאים לממש זכיה.

ככלל, ויש יוצאים הימנו, מסגרת ההוצאה לפועל הינה מסגרת הבאה לאכוף על חייב לשלם לזוכה. לכן, העיקולים המבוצעים במסגרתה, הינם הליכי גביה של חוב קיים כנגד מי שאינו משלם את חובו לזוכה.

באלו לא נדון במסגרתו של טור זה ונפנה דווקא לאותם הליכי עיקול הבאים להקל על גביה עתידית, היה והתובע יזכה בדין. משמע, הליך מקדים, במסגרתו מוטלים מעין עיצומים על החייב הפוטנציאלי, הבאים לסייע לזוכה הפוטנציאלי היה ויזכה בדין.

האם העיקול הכרחי?

מטבע האמור לעיל – פוטנציאל זכיה ולא זכיה בפועל – ככל ויוטל עיקול על נכסי חייב פוטנציאלי, יגרום לו הדבר ככל הנראה לנזק, במקום בו אין הוא בהכרח חייב, שכן לא כל תביעה מסתיימת בכך שהתובע זוכה בתביעתו. לפיכך, שומה על הבוחן מתן הצו אם לאו – היושב בדין – לבחון עד כמה מוצדקת הטלתו של העיקול. היינו, לגרום לחייב הפוטנציאלי ככל הנראה לנזק, בשלב מוקדם ובטרם נקבע כי הוא אכן חייב.

לעיתים מזומנות, מבקש תובע לנסות ולגרום לכך שהנתבע ירוץ לשלם לו בטרם יסתיים הדין, שכן התובע יודע כי דיון משפטי יערך זמן רב והוא סבור – כמובן – כי הנתבע אכן חייב לו סכום זה או אחר. הו אז, מנסה התובע להפעיל לחץ על הנתבע, בדמות כדאיות ניהול התביעה אל מול נזקיו הימנה.

אחד הלחצים המשמעותיים, הינו עיכובו של כסף – או נכסים – המגיעים לנתבע מצדדי ג׳ אצלם, עד לבירור התביעה ומתן פסק דין וזאת באמצעות כלי העיקול. התובע סבור, כי הנתבע יחשוב פעמיים האם כדאי לו לנהל את התביעה אל מול נזקיו, אשר יכולים להגיע עד כדי חורבנו הכלכלי נוכח עיכובו של תשלום על ידי צד ג׳.
כך למשל, יהיה קשה לבית עסק החי על תזרים המזומנים השוטף שלו, לאבד סכום מסוים – ולו זמנית מאחר וההליך המשפטי בישראל אינו קצר – נוכח הצורך במה שמכונה ״התגלגלות״ שוטפת.
המחוקק וההלכה המשפטית, קבעו שורה של כללים על מנת שלא להפוך את כלי הגביה שבדמות עיקול לכלי שהינו מנוף לחץ.

מאז חקיקת חוק יסוד ״כבוד האדם וחירותו״, שם הכיר המחוקק בזכות הקניינית כזכות חוקתית, מקפידים בתי המשפט ביתר על הפגיעה בזכותו של הנתבע, שכן הזכות או הכסף אותם מבקש התובע לעקל, הינם בוודאות קניינו של הנתבע, אל מול תביעה – זכות – שעדיין לא התבררה ולא נקבע כי אכן היא קיימת לתובע. לפיכך קובעת ההלכה המשפטית, כי עיקול לא יינתן על דרך השגרה, אלא שיש לאזן בין האינטרס של התובע להצליח ולממש את זכויותיו – ככל ויזכה – לבין האינטרס של הנתבע למנוע את הפגיעה בקניינו. במסגרתו של איזון זה, מוענק לנתבע מעמד עדיף.
בית המשפט הנדרש ליתן צו עיקול, ישקול מספר שיקולים ובהתאם להם ייקבע האם יינתן הצו אם לאו.

התקנה קובעת, כי על בית המשפט לשקול האם קיים חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

במסגרת זו יבחן בית המשפט, את סכום התביעה, יכולתו הכלכלית של הנתבע – איתנותו הכלכלית – לשלם את התביעה היה ויפסיד בה, החשש מהברחת נכסים ועוד. הכל בנסיבות כל מקרה ומקרה.

כמו כן, על בית המשפט לשקול, האם קיימות ראיות לכאורה לתביעת התובע. במסגרת זו בוחן בית המשפט בחינה ראשונית של ראיות התובע. יודגש, כי אין בית המשפט מכריע בכלל התיק, אלא בוחן – על סמך המונח לפניו בשלב מוקדם ובדרך כלל מבלי שהצד הנתבע הציג טיעוניו – האם לכאורה יש לתובע ראיות מהימנות להוכחת תביעתו אם לאו.

במאמר מוסגר יאמר, כי לא כל המצטייר ממרחק כברווז הוא אכן ברווז. לפיכך, אל לו לתובע כי תיפול רוחו היה ולא ניתן לו צו העיקול נוכח איכות ראיותיו, כמו גם אל לו לנתבע כי תיפול רוחו היה וניתן כנגדו צו עיקול נוכח הראיות לכאורה, שכן לא לעולם חוסן, לא לזה ולא לזה.

מניעת עיקולי סרק – סעד כספי וסעד לדבר שבעין

הליך העיקול מוגבל לתובענות שהסעדים המבוקשים בהם הם שניים בלבד – סעד כספי וסעד לדבר שבעין.
בדרך כלל מבקש העיקול – על מנת למנוע הברחה – כי הדיון יתקיים במעמד צד אחד. בית המשפט ייתן צו עיקול במעמד צד אחד, רק אם שוכנע כי היה ולא יעשה כן, ייגרם למבקש נזק חמור. ככל ולא כך פני הדברים, יקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים.

על מנת למנוע הטלת עיקולי סרק, כמו גם על מנת לשפות את הנתבע במקרה וייקבע כי העיקול היה מיותר בהכללה, ולכך מספר תנאים, מוטל על מבקש הצו ליתן ערובות בדמות התחייבות עצמית והתחייבות של צד ג׳ לשפות את הנתבע, כתנאי מקדים למתן הצו.

היה וניתן צו זמני עיקול זמני במעמד צד אחד, מחויב בית המשפט לקבוע דין במעמד שני הצדדים – ככל והוגשה בקשה לביטול הצו – בתוך 7 ימים ממועד הגשתה של הבקשה וזאת נוכח האמור לעיל בדבר הפגיעה הפוטנציאלית בנתבע והאיזון שבין האינטרסים של הנתבע לאלו של התובע.

מכל מקום, נטל ההוכחה לצורך בצו – בין במעמד צד אחד ובין בדיון עצמו ככל והוגשה בקשה לביטולו, או שמראש לא ניתן הצו במעמד צד אחד והבקשה נדונה במעמד שני הצדדים – מוטלת על מבקש הצו – כלומר, התובע.

מהן החובות המוטלות על צד ג' המחזיק בנכסים?

לא נצא פטורים מבלי להסביר מהן החובות המוטלות על המחזיק, אותו צד ג׳ אשר על הנכסים המוחזקים אצלו הוטל צו העיקול. ראשית יאמר, כי בדרך כלל למחזיק אין כל אינטרס להפר את הצו, שכן – בהכללה – ניתן לומר כי הוא שמח להותיר את הנכסים עוד תקופת זמן אצלו. אולם, מאחר ולא תמיד כך הם פני הדברים, קבע המחוקק סנקציות כנגד מחזיק אשר יפר את הצו, אשר בעיקרן הינן הטלת אחריות על המחזיק היה ויפר את הצו, עד כדי סנקציה העולה כדי תשלום החוב הפסוק במקומו של החייב – שכבר אינו נתבע אלא עלה/ירד לגדר חייב – לתובע שהפך לזוכה.

לסיכום – כלי העיקול הינו כלי משמעותי ויעיל, אולם השימוש בו יאושר רק וככל והוא נדרש ולא לשם הפעלת לחץ גרידא.

————-

ראו גם:

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

איך לוודא שזכויותך נשמרות במהלך תביעה – התעמקות בפרטים הקטנים

————-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/175585/#.VX0lbPmqpHw

lawlink ruth

חזרה

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה? 

נכתב ע"י: עוה"ד רות שפיצר

במסגרת עבודתי, ייצגנו לא אחת נתבעים בתביעות כספיות שונות ומגוונות. אחד מהצעדים בהם מרבים התובעים לנקוט הינו הטלת "הגבלות" על הנתבעים, או בשפה המשפטית "סעדים זמניים", שנועדו להבטיח את יכולתו של התובע לקבל את סכום תביעתו, במידה וינצח בתביעתו.

כך למשל, מוטלים עיקולים על רכושם של הנתבעים, צווים מסוגים שונים, ולעתים הדבר אף מתבצע במעמד צד אחד, כלומר, מבלי שהנתבעים קיבלו את האפשרות להגיב לאותה הגבלה.
הטלת סעדים זמניים, ובפרט כשהדבר נעשה במעמד צד אחד, מעלה את החשש לפיו הנתבע לא יוכל לתבוע את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהטלת ההגבלה במידה וינצח בתביעה.

כך לדוגמא, כשמדובר בחברה בע"מ (קרי, חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומכאן שניתן לתבוע מהם את הנזקים שנגרמים על ידי החברה באופן מוגבל למדי), החשש מכך שהנתבע לא יוכל לקבל את הכסף שמגיע לו – גדל משמעותית.

הנזקים הפוטנציאליים לנתבע נעים על פני קשת רחבה של אפשרויות, החל מפגיעה בסחירות של נכס (למשל, אם ברצוני למכור דירה או לקחת משכנתא, אין באפשרותי לעשות כן כיוון שהוטלו עיקולים) וכלה בפגיעה בשם הטוב של הנתבע (שגם היא עלולה להוביל לפגיעה עסקית מיידית).

הטלת ערובה על התובע

לפיכך, ועל מנת שנתבעים לא ימצאו עצמם ניצבים בפני שוקת שבורה כשמוטלות עליהם הגבלות מסוגים שונים, עומדים לרשותם מספר כלים משפטיים שעשויים להגן עליהם מפני פגיעה בקניינם.
אחד הכלים בהם אנו מרבים להשתמש, הינו הטלת ערובה על התובע. במסגרת הבקשה, מבקש הנתבע מבית המשפט כי יחייב את התובע להפקיד סכום מסוים בקופת בית המשפט, על מנת שבבוא היום, במידה וינצח במשפט, סכום הוצאותיו ונזקיו של הנתבע ישולם לו, מבלי שהתובע יוכל להתחמק מכך.

ומעשה שהיה, יום אחד הגיעו למשרדנו לקוחות חדשים, שנתבעו על ידי חברה בערבון מוגבל במסגרת 5 תביעות שונות (!), תוך שהיא מטילה עליהם מספר הגבלות. בשל החשש כי לקוחותינו לא יוכלו להיפרע מנזקיהם במידה וינצחו, הגשנו לבית המשפט בקשה להטלת ערובה על החברה-התובעת. ביקשנו מבית המשפט כי במידה שהתובעת לא תפקיד סכום ערובה שיבטח את הנזקים של לקוחותינו, התביעה תימחק.

ואכן, לאור העובדה שהחברה לא הצליחה להוכיח בפני בית המשפט כי בידיה נכסים, כלומר, שתוכל לשלם ללקוחותינו את הכסף שמגיע להם, קבעו בתי המשפט בתיקים השונים כי במידה שהתובעת לא תפקיד סכומי כסף משמעותיים (שהצטברו לכדי עשרות אלפי שקלים), תביעותיה יימחקו. באופן זה הצלחנו להבטיח את זכויותיהם של מרשינו, וזה עוד לפני שבית המשפט נדרש לתביעה לגופה.

זוהי דוגמא אחת מיני רבות לכלים העומדים בפני הנתבע להגן על עצמו מפני תביעות סרק או מפני תובעים שלא יוכלו לשלם במידה ויפסידו. חשוב לציין כי מדובר בכלי שניתן להשתמש בו כבר משלב מוקדם של הדיון, עוד לפני שהנתבע הגיש כתב הגנה. כלומר, גם אם הנתבע לא בטוח שיש לו "קייס" חזק, הוא יכול להגן על עצמו באמצעות הכלי של הטלת ערובה, עוד לפני ששטח את גרסתו בפני בית המשפט.

כלים נוספים להתמודדות עם תביעות, יפורסמו במאמרים נוספים.

————-

ראו גם: 

כיצד להתבע ולוודא שזכויותיך נשמרות – התעמקות בפרטים הקטנים

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/173717/#.VXPriM-qpHw

lawlink yuval

חזרה

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק? 

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

מבין הלקוחות שפנו אל משרדנו לאחרונה פנה גם אדם שחובותיו בהוצאה לפועל עומדים על למעלה ממיליון ₪, וביקש את עצתנו ושאל: איך אפשר לסלק את החובות?

חובות הם כמו מורסה, מתחילים בקטן, פעמים רבות אינם מטופלים ולאחר מכן הופכים לזיהום הדורש התערבות כירורגית דרמתית. כך גם החובות – פעמים רבות אנשים נמנעים מלטפל בהם כאשר החובות קטנים ואז החובות הולכים ומאמירים כך שללא התערבות משפטית אינטנסיבית, לא ניתן להיפטר מהם.

כל אחד מאתנו המגיע לפתוח חשבון בבנק, אפילו אם הוא רק לוקח מסגרת אשראי מינימלית, או במידה והוא נוטל הלוואה, מתחייב כי במידה ויחרוג ממסגרת האשראי או מהחזרי ההלוואה, ישלם על כך ריבית חריגה. ריבית חריגה עומדת על 17% – 25% לשנה. ריבית זו קרויה "ריבית הסכמית" כי עליה הוסכם עם הבנק. זאת אומרת שבמקרה הרע, כאשר אותו לקוח חרג מהמסגרת, או נמצא בחריגה בתשלומי ההלוואה, הריבית אשר תחול עלולה להגיע לרבע (!!!) מגובה החוב ובריבית דריבית להאמיר ולהאמיר.

כך למשל הגיע אלינו אותו לקוח עם חוב אשר תחילתו לפני שנים רבות, בשיעור של כמה עשרות אלפי שקלים ואילו היום, החוב הרשום לחובתו בהוצאה לפועל עומד על למעלה ממיליון ₪.

הבנק 'שכח'

החוב מורכב מקרן החוב ומריבית "נשך" של כ – 2000% (אלפים אחוזים !!!). בדיעבד אומר לנו הלקוח, כי לו ידע שאלו יהיו פני הדברים, לא היה מזניח את הטיפול ומשלם בזמן. אולם, כאמור הנטייה לדחיינות והזנחה של תשלומים לדקה ה-90 קיימת אצל כולנו, וכך יצא שהלקוח התגלגל עם החוב. בינתיים, הבנק שכלפיו קיים החוב "שכח" מתיק ההוצאה לפועל, היות ולא הגיש שם אפילו בקשה אחת משך כל השנים, וכך קרה כי בספרי הבנק מן הסתם החוב נמחק כבר לפני למעלה מעשור, ואולם הלקוח עדיין מוצא עצמו "תקוע" עם חוב של למעלה ממיליון ש"ח ולמעשה אינו יכול להתנהל מבחינה כלכלית. בשורה התחתונה, על אף "מחיקת" החוב מספרי הבנק, במידה והלקוח יבוא עכשיו לבנק בכדי לסגור את החוב – הבנק ידרוש את סכום החוב בתיק כפי שהוא מופיע בהוצאה לפועל – לא פחות !!!

מערכת ההוצאה לפועל היא מערכת שבאה לכפות ביצוע החלטות של בתי המשפט. היא אינה מתחשבת במצבו של החייב – ואין אנו מדברים על הסדר תשלומים בהוצאה לפעול אלא על שיעור החוב, ועל כן היא מחוייבת להחיל את הריבית ההסכמית שנקבעה בין הבנק לבין הלקוח בבואו של הלקוח, כאמור לעיל, לפתוח חשבון או ליטול הלוואה, כפי שקובע הבנק בעת פתיחת תיק הוצאה לפועל. על כן, לקוח הרוצה להיפתר מהחובות, לא יכול למצוא את הפיתרון במערכת ההוצאה לפועל אשר מוסיפה מידי שנה ריבית הסכמית גבוהה. בחישוב הידוע של ריבית דרבית, חוב של כמה עשרות אלפי שקלים מלפני 15 שנה, יכול לעמוד היום על כמיליון ₪.

אז מה בכל זאת עושים?

מאחר וברור ללקוח וברור גם לנו, כי גם אם הוא ימשיך לעבוד עד גיל 120, לא יעלה בידו לסלק את החוב אשר בכל שנה צובר ריבית "נשך" מטורפת, המסקנה המתבקשת היא, כי אין אלא לפנות לפתרון "כירורגי דרמטי" במסגרת הליכי פשיטת רגל.

במסגרת הליכים אלו ניתן לעשות "תספורת" של החוב לבנק.

במה דברים אמורים?

פקודת פשיטת הרגל ופסיקת בתי המשפט קובעים, כי ברגע שאדם הופך פושט רגל, ניתן ל"ספר" את רוב חוב הריבית. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי משעה שאדם הופך פושט רגל, תחול ריבית שווה על חובותיו לכלל נושיו. כמו כן קבעו בתי המשפט, כי הריבית השווה תחול מהעת בו הבנק הפסיק לכבד את ההתחייבויות בחשבון – קרי, מהרגע בו הבנק החל להחזיר הוראות תשלום, לא לכבד שיקים, לבטל את כרטיסי האשראי וכו'.

אם נחזור ללקוח שלנו, הרי שעל אף המחיר הכבד של הליך פשיטת רגל, שהוא הליך ארוך ולא נעים, ניתן ל"ספר" באופן חוקי, בין אם הבנק מסכים ובין אם לאו, את מרבית החוב ולהעמיד את החוב על סכום שפוי שניתן לשלמו – ואולי גם לגביו ניתן לבצע תספורת נוספת שכן בהליך פשיטת רגל בדרך כלל אין משולמים כלל החובות – ובכך לאפשר ללקוח לפתוח דף חדש בחייו.

המתואר לעיל הינו הליך המתרחש מיד יום ביומו בתיקי פשיטת רגל רבים, כך שיש פתרון ומזור לחייבים כספים לבנקים, אשר חובותיהם בהוצאה לפועל האמירו כאמור לממדים מפלצתיים והם לכאורה במבוי סתום.

————-

ראו גם:

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

הליך פשיטת רגל בקציר האומר

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

תספורתו של פונזי

————

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/171252/#.VWr-fiHBzGc 

lawlink ziki

חזרה

עיקול במסגרתו של הליך בוררות

נכתב ע"י: עוה"ד צבי וולפסון

פלוני חייב למאן דהוא כסף. לעיתים יודע אותו מאן דהוא, הזוכה/התובע, כי גם אם יתבע את פלוני, החייב, הרי גם וככל ויזכה, סיכוייו לגבות את חובו קלושים, שכן אותו חייב חסר כל או לחילופין יודע להסתיר את כספו היטב, או שיעשה את המיטב במהלך תקופת הדיון ״להעלים״ את כספו.

כתוצאה מכך בוחר הוא שלא לתבוע כלל. לימים נודע לזוכה כי פלוני, החייב, זכאי לקבל כסף מאלמוני, צד ג׳ כלשהו. אזי, יכול הזוכה לפנות לבית המשפט, להגיש תביעה ובמסגרתה לבקש הטלתו של עיקול על הכספים להם זכאי החייב המוחזקים אצל אותו צד ג׳.

יש לציין, והדבר הינו בעל משמעות לענין שיובהר להלן עת המדובר בבוררות ועל אחת כמה וכמה בוררות שעל פי דין תורה, כי ניתן לפתוח בהליך העיקול ולאחריו – תוך שבעה ימים – חלה החובה להגיש גם תביעה.

ראוי להדגיש, כי לעיתים מזומנות מוגשת הבקשה להטלת העיקול במעמד צד אחד. היינו, מבלי שהדבר נמסר מראש לחייב, על מנת למנוע את יכולתו לסכל את מטרת הבקשה – הטלת העיקול על כספים להם הוא זכאי והנמצאים בידי צד ג׳ – בטרם קבלת הצו אצל אותו צד ג׳/המחזיק.

אותו צד ג׳, אשר צו העיקול ניתן כנגד כספים המוחזקים אצלו, מחויב להחזיק אצלו את הכסף ולא להעבירו לחייב עד למתן הוראה אחרת על ידי בית המשפט. היה והזוכה/התובע יזכה בתביעתו, יאשר בית המשפט את העברת הכסף ישירות מצד ג׳ לזוכה/התובע. הליך זה, כאמור, מקל במיוחד את הליך הגביה ולעיתים הוא המכריע לתביעה אם לאו.

ההליך המובא לעיל, הינו הליך הנעשה כדבר יום ביומו במסגרת תביעות כספיות בבית המשפט (יודגש כי הליך עיקול שמור לתביעות כספיות בלבד). אך מה קורה עת הצדדים מבקשים לברר את הסכסוך ביניהם במסגרתה של בוררות[1]?

ראשית, בוררות מחייבת חתימה על שטר בוררות/הסכם בוררות שהוא הוא המקנה את הסמכות לדון. משכך, ברוב רובם של המקרים לא ניתן, בכפוף לבעיות המשפטיות בדבר סמכות הבורר ליתן צו עיקול שיובא להלן, ליצור מצב בו מוסמך הבורר ליתן סעד במעמד צד אחד כצעד מקדים להליך הבוררות, בשונה מהאפשרות לקבל צו עיקול במעמד צד אחד בבית המשפט. בעיה זו הינה בעיה כבדת משקל ברמה הפרקטית, אשר יכול ולמעשה מייתרת את הליך העיקול והופכת אותו לחסר תוחלת.

שנית, ההלכה המשפטית לענין מתן סעדים זמניים על ידי בורר אינה חד משמעית. סעיף יז׳ לתוספת לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות ליתן סעד הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית המשפט היה מוסמך לתיתו. סעיף 16 לחוק הבוררות, הוא הסעיף הפרובלמטי ביחס לאפשרות הבורר ליתן סעדים זמניים ובכללם סעד זמני של עיקול[2].

הבעיה, שאולי ניתן לראות בה כבעיה הפרקטית המרכזית, גם וככל והבורר מוסמך ליתן צו עיקול, היא יכולת האכיפה של צו זה.

אמנם, לבורר סמכות לפסוק לחובת הנתבע כאילו לא התגונן – למחוק את כתב הגנתו – היה ואותו צד אינו מקיים צו של הבורר ואולם סעד זה הינו דרקוני ובעייתי ובכל מקרה שעה שהמדובר בסעד זמני בדמות עיקול, הרי המדובר בהוראה לצד ג׳ שאינו חלק מהליכי הבוררות ואינו צד להם ובנוסף לשאלת חבותו לפעול על פי הצו, הרי ממילא אם לא יפעל על פי הצו לא ניתן להטיל עליו סנקציה כזו או אחרת.

קיימת אפשרות נוספת והיא פניה לבית המשפט על מנת שיאשר את הסעד הזמני[3], שהטיל הבורר. גם נק׳ זו הינה פרקטית במידה מוגבלת, שכן קיימת שאלה האם בית המשפט במקרה זה הינו ״חותמת גומי״ או שיכול וידון לגופו של ענין.

דומה כי הסוגיות דלעיל מטילות צל פרקטי כבד על היעילות שבהטלת עיקול במסגרת הבוררות. אם כן, מהי הדרך היעילה על מנת ״לתפוס״ את הכסף המצוי בידי צד ג׳ לפני שיעלם?

נראה כי הדרך הנוחה והיעילה היא הגשת בקשה להטלת עיקול ותביעה לצידה לבית המשפט ועם קבלת צו העיקול, להעביר את הסכסוך לבוררות, תוך הותרתו של צו העיקול אשר ניתן על ידי בית המשפט בעינו, עד לסיומה של הבוררות ואישור צו העיקול במסגרת הליך אישור פסק הבוררות.

נקיטה בדרך זו, מאפשרת לתובע להנות משני העולמות[4].

————-

[1] לא נדון בטור זה בנסיבות המאפשרות עיקול אם לאו.
[2] גם בענין השקלא וטריא המשפטי לענין אפשרות מתן צווים זמניים על ידי הבורר, אם לאו, לא נכנס במסגרתו של טור זה.
[3] יצוין כי אין כל מחלוקת משפטית כי עם קבלת פסק הבוררות וכחלק מתהליך אישורו, ניתן לבקש הטלתו של עיקול.
[4] יצוין כי רוב רובם של הבוררים הדנים על פי דין תורה, במסגרת זו או אחרת, מאפשרים ביצוע האמור כחלק מקדים להליך הבוררות והאמור אינו בבחינת הליכה לערכאות.

————-

ראו גם:

מתי ניתן להפעיל הליכי עיקול בשלבים מוקדמים של תביעה?

נתבעת? כיצד תשמור על זכויותך במהלך תביעה?

איך לוודא שזכויותך נשמרות במהלך תביעה – התעמקות בפרטים הקטנים

————

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/167604/

lawlink ziki

חזרה

ואת ההוצאות מי ישלם?? 

נכתב ע"י: עוה"ד צבי וולפסון

חיוב בהוצאות הצד הזוכה, נעשה תדיר בהליכי בוררות המתקיימים על פי הדין האזרחי – בדומה לשיטה בה נוהגים בתי המשפט. בבוררויות המתבררות על פי דין תורה, הדבר נדיר יותר.
בטור זה נציע, כי מן הראוי לשקול בחיוב את השימוש בהוצאות גם במסגרת זו, בבוררויות על פי דין תורה בהן הפן העסקי חקיקתי הוא הכרחי ולפיכך נדרש ייצוג מקצועי.

כדבר שבשגרה, בתי המשפט מחייבים את הצד המפסיד בבקשת ביניים או בפסק הדין הסופי ב״הוצאות״ לטובת הצד הזוכה. ״הוצאות״ אלו באות לשפות את הצד הזוכה בעלויות שהוציא בפועל. לעיתים, משתמש בית המשפט ״באיום״ בהוצאות. היינו, כחרב ולא כמגן. קרי, על מנת למנוע הליכי סרק או ללחוץ על צד להתפשר, ״מהלך אימים״ בית המשפט על אחד הצדדים כי היה ולא יסכים להצעת בית המשפט, יש סיכוי ש"יחוייב בהוצאות", לעיתים מוסיפים השופטים את המילה – "משמעותיות". אז אותו הצד ״המאוים״ חושב פעמיים ולא מעט פעמים, קורה ש״חרב ההוצאות״ מאלצת אותו להסכים לדבר זה או אחר.

יש מקום לביקורת על כך כי האיום בהוצאות הינו לעיתים בבחינת חרב ולא תמיד רק שיפוי על הוצאות הצד האחר, אך יחד עם זאת, כאשר המדובר בהבהרה לצד כלשהו כי התעקשות – לרוב מיותרת – תוביל לחיוב בהוצאות, בבחינת אין עונשין אלא אם כן מזהירין, הדבר מייעל את ההליכים ומקצרם, שכן צד שיודע כי לא יחויב בהוצאות, יכול ״להעסיק״ את התיק ללא קץ ולו על מנת להציק לצד האחר.

כנוהג שבשגרה, הליכי בוררות ״אזרחיים״ אימצו את האמור ומשתמשים בחיוב בהוצאות כפי שמשתמש בהם בית המשפט.

בין בית דין לבית משפט

חיוב צד בהוצאות, אינו קיים כמעט בהליכי בוררות המתנהלים על פי דין תורה.
בהכללה ובתמצית דתמצית, שכן תילי תילים נכתבו על כך, הרעיון העומד מאחרי אי חיוב בהוצאות, הינו כי כל אדם יכול לייצג את עצמו ואין כל סיבה לחייב צד בהוצאות ב״כ הצד האחר את זה שהפסיד בדין, שכן יכול היה לייצג את עצמו.

במציאות דהיום, בתי הדין הינם גם בוררים עסקיים לכל דבר וענין. לא מעט סכסוכים הנדונים בפניהם הינם סכסוכים שבין חברות, או סכסוכים המוכרעים על פי דין המדינה ואף דיני מדינות שמעבר לים. לא אחת המדובר בסכסוכים סבוכים כמו גם יש מקום להכרת חוקים אזרחיים שונים, חקירת מומחים, עדים שהינם אנשי עסקים וכיוצ״ב. בסכסוכים אלו, לרוב, אין לפרט או לחברה את היכולת לייצג את עצמם והם נעזרים ומיוצגים על ידי ב״כ מקצועיים.

האפשרות, אם כי לא בשגרה ורוב הפוסקים אינם מקבלים זאת, לשימוש בהוצאות/קנס קיימת בדין העברי, ראה: תוספות בבלי סנהדרין לא, ב ד"ה ויוציא; מהר"ם מרוטנבורג במרדכי שם; שו"ת הרא"ש קז ו; שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקמ; טוש"ע חו"מ סי' י"ד סעיף ה'.1

דומה כי בסכסוכים כגון דא, מן הראוי כי בתי הדין ישקלו בחיוב את השימוש בהוצאות מקום בו ניתן למצוא לכך אפשרות הלכתית, מכח דיני קנסות בזמן הזה, בדומה לאופן השימוש הנעשה בבתי המשפט ובבוררויות שעל פי הדין האזרחי, משני הטעמים המוזכרים לעיל. הדבר יביא מחד לשיפוי צד מוטרד לחינם, או צד שזכה בדין לקבל בחזרה את ההוצאות שהוציא בגין ייצוג מקצועי נדרש והכרחי, כמו גם ייעל את הדיונים בבתי הדין הדנים על פי דין תורה.

——————————
1להרחבה ת"א (חי') 2839/06 יריב נ' מדינת ישראל- משרד הכלכלה ואח’

וכן ניתוח רחב היקף של כבוד השופט דרורי – בש"א 1692/05 עובד מזרחי ואח' נ' אליהו חסיד ואח'

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/165422/

lawyers yuval

חזרה

המעסיק שלכם עומד בפני קריסה? עובדים אתם לא לבד – הביטוח הלאומי דואג לזכויותיכם

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

הקדמה

כאשר מעסיק (בין אם הוא אדם פרטי ובין אם חברה) נקלע לקשיים כלכלים, פעמים רבות נותר הוא במצב שאין לו יכולת לשלם את חובותיו. בין יתר החובות הקיימים (לספקים, ללקוחות וכיוצ"ב) נותרים פעמים רבות גם חובות לעובדים, אשר נצברו עקב עבודתם אצל המעביד. מאחר והשכיחות הגבוהה היא עבודה במסגרת חברות, נתייחס במאמר זה לעובדים המועסקים על ידי חברות, אולם ההליכים מתאימים גם למעסיק שהוא אינו חברה ולעובד אצל מי שמועסק שלא באמצעות חברה.

במקרים לא מעטים כאשר מעסיקים נקלעים לקושי כלכלי, הם מפסיקים לשלם את שכר העובדים תוך הבטחה: "כי בחודש הבא יהיה.." והעובדים אשר חוששים להתנגד או לצאת נגד מעסיקם מהפחד אשר יפוטרו, "בולעים את הצפרדע" וממשיכים לעבוד בתקווה שאכן יממש המעביד את הבטחתו.
מניסיוננו הרב בתחום זה, הבטחות אלו ממומשות לעיתים רחוקות אם בכלל, ועובדים רבים נקלעים למצב בו לא שולמה להם משכורת אחת או יותר ואף עלולות להיפגע להן זכויות נוספות, זכויות הצמודות ונגזרות מהיות העובד שכיר.

מעסיקים רבים אשר נקלעים לקשיים, מנסים כחלק מהליך השיקום (אשר כאמור צולח באחוז קטן של המקרים), לנסות לדחות תשלומים לגורמים שונים. בין היתר דוחים המעסיקים תשלום לעובדים, לקופות הפנסיה והפיצויים (או ביטוח מנהלים) של העובדים וכך מבלי שהעובד שם לב הוא עלול למצוא עצמו לא רק עם גירעון בשכר, אלא גם עם גירעון בקופות הפנסיה והפיטורים. המשמעות של גרעון כזה לעיתים, היא ביטול הביטוח הפנסיוני או ביטוח המנהלים, דבר בעייתי מאד.

התחייבויות נוספות, אשר פעמים רבות יש למעסיק כלפי עובדיו, הן זכויות המשולמות לעובד בעת סיום עבודתו או בנקודת זמן כלשהיא בשנת העבודה כמו למשל הודעה מוקדמת, פידיון ימי חופש, דמי הבראה, ימי חג, משכורת 13 וכיוצ"ב.

נקלעת לחוב של המעסיק כלפיך – מה עושים?

היה והמעסיק שלך קרס כלכלית, או סגר את בית העסק שלו או שהחברה בה עבדת חדלה מלפעול ונותרו כלפיך חובות?! יש מה לעשות. הביטוח הלאומי, כאמור, מבטח ומבטיח את מרבית זכויותיך. אולם בכדי שכך יקרה צריכים להתרחש כמה דברים:
תחילה, החברה צריכה לעבור הליכי פירוק (או פשיטת רגל של מעסיק שאינו חברה). הליך פירוק חברה מתנהל בפני בית המשפט המחוזי. על מנת שהליכים אלו יתנהלו יש להגיש בקשת פירוק. בקשת הפירוק יכולה להיות מוגשת הן על ידי החברה עצמה והן על ידי נושיה, בהם העובדים.
ההליך החשוב לעניינו, הוא מתן צו הפירוק לחברה. כאשר בית המשפט נותן צו לפירוק החברה, אזי הוא ממנה מפרק, בדרך כלל עו"ד או רו"ח, אשר יחסל את עסקי החברה ויכמת את חובותיה לנושיה.

מתן צו פירוק לחברה הוא תנאי לפנייה לביטוח הלאומי לתשלום החובות.

ניתן צו הפירוק – מה עכשיו?

כאשר ניתן צו הפירוק, על העובד להגיש "תביעת חוב". תביעת חוב בקציר האמור, היא תביעה אשר מוגשת למפרק החברה ובה דורש העובד כי ישולמו לו זכויותיו. תביעת החוב צריכה להיות מוגשת על טופס של הביטוח הלאומי ואליה יש לצרף אסמכתאות שונות המאשרות את גובה החוב הנטען. לאחר שהוגשה תביעת החוב, מפרק החברה יכריע בתביעת החוב ויעבירה לתשלום למוסד לביטוח לאומי. מפרק החברה יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה, לאשרה בחלקה ואף לדרוש ראיות לאישוש החוב. על החלטת המפרק יש זכות ערעור בפני בית המשפט. חשוב להתייעץ בעניין אופן הגשת תביעת החוב עם בר סמכא בתחום, שכן לא תמיד העובד מודע למלוא זכויותיו.

אילו חובות מכוסים על ידי הביטוח הלאומי?

הביטוח הלאומי בעניין זה מהווה חברת ביטוח לכל דבר ועניין, למעשה הוא משלם לעובד (במגבלות החוק) במקום המעביד את החובות ברכיבים הבאים:

* הפרשי שכר;
* הודעה מוקדמת;
* משכורת 13;
* דמי הבראה;
* ביגוד;
* נסיעות;
* פיצויי פיטורים;
* היעדר הפרשה לקופות הפנסיה/ביטוח מנהלים;

יודגש, כי אין חובה על העובד להגיש את התביעה בגין מלוא הרכיבים, עניין זה חשוב כפי שיפורט להלן.

התנאים לפיהם ישלם הביטוח הלאומי את התשלום בגין הרכיבים שלעיל:

ראשית, הסכומים שאותם משלם הביטוח הלאומי תחומים בתקרה. בגין הפרשי שכר ופיצויי פיטורים, משלם הביטוח הלאומי נכון ליום כתיבת מאמר זה, סך של 112,424 ₪. בגין היעדר הפרשה לקופות הפנסיה משלם הביטוח הלאומי, נכון ליום כתיבת שורות אלה, סך של 17,296 ₪. לפיכך, עובד שמגיע למצב בוא חובות מעבידו עולים על הסכומים הללו, חשוב שיזכור כי הביטוח הלאומי משלם עד גבול מסוים, ועל העובד לוודא שהחובות של המעביד כלפיו אינם עולים על הסכומים הנ"ל, שכן הסיכוי לתשלום כל חוב מעבר לתקרה, הוא בדרך כלל קטן וגם שווה לכל נושי החברה.
מסכומים אלו ינוכו הפרשות למס כפי שמחייב החוק, לפיכך, קיימת חשיבות רבה בגין אילו רכיבים יש להגיש את תביעת החוב. למשל עובד אשר זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור העולה על התקרה, יכול להגיש את תביעת החוב שלו רק על פיצויי הפיטורים. מה היתרון? היתרון הוא שעל פיצויי פיטורים, למשל, לא משלמים מס הכנסה (עד תקרה הקבועה בחוק) ולכן ככל וקיים חשש שהמעסיק לא יוכל לשלם את הסכום שמעבר לתקרה, לפחות יזכה העובד בהטבת מס זו.

התיישנות

עובדים רבים אשר מעסיקם חייב להם כספים משך שנים ארוכות ולא תבעו, חוששים מתקופת ההתיישנות. ההתיישנות במקרים אלו היא של 7 שנים ולפיכך גם אם הופרו זכויותיכם בעבר, אל חשש יש תקווה.

לסיכום, סיסמת הביטוח הלאומי כי הוא לצדך ברגעים החשובים של החיים, מקבלת משנה תוקף במקרה כזה. יש לזכור כי ההליך המתואר לעיל לוקח תקופה של חודשים ארוכים, אולם קיים ביטחון כי חובו של המעסיק – לפחות בחלקו ישולם על ידי הביטוח הלאומי, כאשר נותר חוב כלפי העובד וכאשר המעביד קרס. כפי שכתבנו – עובדים אתם לא לבד!

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/159853/#.VTY4HyGqpHw

lawlink erez

חזרה

יחסי בנק – לקוח, יחסים עסקיים או יחסי אמון מיוחדים?

נכתב ע"י: עוה"ד ארז בן-דוד

פתיחת חשבון בנק וקבלת שירותים בנקאיים שונים, מביאים את הלקוח לחתום על מסמכים רבים ושונים על פי דרישת הבנק. לא רבים הם הקוראים כל מילה במסמכים אלה, מעטים עוד יותר מבינים את כל הכתוב בהם. התחושה הרווחת אצל מרבית הלקוחות היא כי הבנקים פועלים לטובתם בלבד מבלי לראות לנגד עיניהם את הלקוח וצרכיו.

מערכת היחסים בין הבנקים ללקוחות היא מורכבת יותר, מעבר למישור החוזי גרידא, שכן הוראות דין שונות מטילות על הבנק חיובים שונים ביחס ולטובת לקוחותיהם והוראות הפסיקה יצרו חובות אמון בין הבנק ללקוחותיו, כאשר הבנקים נדרשים לפעול, בכל הקשור לניהול כספי הלקוח, בדרך המיטבית ללקוח וללא שיקול של רווחי הבנק.

כך לדוגמא נפסק בע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל:

"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות.
בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו".

אלא, כפי שפסק בית המשפט, לחובה זו של הבנק קיימים גבולות וסייגים. הבנק פועל למטרות רווח, ולפיכך יהא זה מובן כי הבנק לא יוכל להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר. ישנם תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. כך הדבר, למשל, לעניין שיעורי עמלות או ריביות. אם אלו תהיינה נמוכות מדי, הבנק יימנע מלהציע את שירותיו. שיעורי העמלות והריביות אמורים להיות מוסדרים על ידי שוק בנקים תחרותי, היצע וביקוש, ובמקום בו זה נכשל, על ידי פיקוח ורגולציה – ולא על ידי הטלת חובת אמון מוגזמת, שתשתק את פעילות הבנקים. על כן, האינטרס של הלקוח לשלם פחות, אינו גובר על אינטרס הבנק להשיא רווח.

החוק לא הטיל חובה על הבנקים ליתן אשראי ללקוחותיהם. מתן האשראי כפוף לשיקול דעת הבנק, אשר שוקל ובוחן, בין היתר, את המטרה למענה נלקח האשראי, את סכום האשראי המבוקש, את הביטחונות המוצעים, ואת יכולתו הכלכלית של מבקש האשראי להשיבו לבנק בצירוף רווחי הבנק. לבנק קיים שיקול דעת עסקי לגיטימי, באם להעניק אשראי אם לאו. שוק אשראי מפותח מאפשר ללקוחות לבחון את הצעותיהם של נותני אשראי שונים, כאשר לעיתים שיקול עסקי של נותן אשראי אחד, יכול להיות שונה אצל אחר.

אלא שיחד עם השיקול העסקי, גם בעת מתן האשראי קיימות לבנקים חובות מסוימות כלפי לקוחותיהם. כך למשל על פי הוראות בנק ישראל למערכת הבנקאות, קודם למתן האשראי חייב הבנק לערוך ניתוח מתועד של צרכי האשראי של הלקוח וקביעת מסגרת אשראי מוסכמת כאשר חריגה ממנה תיעשה רק בנסיבות ייחודיות המפורטות בהוראה.

קיימת גם תחילתה של מגמה בפסיקה, של הרחבת חובות האמון של הבנק ללקוח, גם בעת מתן האשראי. זוהי מגמה מבורכת, אשר מביאה לידי ביטוי את ההבנה כי קיימים פערי מידע וכוחות בין הבנקים ללקוחות, בתחום לא פשוט זה של אשראי והלוואות. במקרים רבים האשראי נדרש דווקא בעת מצוקה כלכלית או תזרימית של הלקוח, בפרט מול הבנק נותן האשראי. יהא זה ראוי להרחיב את חובות האמון של הבנקים בעת מתן אשראי, על מנת שלא ינצלו את מצוקתו של הלקוח אך ורק לצרכיהם.

————-

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/153693/#.VRlrXPmUcmM

lawlink eliyahu

חזרה

בעקבות בג"צ טוהר

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

בשעת כתיבת שורות אלו כנראה כבר ידוע ואף התפרסם כי המשרד הגיש עתירה לבג"צ נגד הרבנות הראשית בעניין שבכשרות: לקוח המשרד מייבא מזה שנים רבות שרוולי נקניק העשויות מחומר מעובד אשר מקורו בעורות נבלות וטרפות. מוצר ספציפי זה היה בשימוש מאז ומעולם במערכות הכשרות הרגילה (ולא בהכשר "מהדרין"), לאחר השגחה על תהליך הייצור הפוסלת את חומר הגלם למאכל כלב.

גדולי הפוסקים התירו את השימוש בו, לרבות הגאון רבי חיים עוזר גרוד'ינסקי, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, הגאון רבי יצחק יעקב וייס, הגאון רבי עובדיה יוסף ויבדלח"ט הגאון רבי שלמה עמאר.

לאחרונה, לשיטת הרבנות הראשית ניתן למצוא את אותו מוצר ממקור של בהמות שחוטות אצל חברה מסויימת אשר אושר לה על ידי הרבנות למכור את המוצר, אולם את השימוש במוצר דומה של הלקוח שלנו, הרבנות אסרה והסירה ממנו את חותם הכשרות. לאחר בדיקה גילינו כי גם המוצר החלופי מיוצר מטריפות, אבל נניח לרגע שהדבר הנטען על ידי הרבנות נכון.

לכאורה, העתירה מהווה ניסיון לכפות על הנציגים האמונים על קיום היהדות במדינת ישראל, הימנעות מביצוע פעולה אשר הם רואים בה דרישה של ההלכה היהודית. לשון אחרת, נציגי העותרת, עורכי דין חובשי כיפה ממשרדנו, מבקשים להכניע את נציגי ההלכה היהודית תחת הסמכות של המחוקק החילוני. וכאן שואל הבן: הכיצד יכול אדם דתי ליישם היררכיה חוקית הנוגדת את אמונתו? וכי אין האמונה מעל לכל?

אני מקווה כי בסוף מאמר זה, לא רק שהתמיהה תיעלם אלא יובהר כי דוקא משום דאגה כנה לדת הוגשה העתירה, ולא זולת זה.

תופעת "מיסוד הדת"

בתקופת תור הזהב בספרד, או ליתר דיוק בשנת 1080 לספירה הנכרית, נכתב ספר שלם על מנת להלחם בתופעה שלילית הידועה בכינויה "מיסוד הדת" או בלע"ז Institutionalization of Religion. שמו של הספר אשר נכתב במקורו בניב ערבי-יהודי בידי רבינו בחיי אבן פקודה – הינו "כתאב אלהדאיה אלי פראיד אלקלוב", ואשר תורגם בשנת 1161 על ידי יהודה אבן תיבון כ- "תורת חובות הלבבות". כן, הספר הידוע לכולנו, הנלמד בהיכלי התורה ובאוניברסיטאות גם יחד, ומקומו כבוד בספריות ובבתים הפרטיים של כל שכבות העם, נכתב למטרה ספציפית אשר לדאבון לב נשכחה במהלך הדורות.

במה הדברים אמורים?

למטרת הדיון נתייחס כעת לפן הרליגיוזי של המילה "דת" וזאת מבלי להיכנס לאטימולוגיה של המילה עצמה. אין כל ספק כי מטרתה של כל דת באשר היא, בייחוד הדת היהודית – אם הדתות המונותיאיסטיות – היא מיצוי הקשר בין האדם לאלוהיו. הדת מלמדת את האדם כיצד להתקשר אל הישות אליה הוא מייחס את קיום ההוויה, עילת העילות וסיבת הסיבות המשגיחה על מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

במהותו, קשר זה ללא ספק הוא ענין פרסונאלי. מטיבו ומטבעו, הקשר הינו אינטימי ופנימי כשבאמצעותו מתקשר האדם עם כל נימי נפשו עם היקר לו מכל, במטרה להתקרב לאלוהים ולהדבק בישות הרוחנית בבחינת "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

דא עקא, כיון שישנן נורמות וכללי התנהגות הנוגעות לכלל ולפרט, כבר בתקופות עתיקות ובכל הדתות, קיימת נטייה של האדם לרכז את עבודת ה' בביצוע מעשי של המצוות – דבר שהוא קל יותר ודורש פחות מאמץ. כמו כן, האדם נוטה למצות את עבודת ה' עם העבודה הציבורית ומוסדות עבודת ה' הציבוריות המשותפות לכלל, כדוגמת בית המקדש שבירושלים.

ברם, בשלהי ימי בית ראשון הנביאים הוכיחו את בני ישראל כי הדת הופכת להיות מערכת נורמות וחוקים מעשיים גרידא, וככל מערכת חוקים יציר אנוש, היא באה על חשבון התוכן הפנימי המהותי של הדת, כדרך להתקשרות האדם לאלהים בכל נימי נפשו. על פי הנביא ירמיהו זוהי הסיבה בגינה נחרב בית המקדש וכפי שנראה להלן.

מלחמת הנביא ירמיהו במיסוד הדת

ספר התנ"ך מעיד כי קיומן של מוסדות כאלה – לרבות בית המקדש בירושלים!! – היה מאז ומעולם לצנינים בעיני נביאי ישראל אשר ניבאו בשם ה' נגד הפיכת קיום המצוות הפיזי של עבודת המקדש לעיקר.

הנביא ירמיה [ז, כא-כג] אומר:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:
כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:
כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:"

הנביא מבהיר כי דברי עולה וזבח – העבודה בבית המקדש – אינו העיקר, הקרבנות אינם חשובים! מה שחשוב הוא לשמוע בקול ה' וקבלת אלוהותו בלב וגם במעשה.
אמור מעתה, לעלות להר הבית בכוח אפילו בניסיון להקריב קרבן פסח, ולעורר מהומה אשר סופה ספק פיקוח נפשות של שוטרים וחיילים, ואשר יגרור איבה יתירה עם שכנינו, אינו מעשה דתי ולמעשה מדובר במעשה אנטי דתי מובהק.

כתבם על לוח לבך

ואכן, לפני חורבן הבית מצאנו כי הנביא ירמיהו אומר [לא ל-לג]:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:"

מהי אותה "ברית חדשה" וכיצד היא מסתדרת עם ההבטחה ועיקר האמונה כי זאת התורה לא תהיה מוחלפת? המעיין יראה כי כוונתו של הנביא כמובן לאותה ברית במתן תורה, אלא, שביציאת מצרים היא נכתבה על הלוחות ולעתיד היא תהיה כתובה על הלב! אמור מעתה, יש מצוות מעשיות בתורה אך העיקר הוא חובת הלבבות הנלוות לעשיית המצוות.

ירמיהו הנביא טוען, כי יש לקיים את המצוות באופן פנימי ואישי ולא באופן מוסדי. עבודת ה' היא ענין אינטימי בין האדם לבורא עולם. לכן הקב"ה יחריב את בית המקדש וייתן לנו לעובדו בלי הסמלים של השכינה, כי עלינו להתמקד על מה שהסמל מסמל ולא בסמל גופו. לא על בית המקדש, אלא על מה שבית המקדש מסמל – ושכנתי בתוכם!

חורבן בית המקדש

הקב"ה דורש את התורה שבלב – עבודת הלב לא רק המצוות המעשיות. מטרתן של המצוות המעשיות הינם המחשה והפנמה של חובות הלב. ה' דורש כי נתמקד ברעיון העומד מאחורי הציווי ולא סתם בקיום המעשי של הציווי. הליכה בדרכיו ומעשים טובים ולא קיום פורמאלי מצוות אנשים מלומדה. חורבן בית המקדש היה על מנת לדחות את הביטוי החיצוני של המצווה לטובת הביטוי הפנימי – לרפא את כלל ישראל מבעיית מיסוד הדת.

דבריו של ירמיהו באים לידי ביטוי גדול יותר מהמוסר הידוע שלו [ט, כה]:
"כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב"
יש ערלה בגוף ויש ערלה בלב, מילה של הגוף אין בה משמעות כשיש ערלת הלב.

הרבנות הראשית לישראל

ההיסטוריה מלמדת כי מסיבה זו, בשנות העשרים של המאה הקודמת, רבנים רבים בעולם כולו התנגדו באופן נמרץ להקמת הרבנות הראשית. בג"צ טוהר היא רק אחת הדוגמאות למצב כזה של מיסוד הדת עד כדי חילול הדת וחילול השם. להרוס ולפגוע בזולת בשם שיקול של חומרה יתירה – לשיטתם שלהם – הוא סימפטום ברור של מיסוד דת ואיבוד כיוון. הפרופורציה הנכונה של מוסד האמור להציג את הדת הוא להרבות אהבה ואחווה בין בני אדם, להסביר פנים למי שאינו מאמין על מנת לקרבו לאם כל האמונות, לא לדחות בשתי ידיים בגין זוטי דברים, ולפגוע בשם נותן התורה.
בעניין בג"צ טוהר- אזי לבוא ולהחמיר ולאסור מוצר על מנת להעלות את רמת הכשרות בישראל, לשיטת הרבנות, ולחייב מחללי שבת בפרהסיה לאכול ביום הכיפורים "כשר למהדרין", הוא דוגמא מאלפת לאיבוד הצפון. ואני מניח בצד את ההרס הכלכלי המוחלט אשר הם מבקשים לגרום ללקוח.

כיוצא בדבר אתה אומר, מינויו של אדם לכס הרבנות הראשית, ולגלות בצאתו כי אחריו משתרכת קופת שרצים, הוא עוד סימן של מיסוד הדת עד כדי פוליטיזציה של הדת.
על כס הרבנות אמור לשבת אדם שהתברר כנקי כפיים ובר לבב, המשליך את מאביו וצרכיו האישיים מלפני אמונתו, כמו גם מפני צרכי הציבור.

ובהקשר זה ראוי לשאול מספר שאלות: מה הם הקריטריונים המדאיגים את ועדת המינוי בבואם להחליט על זהות העומד בראש מערכת דתית? טובת הדת או פוליטיקה ומאבקי כוח קטנוניים לשם השתלטות על מוסדות מדינה?

פעם אחר פעם מינוי של דיינים או של רבני ערים או רבנים ראשיים הופך למאבקי כוח פוליטיים של אינטרסים ותככים. הכזה ייקרא נציג הדת היהודית?! אתמהה תמיהה רבתי!

דת ומדינה

מסיבה זו ישנה חובה דתית להפריד בין דת ומדינה, מבלי להתייחס לערך הדמוקרטי הבסיסי אשר סולד מפני עירוב תחומין שכזה. ויפה אמר בזמנו פרופסור ישעיהו ליבוביץ כי מדינה מציבה את רצון האדם במרכז, דת מציבה את רצון האלהים במרכז, ולכן המושגים סותרים זה את זה מעצם מהותם. בגולה גרו יהודים אורתודוקסים דורות על גבי דורות ללא כל סמכות מכוח החוק ושמרו תורה ומצוות בקפידה. כוונתם של אלה אשר הקימו את הרבנות הראשית מלכתחילה הייתה משיחית, הם ראו במדינת היהודית העתידית התגשמות חזון הנביאים לשיבת ציון והקמת ממלכת התורה. אולם זה הרי לא קרה, שבנו לציון אולם אנו לא הקמנו את ממלכת התורה. אז מדוע שהדת כביטוי לאהבת הבורא לנבראיו תהפוך למוקד פיצול ומחלוקת?

סוף דבר

כל ניסיון לכפות את הדת על אדם או ציבור שלא קיבלו אותה מרצון הינו חילול ה' והרחקת בני ישראל מהדת. לאנשים פשוטים אשר לא חונכו על ברכי תורה מעשה שכזה רק מפחית מהכבוד אותו הם רכשו לדת מלפנים. למקד את הפעילות על חומרות יתירות מבלי לשים לב אם "אין הצר שווה בנזק המלך", מדגימה שוב כי קיום המצוות בדור שלנו הפך לעניין מכאני נטול לב, שאין לו כל משמעותית דתית, כמעט.

אפילו מתן צדקה היום נעשה באופן מתועש, מבלי להקשיב ולכאוב על צער הזולת, ועל מנת שמאן דהו יתפלל בעבור הנותן בקברי צדיקים בגליל או באוקראינה. האם אנו כבר לא מסוגלים לתת מבלי לקבל תמורה? ומה בכלל העניין הזה של תפילה באמצעות שליח?! הלוא חשיבותה של תפילה על צרכינו, היא מפאת היותה תמריץ לקרב את המתפלל לה' בהפנמת היותו ית' חנון ורחום, גדול חסד הכל יכול, האם גם את זה שכחנו?!

תם ולא נשלם.

————-

*לקריאת סיקור העתירה כפי שפורסמה ב"חרדים 10":

http://www.ch10.co.il/news/148239/#.VQqyR46UcmO

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/149254/

lawlink tanya

חזרה

זכויות נשים לאחר לידה ובזמן ההריון

נכתב ע"י: טניה צ'רניס

במסגרת היותי עורכת דין לענייני עבודה, פונים אלי מעסיקים ועובדים כאחד. לאחרונה, שמעתי מעביד מסוים – מר ט' (שם בדוי) – מעיד, כי כאשר עובדת מודיעה לו שהיא בהיריון, מבחינתו זה בגדר הטלת פצצה על העסק.

מהן, אפוא, אותן זכויות העומדות לעובדת, המדירות שינה מעיניו של מעסיק שומר חוק כדוגמת מר ט'?

החוק קובע, כי לא ניתן לפטר עובדת, לרבות עובדת קבלן, אשר השלימה חצי שנת עבודה אצל מעסיקה, אלא בהיתר מיוחד מאת שר העבודה.

היום, מעסיק המבקש לפטר עובדת בהיריון, נדרש לפנות לממונה במשרד התמ"ת ולהוכיח, כי הסיבה לפיטורים המבוקשים אינה נעוצה בהיריון ו/או בהיעדרות הקשורה בהיריון או בלידה. עם זאת, על החלטת הממונה ממשרד התמ"ת ניתן לערער לבית הדין לעבודה.

דבר נוסף הראוי לציון הוא, כי החוק מעניק הגנה מפני פיטורים אף לעובדת העוברת טיפולי פוריות (לרבות הפריה חוץ גופית).

יתירה מזו, הפסיקה הכירה בכך, כי פיטורי עובדת בהיריון סמוך להשלמת 6 חודשי עבודה מקימים חזקה, לפיה הריונה הינו הסיבה לפיטורים ולכן העבירה הפסיקה אל המעביד את הנטל להוכיח כי לפיטורי העובדת אין קשר לעצם היותה הרה. מעביד אשר לא יעמוד בנטל ולא ישכיל להוכיח כי הפיטורים אינם קשורים בהיריון, יכול להיתבע בגין עילת פיטורים "בלתי כשרה", הנגועה באפליה פסולה, ויאלץ לשלם לעובדת פיצויים מוגדלים.

ההגנה מפני פיטורים נמשכת עד 60 ימים לאחר חופשת הלידה ו/או תקופת ההיעדרות המותרת בחוק (לאחר סיומה של חופשת הלידה), כפי שנפרט:

הגבלת הפיטורים אינה ההגנה היחידה. החוק קובע שורה של הגנות, לשם צמצום הפגיעה בעובדות בתקופת ההיריון ולאחריה:

א. איסור פגיעה בהיקף משרה: בדומה לאיסור הפיטורים, נאסר על המעביד לפגוע בהיקף משרתה או בהכנסתה של העובדת, אלא בהיתר מיוחד מאת הממונה ממשרד התמ"ת ולא יינתן היתר כאמור, אלא אם יוכיח המעביד כי הפגיעה אינה קשורה בהיריון. 

היעדרות לצורך בדיקות ומעקב הריון – החוק אף קובע, כי עובדת רשאית להיעדר לצורך ביצוע בדיקות ומעקב במהלך ההיריון, ללא ניכוי משכרה עקב ההיעדרות. במסגרת כך, עובדת המועסקת בשבוע עבודה מלא ומעל 4 שעות ביום רשאית להיעדר עד 40 שעות במהלך חודשי ההיריון ללא ניכוי משכרה ואילו עובדת העובדת פחות מ- 4 שעות ביום, רשאית להיעדר עד 20 שעות במהלך חודשי ההיריון.

לעניין זה חשוב להדגיש, כי אם העובדת ביוזמתה מבקשת שינוי זמני בהיקף המשרה עקב מצבה הרפואי ובהתאם לאישור רופא, הדבר לא ייחשב "פגיעה" בהיקף המשרה.
כמו כן, פגיעה בשכר הנובעת ממרכיבים הקשורים בתפוקה של העובדת (למשל – "בונוסים" בגין השגת יעדים) לא תיחשב כפגיעה בהכנסתה, כל עוד הירידה בתפוקה אינה קשרה במעביד.

ב. איסור העבדה בשעות נוספות/ בלילה/ ביום המנוחה השבועית: מעביד אינו רשאי להעביד עובדת אשר הודיעה לו (או אף אם נודע לו על כך בדרך אחרת) כי הינה בחודש החמישי להריונה, בשעות נוספות ו/או ביום המנוחה השבועית, אלא בכפוף להסכמתה בכתב ובצירוף אישור רפואי מתאים ואם העובדת הודיעה בכתב כי אינה מסכימה לעבוד בלילה, אף אינו רשאי להעבידה בשעות לילה.
ג. כאמור, החוק קובע מגבלה על פיטורי עובדת בתקופת ההיריון ו/או היעדרויות הקשורות בהיריון או בלידה:

1. שמירת היריון – ישנה שורה של מקרים, אשר בהתקיימם רשאית עובדת להיעדר במהלך חודשי ההיריון מעבודתה:
א. אם רופא אישר בכתב כי מצבה הרפואי של העובדת לרגל הריונה מחייב זאת ובמידה שבה אישר. דין היעדרות כזו כדין היעדרות מפאת מחלה;
ב. אם רופא אישר בכתב, בהתאם לטופס המצוי בתקנות, כי סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את העובדת בשל היותה בהיריון או שנבצר מהעובדת לבצע את עבודתה בשל היותה בהיריון. דין היעדרויות כאלה כדין חופשה ללא תשלום, ואולם לא יהיה בהן כדי לפגוע בזכויות התלויות בוותק של העובדת אצל מעסיקה. הוראות אלה לא יחולו אם המעסיק מצא לעובדת עבודה חלופית מתאימה.
2. הפלה – עובדת שהפילה רשאית להיעדר מעבודתה שבוע לאחר ההפלה ואם אישר רופא כי מצב בריאותה מחמת ההפלה מחייב שתיעדר זמן רב יותר – החוק מאפשר היעדרות לפי הזמן שקבע הרופא, אך לא יותר מששה שבועות. דין היעדרות כזו כדין היעדרות מפאת מחלה.

ד. חופשת לידה והיעדרות לאחר חופשת לידה: חופשת הלידה המוגדרת בחוק יכולה להימשך עד עשרים ושישה שבועות, כאשר 14 שבועות ראשונים (משולמות על ידי ביטוח לאומי) ובמידה והאישה בוחרת, ניתן להאריך את החופשה ב 12 שבועות נוספים (הנחשבים לחופשה ללא תשלום). ניתן להתחיל את חופשת הלידה שבעה שבועות או פחות מזה (עפ"י רצון העובדת) לפני יום הלידה המשוער ולנצל את שאר הימים לאחר יום הלידה.

העובדת רשאית להוסיף ולהיעדר עם תום חופשת הלידה הקבועה בחוק, בהתקיים אחד מאלה:

1. עקב מצב רפואי הקשור ללידה – מתום חופשת הלידה ועד תום שישה חודשים מאותו מועד, בכפוף לאישור רופא, כי מצבה לאחר הלידה מחייב זאת ובמידה שבה אישר. דין ההיעדרות כזו היא כדין חופשת מחלה;

2. עקב הנקה – מתום חופשת הלידה ועד תום שישה חודשים מיום הלידה ולאחר שהעובדת הודיעה למעביד כי היא מניקה, העסקתה עשויה להיאסר באם מקום העבודה ו\או פעולות הנדרשות בעבודה, עשויות לסכן את בריאותה או לפגוע בהנקה, לרבות, חשיפה לחומרים המסכנים את ההנקה ועוד. במידה והמעביד לא מצא לה עבודה חלופית המתאימה למצבה, היא זכאית לצאת לחופשה ללא תשלום עם סיומה של חופשת הלידה מכוח החוק ולזמן שנקבע על פי חוק;

3. חופשה ללא תשלום – עובדת רשאית להיעדר מהעבודה, מתום חופשת הלידה, מספר חודשים כרבע מספר החודשים שבהם עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, אך לא יותר משנים עשר חודשים מיום הלידה. דין ההיעדרות כדין חופשה ללא תשלום וזמן ההיעדרות לא יבוא במניין לגבי זכויות התלויות בוותק;

בנוסף, במשך מספר חודשים לאחר שובה מחופשת הלידה, הוענקו לעובדת זכויות, אשר נועדו להקל על שובה לעבודה תוך המשך טיפול ברך הנולד, או לחלופין – לאפשר לה להעדיף את הטיפול בתינוק על פני עבודתה, בלי לוותר על זכויותיה הצבורות:

א. "שעת הנקה" – מתום חופשת הלידה ועד תום ארבעה חדשים מאותו יום (לאחר שובה לעבודה), רשאית העובדת להיעדר שעה אחת ביום, בתנאי שהיא מועסקת במשרה מלאה. היעדרות זו היא בנוסף להפסקות המגיעות לעובדת על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, ואין מנכים אותה משכר עבודה.
יצוין, כי אין דרישה בחוק כי העובדת תניק בפועל את תינוקה בתקופה זו והזכות ניתנת לכל עובדת השבה לעבודתה מחופשת הלידה.

ב. התפטרות לצורך טיפול בילד – עובדת אשר התפטרה מעבודתה תוך תשעה חודשים מיום הלידה, לצורך טיפול בילד, זכאית לקבל פיצויי פיטורים כאילו פוטרה מעבודתה.
חשוב לציין, כי אין הכרח כי ההתפטרות תהיה סמוכה לשובה של העובדת לעבודה. למעשה, החוק מאפשר לעובדת לשוב לעבודה ורק לאחר מכן להחליט, האם ברצונה לעזוב על מנת לטפל בילד, בלי שתצטרך לוותר על זכויותיה.

לסיכום, נאמר כי נראה כי הצהרתו של מר ט' בדבר "פצצה" מעט מרחיקת לכת.
החוק (ולמעשה מדובר במספר חוקים), מעמיד שורה של הגנות לעובדת ההרה ולאם הטרייה, על מנת לשמור ולהגן על זכויותיה לאורך תקופה לא קצרה – חודשי ההיריון ועד כשנה לאחר הלידה.

מטבע הדברים, הגנות אלו עשויות להעמיד את המעביד במצב של חוסר וודאות מסוים ביחס לכוונותיה והמשך העסקתה של העובדת בעסקו. עם זאת, ללא ספק ניתן להיערך להיעדרויות הצפויות ולא סביר כי העסק יקרוס עקב יציאתה של העובדת לחופשת לידה, על כל הנלווה לה.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/146653/#.VP1cu_mUcmM

lawlink yeshurun

חזרה

הדין והכסף: קריאה לסדר – הבחנות הלכתיות והמשפט הישראלי

נכתב ע"י: עוה"ד ישורון רם-כהן

בחלקו הראשון של המאמר, עסקנו בקצרה בהבחנה ההלכתית בין תביעה בשווה פרוטה, אשר היחס אליה צריך להיות כאל כל תביעה רגילה, גדולה כקטנה ("דין פרוטה כדין מאה"), לבין תביעה בסך נמוך משווה פרוטה, אשר ביחס אליה, בית הדין לכאורה כלל לא יידרש לשבת בדין.

ההסדר ההלכתי האמור, ביטא מנגנון מורכב לפיו, (א.) בהתקיים דרישת סף מינימלית של גובה התביעה (ב.) בית הדין יידרש לתביעה במלוא כוחותיו השיפוטיים ולא יעדיף על פניה את העיסוק בתביעות שהוגשו מאוחר יותר בגין סכומים גבוהים יותר.

ואכן כפי שצוין בחלקו הראשון של המאמר, הסדר הלכתי זה עוגן בחלקו השני במסגרת תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

נמשיך כעת ונבחן את השתקפותן של ההבחנות ההלכתיות במסגרת המשפט הישראלי. כפי שנראה להלן, המציאות במשפט הישראלי ביחס למתח שבין התפרסותו של הדין לבין עלויות הפעלתו הינה מורכבת ומתפתחת. במסגרת עיוננו כאן, ננסה לדלות שלוש התייחסויות קצרות לעניין זה.

א. המוקד הראשון – יישום ההסדר ההלכתי על ידי כבוד השופט דרורי

המדובר בהחלטת ביניים אשר ניתנה על ידי כבוד השופט דרורי (בית המשפט המחוזי בירושלים) 1 מיום 06.03.2002. במסגרת ההחלטה, שנגעה לבקשות הצדדים לסילוק על הסף של כתבי הטענות בתיק, התייחס כבוד השופט דרורי, מבכירי השופטים המכהנים כיום ומשלבים את המשפט העברי בפסיקותיהם, להסדר ההלכתי שצוין בפתיחת מאמרנו ואף יישם אותו במידה מסוימת:2

"[…] לא מצאתי בחקיקה הישראלית הסדר חוקי בדבר קביעת סדרי הקדימות של תיקים המתנהלים בפני שופט. לקונה זו מביאה אותנו, מכוח חוק יסודות המשפט, התש"מ – 1980, אל המשפט העברי, בו נקבע הדבר במפורש בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן טו, סעיף א: "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה…" […] וכך, מיושמים הדברים בדורינו, כאשר המידיינים אינם ניצבים בפני הדיין בשער העיר, אלא מתנהלת מערכת מסודרת של פתיחת תיקים:

"הכלל הרחב הוא "צריך הדיין שיקדים לדון דין שבא לפניו תחילה" (שו"ע, חו"מ, טו, א), כלומר: מי שבא תחילה – יישמע תחילה, ואין זה משנה – מעיקר הדין – אם בעלי הדין שבאו הראשונים עניין להם בדבר קל ערך, ואלה שאחריהם עניינם נכבד יותר, אלא ברגע שעמדו בעלי הדין הראשונים לפני בית הדין חל על בית הדין איסור לשמוע בעלי דין שבאו אחריהם, שנאמר: "כקטן כגדול תשמעון" (דברים, א, יז). דומה, כי כלל רחב זה חל לא רק כאשר בעלי הדין התובעים עומד בפני בית הדין ומעלים את תביעתם בעל פה, אלא גם כאשר הגשת התביעה נעשית באמצעות כתב תביעה המוגש למזכירות בית הדין, כמקובל היום".

(פרופ' אליאב שוחטמן, סדרי הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל […])

במקרה שלפנינו, לא רק שכתב התביעה שבפניי נושא תאריך 1995 – והוא התיק "הישן" ביותר שנדון בפניי […] בנוסף לכך, כפי שתואר לעיל, מאז הגשת התביעה ועד היום, טרם נידון התיק לגופו […] לפיכך, כל הנסיבות שתוארו לעיל והוראות השולחן ערוך – תוך יישומו לדורינו – מחייבות לתת לתיק זה עדיפות מבחינת לוח הזמנים לשמיעתו ולסיומו."

ניתן לראות, כי כבוד השופט דרורי בהחלטתו, הצליח ליישם – ולו במידה חלקית – את העיקרון ההלכתי לעניין אופן הטיפול בתביעה, לפיו תביעות "גדולות" לא יזכו בהכרח לקדימות על פני תביעות "קשות", אלא יידונו לפי סדר הגשתן. נפנה כעת לשני המוקדים הנוספים, בהם משתקפת ההבחנה בין הפעלת הדין לבין עלויותיו.

ב. המוקד השני – מסלולים ייחודיים לטיפול בתביעות בסכומים נמוכים

כיום קיימים בבתי המשפט מספר מסלולים מקוצרים ומהירים העוסקים בתביעות בסכומים נמוכים. הטיפול באותן תביעות מדגיש עקרונות של יעילות ושל "צדק מהיר" על פני הידרשות ארוכה יותר בזמן לאותן תביעות. במסלולים אלו, הצדדים ובתי המשפט בדרך כלל אינם עושים שימוש במלוא הכלים המוענקים על ידי הדין המהותי והפרוצדורלי במסגרת תביעות רגילות.

בין המסלולים הללו ניתן לציין את הליכי סדר הדין המהיר, המפורטים בפרק ט"ז1 במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 וכן את מוסד התביעה הקטנה, אשר מוסדר בפרק ב' סימן ה' בחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984 ובתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

כבוד השופט רובינשטיין (בית המשפט העליון) התייחס בעבר למוסד התביעות הקטנות, בהקשר דיוננו, בדברים הבאים:

"אכן, כשהמדובר בתביעות קטנות, קבע המחוקק מסגרת דיונית מיוחדת. מחד גיסא ביקש לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לבירורן של תביעות כאלה, אך מאידך גיסא קבע מגבלות, כגון במועדים מקוצרים ובהליך הערעורי שהוא ברשות בלבד. תכלית הגבלות אלה היא, בין השאר, מניעת הצפתם של בתי המשפט, העמוסים לעייפה, בהליכים בסכומים קטנים, ואף לשיטת האומר 'שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה' (בבלי סנהדרין ח', א') האמורא ריש לקיש, לא תמיד על הדין ליקוב את ההר".3

בדומה, כבוד השופט מנחם (מריו) קליין (בית משפט השלום תל אביב), התייחס למוסד סדר הדין המהיר, ולתקנות בהן הוא מוסדר, בהקשר דיוננו:

"תקנות אלו הותקנו בעקבות דו"ח הלורד וולף מאנגליה […] מאחורי הדו"ח מסתמנת התובנה לפיה מערכת המשפט צריכה לחלק נכון את משאביה (ובין היתר את משאב הזמן השיפוטי) לפי גובה התביעה ומורכבות העניין המובא בפניה.

יש חשיבות למתן כלים לבית המשפט לדון בתביעות באופן צודק עד כמה שאפשר, להבטיח שמעמד הצדדים יהיה שווה, לחסוך בהוצאות, לדון בתיק באופן פרופורציונלי לסכום הכספי שבמחלוקת, למורכבות הסוגיה, תוך הבטחת טיפול מהיר והוגן במסגרת המשפט המתנהל בפני השופט (ראה מנחם קליין, "סדר דין מהיר בבית משפט השלום", מהדורה שנייה, הוצאת נבו, עמ' 9-16).

משכך, בוטל העיקרון ולפיו "דין פרוטה כדין מאה" (מסכת סנהדרין, דף ח' עמ' א') והתקבלה התובנה ולפיה כפי שתקציב הבריאות הוא מוגבל ולא ניתן להוסיף תרופות אין סוף לסל הבריאות וכפי שתקציב החינוך הוא מוגבל ולא ניתן ליתן מענה לכל הצרכים של כל ילד בביה"ס, וכפי שתקציב הביטחון הוא מוגבל, ולא ניתן לממן אימונים לחיילים ללא סוף, כך גם תקציב מערכת המשפט מוגבל וביהמ"ש אינו יכול לאפשר את אותן זכויות הדיוניות ואותו זמן שיפוטי שמושקע בתיקים של מליוני שקלים לתיקים של עשרות אלפי שקלים."4

ואכן, חלק משמעותי מתוך התביעות המתנהלות בבתי משפט השלום מוגשות במסגרת ההליכים האמורים. כאשר אלו המוגשות במסגרת סדר דין מהיר מהוות לבדן למעלה ממחצית התביעות בבתי משפט השלום.5

ג. המוקד השלישי – עיקרון "זוטי הדברים" ועליית מעמדו במשפט הישראלי

בשונה מקודמו, עיקרון "זוטי הדברים" – המוקד השלישי בדיוננו בשאלת הדין והכסף, אינו מוסד פרוצדורלי אלא עיקרון משפטי כללי, הקשור בטבורו לדין המהותי.6 כך, בעוד שבמוקד הראשון, ניתן במצבים מסוימים, להחריג תביעות מסובכות ויוצאות דופן מההליכים המהירים. הרי במוקד השני, המניעה אינה מצד המסגרת הדיונית אלא מצד העיקרון המשפטי עצמו.

בהתאם לעיקרון כללי זה, "אין החוק פורס את גזרתו על זוטות". החוק לא נועד לעסוק בפגיעות של מה בכך, ובהתאם, הוא אינו נוטה לעסוק בפגיעה מינימלית בזכות.7 ובמילותיו של פרופ' אייל זמיר:

"לעיתים קרובות מעשהו או מחדלו של אדם נתפסים בגדרו של כלל משפטי מבחינת יסודותיו הפורמליים, אך מבחינה מהותית אין מקום להחיל על אותה התנהגות תוצאותיו של הכלל. כאשר הדין מטיל איסורים או מעניק זכויות הוא עושה כן באמצעות כללים מופשטים, אשר עשויים גם להתייחס לפי ניסוחם גם למקרים של מה בכך".8

תחולתו של עיקרון זה מודגמת במסגרת מאמרו של אבישי אדד:9

"אדם הולך לתומו ברחוב ומכונית נוסעת במהירות על כביש רטוב, כתוצאה מכך ניתזים מים על בגדיו של הולך הרגל המיסבים לו נזק שערכו פעוט. בכגון דא ייאמר, כי אפילו שלכאורה השתכללה עילת תביעה, הרי שבית המשפט לא יורה על מתן סעד בנסיבות המקרה".

ניתן להצביע בזהירות על התפתחות במעמדו של עיקרון זה, אשר עם השנים קנה את מקומו יותר ויותר במסגרת החקיקה הראשית של ענפי המשפט השונים.10 בהתאם לפסיקת בתי המשפט, עיקרון זה נועד במידה מרובה, בכדי להגן על בתי המשפט מפני הצפה ועל ההליך השיפוטי מפני שימוש לרעה.11

לאחרונה, עם פרסום הצעת חוק דיני ממונות והקודיפיקציה החדשה של המשפט האזרחי במסגרתה, זכה עיקרון "זוטי הדברים" לעלות אל "בימת הבימות" של החקיקה האזרחית החדשה, ותפס את מקומו ממש עם פתיחתה, במסגרת עקרונות היסוד שלה.12

ואכן המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, במסגרת הערותיה להצעת החוק, התייחסה לעיקרון "זוטי הדברים", ולהדהודיו ההלכתיים.13 ובין היתר, הצביעה על השוני השורר בין עיקרון זה, לבין האמור בהלכתו של הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ יא, אליה התייחסנו בחלקו הראשון של המאמר) לפיה אמנם "אין הדיינין יושבין לדין בדין פחות משוה פרוטה" אולם אלו הדיינים הוזקקו כבר לשווה פרוטה, אזי "גומרין את דינו אפילו לפחות משוה פרוטה". דבר אשר עשוי לעמוד לכאורה בניגוד לעיקרון "זוטי הדברים" אשר חל הן במהלך חיי התביעה והן במהלך סיומה ומתן פסק הדין במסגרתה.

לסיכום, הצגנו שלושה מוקדים שונים בהם משתקף במשפט הישראלי המתח שבין הדין והכסף על רקע עצת יתרו למשה רבינו וההבחנות בין "גדול" לבין "קשה" ובין משפט א-לוהי למערכת משפט אנושית-ארצית. נראה כי לפחות שני המוקדים האחרונים והעקרונות המשתקפים במסגרתם, הינם נבדלים במידת מה מהעקרונות ההלכתיים אשר הוצגו בפתיחת דברנו. כך, בעוד שבהתאם למוקד השני, הוקצו מסלולים מקוצרים במסגרתם 'אין דין פרוטה כדין מאה'. במוקד השלישי הוצג עיקרון "זוטי הדברים" אשר עשוי לחתור תחת העיקרון ההלכתי לפיו במצבים מסוימים גומרים את הדין גם בפחות משווה פרוטה.

ניתן לראות, כי למרות שהמשפט הישראלי מתפקד דה-פקטו בתור מערכת משפט אנושית וארצית, אשר מקצה במשורה את משאביה השיפוטיים, עדיין ניתן למצוא בו קולות אחרים אשר מאתגרים את המצב הקיים. קולות אלו משקפים ומהדהדים בצורות שונות את עקרונות ההלכה היהודית, מתוכם צוינו במאמר זה שלושה מהם:

א. בדרך של אימוץ החלטות שיפוטיות מעשיות ואופרטיביות (המוקד הראשון – החלטתו של כבוד השופט דרורי),
ב. בדרך של הערות ביקורתיות למצב הדברים הקיים (המוקד השלישי – הערות המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים בעניין עיקרון "זוטי הדברים")
ג. בדרך שנותנת מקום – ולו מינימלי – לתיבת התהודה של ההלכה היהודית ולעקרונות המשתקפים בה (המוקד השני – הצגת המסלולים המקוצרים והמהירים).

——————————————-

1 תא (י-ם) 1131/95 אליהו יהודה נ' ישראל פור עוזי, פורסם בנבו
2 סעיפים 25-27 להחלטה.
3 רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה [פורסם בנבו] (2005)
4 תא (ת"א) 22861-05-13 יצחק איליאדזנוב נ' אמיר יוסופוב, החלטה מיום 22.03.14
5 על פי דברי ההסבר לתקנות סדר דין האזרחי (תיקון מס' 5) תשס"א-2001: תובענות בסדר דין מהיר.
6 לביבליוגרפיה ראשונית, ראו אבישי אדד, עקרון "זוטי דברים" (De Minimis) כעקרון יסוד בהצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו- 2006 (הקודקס האזרחי החדש) המשפט יב (2007) ע' 121 (להלן: "אדד"); איתן מגן, "זוטי דברים" – אך לאו מילתא זוטרתא , הפרקליט מ"ג, א-ב (תשנז) 38-56 (להלן: "מגן"); אייל זמיר, עיקרון ההתאמה בקיום חוזים, ירושלים תש"ן, עמ' 282-284
7 אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 121.
8 זמיר, לעיל ה"ש 4, ע' 282
9 שם, שם.
10 לתמונת המצב במשפט הישראלי בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, ר' זמיר, שם, הערות שוליים 12-15 והטקסט הצמוד אליהם בע' 282-283. לתמונת המצב נכון לשנת 2006 וההתפתחות שחלה במסגרתה, ר' אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 123-125, 130-141.
11 אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 143-144
12 ר' הצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011, במסגרת הצעות חוק הממשלה 595, 15.06.2011. יש להעיר, אמנם שעיקרון זוטי הדברים מקנה לנתבע במסגרת הקודיפיקציה, חסינות דיונית בלבד מפני תביעה, בעוד שהחסינות המוענקת מכוח עיקרון זה בהתאם לפקודת הנזיקין הינה מהותית. ר' שם, ע' 714.
13 שם, ע' 714. לדיון נוסף ביחס בין עיקרון זוטי הדברים וההלכה היהודית, ראה מאמרו של מגן, לעיל ה"ש 4, בע' 38-39.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/141791/#.VOxirfmUcmM

 

lawlink yeshurun

חזרה

הדין והכסף: קריאה לסדר

נכתב ע"י: עוה"ד ישורון רם-כהן

"דין פרוטה כדין מאה, ואיפכא מסתברא. סלע המחלוקת: 100 ₪, קנס בגין חניה מבלי לשלם אגרת הסדר חניה; מעשה שהיה אסור, ולימים הוּתר" (כב' השופט סולברג).

הקדמה

דברים אלו של כב' השופט סולברג נכתבו בפתיחתו של פסק דין ארוך ומקיף שניתן לאחרונה (25.12.14) בבית המשפט העליון. 1פסק הדין מתאר פרשיה אשר נדונה בשלוש ערכאות שונות וראשיתה בקנס בסך 100 ש"ח שניתן בגין חניה שנעשתה ללא תשלום כשנתיים וחצי קודם לכן.

בפסק דין מקיף זה כלולים, בין היתר, דיונים בסוגיות מורכבות של פרשנות חקיקה ובשיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה. והכול – לכאורה – בגלל קנס קטן.
הסכומים הפעוטים ו"הפכים הקטנים" מאתגרים את מערכת המשפט. במובנים רבים, הם, קוראים אותה לדין. במאמרנו, ננסה לבוא ולבחון את המתח שבין הדין והעלויות הכלכליות של הפעלתו, כפי שמתח זה משתקף במקורות המסורות ההלכתית היהודית ובמשפט הישראלי.

ננסה לפתוח את דיוננו באמצעות עיון דרשני בסוגיה קטנה מתוך פרשת יתרו, במסגרתה מתוארת הגעתו של יתרו חותן משה אל מחנה בני ישראל לאחר יציאת מצריים.
כך, למחרת הגעתו של יתרו אל מחנה בני ישראל, הוא צופה במשה רבינו שופט לבדו את העם. לאחר שיג ושיח ביניהם, משיא יתרו למשה מספר עצות לטובת שינויים ארגוניים ומערכתיים בהסדרת השפיטה והעברת דבר ה' אל בני ישראל.

משה, ככלל, מקבל את עצות יתרו אך מיישם אותן בשינויים קלים. במאמר זה, נבקש לעיין בשינוי אחד שעשה משה.

יתרו אומר בעצתו: "כל הדבר הגדל יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".2

בעוד שכאשר משה מיישם את העצה, נאמר: "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם".3

אם נלך בדרכם של בעל "התורה תמימה", ר' ברוך אפשטיין ואחרים,4 נראה כי ההבחנה גדול-קטן וקשה-קטן, עשויה לסמן מעין קו פרשת מים בין 'דיני ישראל' לבין משפט האומות. ובמילותיו של הרב אפשטיין שם:

"ועל דרך הפשט יש לפרש מה ששינתה התורה מלשון שאמר יתרו "הדבר הגדול", וכתבה "הדבר הקשה". משום דעל פי הנהוג בערכאות של אומות, שמשגיחין רק על כמות הדין, דכל אחד מהערכאות – כל אחד לפי ערך גדולתו – יש לו רשות לדון רק עד סכום ידוע וכסף קצוב, ואינם מקפידים אם דין הסך המועט הוא קשה מאד לברר או אם דין הסך המרובה הוא קל ונוח לברר. אבל בדיני ישראל אין משגיחין על ערך סכום הדין, משום דדין פרוטה כדין מאה מנה, ויש דין קטן בכמותו וקשה באיכותו. ולכן אמר יתרו על פי הנהוג בערכאות, "הדבר הגדול", בכמות, והתורה אמרה "הדבר הקשה", באיכות."

מערכת משפט אנושית וארצית, מקצה במשורה את משאביה השיפוטיים וקוצבת את איכות הדיון בתיקים בהתאם לשיקולים הכלכליים של גובה התביעות המוגשות ('הדבר הגדול'– בכמות).

המשפט הא-לוהי משתרע, לעומת זאת, אל עבר היקפים ועומקים שונים בתכלית. המבחן, לכאורה, אינו בין תביעה כספית "גדולה" ו"קטנה", אלא בין "דבר קשה" – דין קשה באיכותו, האוצר בקרבו מורכבות שיפוטית ומאתגר את הדיין בהפעלה ויישום של מערכות דינים שונות – לבין דבר "קטן" וקל באיכותו, במסגרתו יישום הדין הוא פשוט ומיידי, ללא כל קשר לגובה התביעה שהוגשה. לפי המשפט הא-לוהי, תביעה מורכבת וקשה באיכותה תזכה למירב תשומת הלב השיפוטית. "דבר קשה" שכזה עשוי כביכול להגיע אף עד לשולחנו של משה רבינו, ללא כל קשר לגודל הסכומים שיידרשו במסגרתו.

עלותו של הדין – שתי דרכי בחינה

כפי שנכתב בתחילת המאמר, "הפכים הקטנים" והסכומים הפעוטים מאתגרים את מערכת המשפט. ננסה לבוא ולהגדיר את המתח שבין הדין והכסף, בין "הקשה" ו"הגדול", על ידי הבחנה בין שתי סוגיות שונות זו מזו.

הסוגיה הראשונה מתייחסת לעניין עצם ההידרשות לתביעה – מהו הסף המינימלי, אשר בהיעדרו התביעה כלל לא תתברר בפני בית המשפט?

הסוגיה השנייה, לעניין אופן הטיפול בתביעה – לאחר שזכתה התביעה להיכנס אל כתלי בית המשפט, באיזו דרך נוכל להבחין בינה לבין יתר התביעות? איזה תיק יקבל קדימות? כיצד הוא יטופל? ולפי אילו מבחנים?

הד הלכתי להבחנה העקרונית המתוארת לעיל, מופיע ברמב"ם בספר "משנה תורה" הלכות סנהדרין פרק כ' הלכות י-יא. ננסה להתבונן בהלכות אלו:

"[י] אל תאמר שכל אלו הדברים, בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה- לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת, שווין בעיניך לכל דבר.
[יא] ואין הדיינין יושבין, לדין לפחות משווה פרוטה. ואם הוזקקו לשווה פרוטה-גומרין את דינו, אפילו לפחות משווה פרוטה."

בהלכה יא' נדרש הרמב"ם לסוגיה הראשונה. קרי, עצם ההידרשות לתביעה, הוא עושה זאת בהמשך לסוגיית הבבלי במסכת בבא מציעא (נה ע"א – נה ע"ב) ממנה עולה כי, ככלל, בית דין לא יחל לדון בתיק ששוויו פחות מפרוטה (שמינית האיסר – המטבע הקטן בעל ערך בקשרי מסחר).5

הדרישה לשווה פרוטה נעשית בהמשך לאמור במשנה בדף נה ע"א ולברייתא בדף נה ע"ב במסכת בבא מציעא, משם ניתן להבין, כי הדרישה לשווה פרוטה מצויה בתשתית קיום הפעולות הבסיסיות שבין בני אדם במסגרת החברה (כך למשל השבת אבידה, קידושי אשה וכו'). דרישה זו מוסברת במקום אחר, מהטעם שדרכם של אנשים היא למחול על סכום כה פעוט.6

בהלכה י' נדרש הרמב"ם לסוגיה השנייה בדבר אופן הטיפול בתביעה. הוא עושה זאת בהמשך לדרשתו של ריש לקיש בתלמוד הבבלי (סנהדרין ח.) לפסוק "כקטן כגדול תשמעון",7 לפיה "יהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה מנה".

הגמרא שם מבררת את משמעות דרשתו של ריש לקיש ושואלת: "למאי הלכתא?", "אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה" – אם כוונת הדרשה היא שהדיין חייב לעיין בדין פרוטה לפני הכרעתו, כשם שהוא חייב לעיין בדין מאה מנה. "פשיטא", הרי שדבר זה הינו מובן מאליו, ואין כל צורך באמירתו.

לכן מסיקה הגמרא שריש לקיש לא התכוון לדין המהותי, שדין פרוטה כדין מאה מנה, אלא לשאלת הקדימות בדין ("לאקדומי") וכפי שפירש רש"י שם,8 "אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך הקדם לחתוך".9

במילים אחרות, אין להעדיף לדון בתיק בשל שוויו, אלא יש לדון בתיקים לפי סדר הגעתם לפני הדיין. אם תחילה הוגשה תביעה בסכום פעוט, ולאחר מכן הוגשה תביעה אחרת בסכום גדול יותר, יש לדון בתביעות לפי סדר הגשתן לפני הדיינים ולא לפי שוויין. הסבר זה נפסק להלכה בטור ולאחר מכן בשולחן ערוך.10

יצוין, כי דרשתו זו של ריש לקיש יושמה על ידי בתי הדין הרבניים, במסגרת תקנה ל"א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג: "בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם – קודם, ובהתאם להלכה, אלא אם כן ניתנה לו הוראה אחרת בכתב על-ידי בית-הדין או על-ידי דיין."

במשפט הישראלי לעומת זאת, המציאות מורכבת יותר. על כך נפרט בחלק הבא.

לסיכום חלק זה, נאמר כי סקרנו ביעף שתי דרכי בחינה אפשריות לשאלת המתח שבין הדין והכסף. מתח זה יכול להשתקף בדרשות שונות שנכתבו בעניין הקמת מערכת המשפט על ידי משה רבינו בהמשך לעצותיו של יתרו. בחלקו הבא של המאמר נבחן כיצד דרכי הבחינה הללו וכיווני הפתרון שהוצעו במסגרתם, באו לידי ביטוי במסגרת המשפט הישראלי.

——————–
1 רעפ 8273/13 מדינת ישראל (עיריית תל אביב-יפו) נ' ליאור חיימוביץ', עו"ד, פורסם בנבו, 25.12.14
2 שמות יח כב
3 שמות יח כו
4 תורה תמימה, שמות יח, כב, הערה לח. ור' בדומה מאמרו של ר' נתן ארדמאן (מראשי ישיבת 'עץ חיים' בלונדון) "משפטי התורה משפטי השם" בתוך קול התורה – מאסף תורני חלק יא, (הוצ' אגודת ישראל באירופה, תשמ"ג) ע' 53-55. מעין זה מצינו בשם הנצי"ב מוולוז'ין בספר "פרפראות לתורה", לרב מנחם בקר, שמות יח, כב (מצוטט בהערה 12 למאמרו של יצחק ברט במסגרת גיליונות פרשת השבוע של משרד המשפטים. יצחק ברט, "האמנם דין פרוטה כדין מאה?" פרשת יתרו, תשע"ד, גיליון מס' 435) וכעין זה ר' גם בספרו של הרב יעקב אריאל, "מאהלי תורה : מאמרי הגות ומחשבה : לתורה ולמועדים"( כפר דרום : מכון התורה והארץ, תשנ"ז).
5 למחלוקת הראשונים בדבר השאלה האם דרישת שווה פרוטה קיימת גם בגמר דין או שמא רק בתחילתו, ר' תוס' ד"ה "ותנא דידן" בעמוד א' שם, ור' המקרים לדוגמא המובאים על ידי הריטב"א והמאירי שם ור' גם דברי המהרש"א והרא"ש על אתר. כפי שניתן לראות מהציטוט לעיל הרמב"ם סובר שדרישת שווה פרוטה מתייחסת רק לתחילת הישיבה בדין ולא לגמר הדין וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ ו א). וזאת, בניגוד לעמדת הרא"ש לפיה, אין גומרין את הדין בפחות שווה פרוטה.
6 משנה, בבא קמא, פרק ט, משנה ד; תלמוד בבלי, סנהדרין נט ע"א. לגישה אחרת, לפיה שיעור שווה פרוטה הוא דין בשיעור ממון, וגדרו מסור לנו הלכה למשה מסיני, וממילא פחות משווה פרוטה אינו נחשב ממון כלל, ר' מנחת חינוך מצווה רנח ב,ו-ז והמקורות המובאים שם ור' גם המקורות המובאים ב'ספר המפתח' על פרק כ הלכה יא בהלכות סנהדרין במהדורת פרנקל על ספר שופטים בעמ' תיט.
7 דברים א יז
8 ד"ה 'לאקדומי'
9 מעניין יהיה לראות בהקשר זה שהסבר הגמרא לדרשת ריש לקיש, עולה בקנה אחד עם הכלל ההלכתי שטבע ריש לקיש בגמרא במסכת פסחים סד ע"ב לפיו "אין מעבירין על המצוות" ומשמעותו הינה כי בסיטואציה בה מתאפשר לאדם לקיים שתי מצוות, עליו לקיים את המצוה שבאה לפניו תחילה ולא את המצווה הגדולה ו/או החשובה יותר.
10 טור, חו"מ, טו; שו"ע, חו"מ טו, א. השו"ע קיצר יותר בלשונו אבל בב"י ביאר שכוונתו כפירוש רש"י שהובא לעיל. לכלל זה אמנם נקבעו חריגים מסוימים בעניינים יש להקדים את העיסוק בתביעה, ר' בהמשך הסעיף שם.
לגישה אחרת ר' פירושו של הרדב"ז לדברי הרמב"ם בהלכה י'.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/137236/#.VNiLJvmUcmM

lawlink erez

חזרה

איך מפנים דייר סרבן מדירה מושכרת?

נכתב ע"י: עוה"ד ארז בן – דוד

מדי פעם נתקלים משכירי דירות בדייר (בדיירות שאינה מוגנת) המסרב לצאת מהדירה בתום תקופת השכירות או שמשתמט מתשלום דמי השכירות ובכך מפר את ההסכם באופן יסודי, אך מסרב לפנות את הדירה.

מדובר בתופעה מכוערת במיוחד, העלולה לגרום לנזקים משמעותיים לבעלי הדירות בהיבטים שונים: לעיתים, בעלי הדירות מסתמכים על תשלומי שכירות סדירים בתשלומי המשכנתא שלהם וכשאלה אינם מגיעים, הם נכנסים לסחרור פיננסי וכלכלי. במקרים אחרים, מבקשים בעלי הדירות לעשות שימוש אחר בדירה, כגון למכרה לצד ג' או אף להתגורר בה בעצמם. היעדר שיתוף פעולה מצד השוכר ואחיזתו בדירה בניגוד לתנאי ההסכם, יכול להביא לתגובות שרשרת משמעותיות, כגון, הפרה של הסכם מכר – ככל ובעל הדירה התקשר בהסכם למכירתה או היעדר מגורים לבעל הדירה וכן השלכות נוספות אחרות.

האם ניתן להיכנס לדירה בכח ולסלק את השוכר?

על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין, עשיית דין עצמי ואף שימוש בכח במידה סבירה, מותרת על מנת למנוע הסגת גבול של אדם אחר למקרקעין שלו ובלבד והדבר נעשה בתוך 30 יום מיום הכניסה למקרקעין – דבר המכונה "פלישה טריה".

ככלל, גם במקרים של "פלישה טריה", קיימת עדיפות משמעותית לעשות שימוש ברשויות אכיפת החוק. המשטרה מונחת לסייע לאזרחים המתלוננים על "פלישה טריה" למקרקעין שלהם והסיוע ניתן בדרך כלל כדבר שבשגרה.
יחד עם זאת, בתי המשפט מפרשים סעיף זה בצמצום כאשר מדובר בנכס אשר תחילת החזקתו בידי השוכר נעשתה בהסכמה בין הצדדים, אף אם הפינוי המבוקש מתבצע בתוך 30 יום מיום תחילת ההחזקה.

מכל מקום, אירוע של פינוי דייר סרבן, בדרך כלל לא מתרחש בתוך 30 יום מיום כניסתו לנכס המושכר, כך שממילא לא יכול המשכיר למצוא את תרופתו באמור בסעיף 18 לחוק המקרקעין.
לעיתים מופיעים בהסכמי השכירות המנוסחים על ידי בעלי הדירות סעיפים שונים ובהם מצוין במפורש, כי השוכר מסכים בנסיבות מסוימות לסעדים עצמיים של המשכיר, כגון, פינוי הדירה בכח והחלפת מנעולי הדירה, כמו גם לניתוק מערכות חיוניות בדירה כמו מערכות החשמל, המים והגז, כדין "פלישה טריה". השוכרים חותמים על סעיפים אלו בהסכם, לעיתים יחד עם סעיפים נוספים (כיד הדמיון של עורכי הדין) האוסרים על פניה של השוכר לבתי המשפט במקרים כאלו או סעיפים המוותרים במפורש על טענות כנגד המשכיר. לכאורה, קיימת הסכמה מראש ומדעת של השוכר לסעדים אלו ולפיכך הן מחייבות את השוכר, אולם, בתי המשפט שוללים לחלוטין את התוקף החוזי של סעיפי החוזה המאפשרים למשכיר לבצע סעדים עצמיים, בהיותן מנוגדות לתקנת הציבור ומטעמי סדר ציבורי.

אז מה עושים כנגד הדייר הסרבן?

בהיותו ער למצוקת בעלי הדירות ולהתרחבות התופעה, בפרט בתקופות של מצוקה כלכלית, תיקן שר המשפטים בשנת תשס"ט (2008) את תקנות סדר הדין האזרחי, כך שנוספה האפשרות להגיש תביעה שכותרתה "תביעה לפינוי מושכר". נקבעו הליכים מזורזים להגשת כתבי טענות ותצהירים, כאשר על בתי המשפט לקבוע מועד לדיון לא יאוחר מ 30 יום, מיום הגשת כתב הטענות האחרון.
עוד נקבע, בניגוד לכלל המשפטי הרגיל הקובע כי הדיון המשפטי יחול על כל הסעדים הנובעים מהסוגיה שבמחלוקת, כי ניתן (ואף מומלץ) להפריד בין הדיון בפינוי הנכס המושכר, לבין הדיון בטענות הכספיות של הצדדים, שכן כריכתם עלולה להביא להתמשכות הדיונים מעבר לרצוי.
יש בכך אף משום פתרון אפשרי למקפידים להתדיין לפי דין תורה. רבים מבתי הדין נוהגים לאפשר למתדיינים לפנות לבתי משפט אזרחיים לצורך קבלת סעדים זמניים דחופים, כצווי עיקול (למניעת הברחת נכסים) וצווי מניעה. כאן המקום לומר כי, יש אולי מקום לסווג את הסעד של פינוי המושכר כ"סעד זמני דחוף", ולאפשר בגינו פניה לערכאות ומאחר והסעד הכספי ניתן להפרדה, לדון בסעד זה בבית הדין.

בשעה טובה קיבלתי פסק דין – מה עושים עכשיו?

השלב הבא הוא פנייה אל לשכת ההוצאה לפועל, שכן גם לאחר שניתן פסק הדין, אסור לבעל הדירה לממשו בעצמו. המחוקק תיקן בהתאם גם את חוק ההוצאה לפועל וקבע לוחות זמנים מהירים לשליחת האזהרה לחייב, למתן תגובה מצדו ולביצוע בפועל של הפינוי על ידי לשכת ההוצאה לפועל.
כך ניתן לבקש פתיחת תיק בלשכת ההוצאה לפועל בתוך 15 יום בלבד מיום מתן פסק הדין ולא בתוך 30 יום כמקובל. לאחר מכן, נשלחת אזהרה לחייב, לפיה עליו למלא אחר פסק הדין בתוך התקופה שקבע רשם ההוצאה לפועל. תקופה זו עומדת בדרך כלל על כ 20 יום.

במידה והדייר מתמיד בסירובו לפנות את הדירה, על לשכת ההוצאה לפועל מוטלת החובה לבצע את הפינוי בתוך 14 יום בלבד מתום התקופה הנקובה באזהרה.

אמנם החל מיום הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל מדובר בפרק זמן של מספר חודשים, אך באופן יחסי להליכים משפטיים, מדובר בלוח זמנים מהיר מאוד.

כיצד ניתן לצמצם את תופעת הדייר הסרבן?

ראשית, מומלץ לתהות על קנקנו של השוכר הפוטנציאלי, לבחון את מקורות הכנסותיו ואת יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו. הדבר כמובן אינו מבטיח את קיום ההתחייבויות מצדו, אך הזהירות במקומה ואף ראויה.

בנוסף, בעת עריכת הסכם השכירות, מומלץ מאוד להבטיח את עמידת השוכר בקיום התחייבויותיו, באמצעות חיובו, כתנאי לחתימה על ההסכם, להמציא 2 ערבים לפחות שיהיו ערבים לקיום התחייבויות השוכר במועדן. שוכר סרבן הוא בדרך כלל גם שוכר ללא אמצעים כספיים מתאימים. מכתב התראה מפני הליכים משפטיים בגין חובות השכירות ודרישת הפינוי, הנשלח על ידי עורך דין ומופנה אל הדייר ואל ערבים נורמטיביים בעלי קירבה אל הדייר הסרבן, עשוי במקרים רבים להביא להפסקת הסרבנות ולהסדר בין הצדדים ללא הליכים משפטיים נוספים, שכן הליכים משפטיים יוצרים חיובים כספיים נוספים אשר יחולו גם על הערבים.

לפיכך, מומלץ לוודא היטב את זהות הערבים ואף לבדוק את יכולתם הכלכלית לקיים את התחייבויות השוכר.
בנוסף, רצוי מאוד להחתים את השוכר ואת הערבים על גבי שטר חוב, אשר יהיה נקוב בו סכום כסף בלתי מבוטל, אשר הצדדים יכולים להתחייב לו, כך שבמקרים המתאימים ניתן יהיה לממשו אף באמצעות הערבים.

כך הערבים להסכם משמשים את המשכיר כמנוף לחץ על השוכר, לקיום התחייבויותיו במועד.

נסכם ונאמר כי לעיתים, למרות כל אמצעי הזהירות שננקטים ולמרות ההסתייגויות וריבוי הסעיפים, אין דרך להבטיח באופן חד משמעי את ביטולה של התופעה הנקראת "דייר סרבן". על בעלי הנכס מוטלת האחריות לבטח עצמם בצורה מקסימלית, מומלץ באמצעות שכירת שירותיו של עורך דין המתמחה בתחום ובכך לנסות ולצמצם את הסיכויים להופעת המקרה. יש לזכור, כי גם אם חלילה הצטלבה דרככם עם זו של דייר סרבן, עליכם לפעול במסגרת החוק במהירות האפשרית על מנת שהסוגיה תסתיים בהקדם והנזק שיגרם לכם יצומצם ככל האפשר.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/135192/#.VM41g52UcmM

חזרה

סוגית הויתור על חלק בירושה במשפחה בה קטינים ובגירים וההשפעה על חלוקת העזבון

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

תחום הירושות והעזבונות הוא תחום משפטי רגיש במיוחד אשר יש לתת עליו את הדעת. חלקנו יעדיפו שלא לעסוק בו טרם זמנו, אולם על חלקנו לא עלינו, נגזר הצורך לעסוק בנושא וליישב אותו, למשל, כאשר אחד מבני המשפחה עובר מן העולם באופן פתאומי.
אנו נבקש במאמר זה להציף נקודה אחת בלבד מתוך הסוגיות הרבות והרגישות בתחום זה. במשפחות רבות, ילדי המנוח/ה מותרים על חלקם בעזבון לטובת הנותר/ת בחיים. ננסה לעמוד על נק׳ אחת בסוגיית הויתור:
יחס החלוקה בעת ויתור יורש על חלקו בירושה, שעה שאחד היורשים הינו קטין.

מה עושים כאשר לא קיימת צוואה
החוק במדינת ישראל קובע, כי שעה שאחד ההורים נפטר, על פי חוק הירושה במידה ואין צוואה, הירושה מחולקת שווה בשווה בין ההורה אשר נותר בחיים ובין הילדים. היינו, ההורה הנותר בחיים מקבל 50% מהעיזבון, והילדים מתחלקים ב-50% הנותרים מהעיזבון. לדוגמא, שעה שנפטר אב המשפחה ולמשפחה שלושה ילדים, אשת הנפטר תקבל 50% מעזבונו וכל אחד מהילדים יקבל 1/3 מ-50% הנותרים. היינו מנקודת מבט של כלל נכסי המשפחה, לאם 75% – חלקה המקורי 50% פלוס 25% (שהם 50% מ- 50% השייכים לבעלה המנוח), וכל אחד מהילדים – במקרה של שלושה כאמור – 8.333%.

בהתאם לחוק, ישנם מצבים שונים בהם אפשר להיתקל כאשר מבקשים להגיש בקשה למתן צו ירושה, אנו נתייחס לשני מצבים:

1. כאשר כל היורשים הם בגירים – במצב כזה ישנן שתי אפשרויות בהגשת הבקשה למתן צו ירושה:
א. הגשת בקשה למתן צו ירושה בה ירשמו כל יורשי המנוח. כלומר בצו הירושה ירשמו הן ההורה הנותר בחיים, והן הילדים כיורשים וכל אחד מהם יקבל את חלקו, בהתאם לדין כמובא בפתיח.
ב. הילדים, כאמור שעה שכולם בגירים, חותמים על תצהירי הסתלקות מהעיזבון לטובת ההורה הנותר. משמעות הדבר היא, כי הילדים מוותרים על חלקם בעיזבון ההורה הנפטר, ומעבירים את חלקם להורה אשר בחיים. באופן זה היורש, וכך נרשם בצו הירושה, הינו רק ההורה שנותר בחיים, והוא זה שיקבל את כלל נכסי העיזבון. כפועל יוצא, כאשר ההורה הנותר בחיים הולך לעולמו – באריכות ימים ושנים – ובהעדרה של צוואה המורה אחרת, יורשים כלל הילדים באופן שווה את כלל נכסי ההורה, שהם למעשי כלל נכסי הוריהם.

2. מה עושים כאשר בין היורשים קיימים קטינים
כאשר חלק מיורשי ההורה הנפטר הינם קטינים, אשר טרם הגיעו לגיל 18, הם אינם יכולים להסתלק מן העזבון לטובת ההורה הנותר.
גם במקרה שכזה קיימות שתי אפשרויות בהורשה ובהגשת הבקשה למתן צו ירושה:
א. היורשים הינם כל יורשי המנוח. קרי, אף אחד אינו מסתלק מן העזבון. ההורה הנותר וכן הילדים הבגירים והקטינים יירשו את המנוח. מכאן, בצו הירושה ירשמו הן ההורה הנותר בחיים והן כל הילדים, הבגירים והקטינים וכל אחד יקבל את חלקו עם חלוקת העזבון. אשר לקטינים חלקם מוחזק עד הגיעם לגיל 18, אם על ידי ההורה הנותר או צד שלישי, המהווים אפוטרופוס או מנהל עזבון.
ב. הילדים הבגירים של המנוח, מוותרים על חלקם בעיזבון – באמצעות חתימה על תצהירי הסתלקות מעיזבון לטובת ההורה הנותר (ניתן גם לוותר לטובת כלל האחים הקטינים או חלקם, אך בכך לא נעסוק). משמעות הדבר היא, כי הילדים הבגירים בעצם מוותרים על חלקם בעזבון ההורה הנפטר. הם אינם יורשים וחלקם עובר להורה הנותר בחיים. כתוצאה מכך, הם אינם נרשמים בצו הירושה כיורשים ולא יקבלו כל חלק מעזבון ההורה הנפטר. הילדים הקטינים אינם יכולים להסתלק מהעזבון ולכן הם נשארים יורשים וכתוצאה מכך גם נרשמים כיורשים בצו הירושה ביחד עם ההורה הנותר בחיים.

משמעות אפשרות זו כלפי הילדים הבגירים המסתלקים מן העיזבון היא, כי לאחר אריכות ימים ושנים, כאשר גם ההורה הנותר ילך לעולמו, הם יתחלקו עם אחיהם שהיו קטינים בזמן מות ההורה הראשון שווה בשווה בעזבון ההורה הנפטר השני. המשמעות היא, כי הילדים שהיו קטינים במות ההורה הראשון, קיבלו גם את חלקם בעזבון מההורה שנפטר ראשון וגם יקבלו את חלקם מעזבון ההורה שנפטר שני. חשוב להבין כי בעזבון ההורה הנפטר השני יש גם את חלקם של הילדים שהיו בגירים בזמן מות ההורה הראשון והסתלקו מהעזבון.

לצורך הדגמה של הסוגיה נבחן את העניין בטבלה במצב בו למשפחה שני ילדים האחד בגיר והאחד קטין והאב נפטר ראשונה:

טבלא למאמר

"עזבון כולל" משמעותו כלל נכסי המשפחה (שני ההורים הנפטר תחילה והנפטר שני).

היה והבגיר אינו מסתלק מעיזבון הנפטר תחילה, לאחר אריכות ימים ושנים ובעת פטירת ההורה השני, הרי במקרה המתואר לעיל יוותר לכל אחד מהילדים 50% מהעזבון הכולל.

לסיכום

כפי שנכתב בתחילת המאמר, כאשר מגישים בקשה למתן צו ירושה יש לקחת בחשבון את כל הנתונים ולקבל החלטה בהתאם לרצון היורשים והמשפחה.
בשולי הדברים נציין, כי ניתן לבצע איזונים במקרה בו מוותר כיום בגיר לטובת ההורה הנותר בחיים – באמצעות צוואה, הקובעת חלוקה מאזנת המתחשבת בוויתור ולמעשה מאזנת, בסופו של יום ולאחר אריכות ימים ושנים של ההורה הנותר בחיים, את החלוקה ביחס לעיזבון הכולל בין כלל הילדים.

* המאמר נכתב בסיוע מנהלת המשרד, גב' עדי לב.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/132376/#.VMT1X_7LfMs

lawlink meir

חזרה

עמותות במכרזי בנייה

נכתב ע"י: עו"ד מאיר מולד

לעיתים אנו שומעים על הזדמנות לרכישת דירה במחיר שנשמע ממש מציאה, במיקום שרצינו ואפילו החברים הכי טובים קנו בפרויקט. הסיכון היחיד – על פניו, אלו כמה מאות שקלים שעלולים להפסיד במקרה שבו העמותה לא תזכה במכרז.

אבל מה זו עמותת בניה?

על פי רוב, כאשר המדינה מוציאה קרקע למכרז היא מאפשרת לקבלנים, יזמים ועמותות רכישה, לקנות את הקרקע ולבנות עליה. חברי העמותה מתארגנים ביחד, רוכשים את הקרקע ואחר כך יוצרים קשר עם בעלי מקצוע כמו קבלנים, מהנדסים וכיוצ"ב על מנת לבנות את בתיהם, בעצמם.
אז למה זה יותר זול לרכוש בעמותה?

בשונה מרכישה מקבלן, שבה הקבלן הוא זה שנושא בעלויות הרכישה של הקרקע, חברי העמותה משלמים על מחיר הקרקע בעצמם – מההון העצמי שלהם. את עלות הבניה הם משלמים תוך כדי התקדמות הבניה וכך נחסכות מהם עלויות מימון יקרות, שבדרך כלל עולות לקבלן מן השורה לא מעט כסף, אשר בסופו של יום מגולם בתוך מחיר הדירה. גם הרווח הקבלני נחתך משמעותית כאשר העמותה היא זו שמתקשרת עם קבלן שיבנה עבורה, חלף קבלן אשר רוכש קרקע, בונה בתים ומשווק אותם בעצמו.

נשמע מעולה. אז למה כשהתייעצתי עם עו"ד הוא אמר לי שזה בעייתי?

עמותת בניה אכן יכולה להיות הרפתקה מסוכנת. רכישה מקבלן היא ככלל, בטוחה יותר. כך לדוגמא, כשרוכשים מקבלן על העסקה חל "חוק המכר דירות", אשר מחייב את הקבלן להעניק לרוכשים "ערבות חוק מכר". המשמעות של הערבות היא שאם חס וחלילה הקבלן פושט רגל או שהפרויקט מסתבך, יכול הבנק המלווה להיכנס בנעלי הקבלן ולהמשיך את הפרויקט בעצמו. כלומר, הרוכשים מוגנים בצורה כזו שהם לא מסכנים את כספם. הביטחון הזה שווה הרבה מאוד. לעומת זאת, כאשר בונים באמצעות עמותה, אין ערבות חוק מכר כיוון שהבנייה היא עצמית, של העמותה. הקבלן שהעמותה מתקשרת איתו אינו מחויב ב"ערבות חוק מכר". דוגמא נוספת הינה, מועד המסירה. כאשר קונים מקבלן, מקבלים התחייבות למועד כניסה לבית. אם הקבלן מפגר במועד המסירה, הוא יצטרך לשלם על פי חוק פיצוי בשווי הגבוה מהשכירות המקבילה לדירה הנרכשת. בעמותה אין התחייבות לתאריך כניסה מאותה סיבה שהוזכרה קודם – אין גורם שקונים ממנו, הבנייה היא של חברי העמותה עצמם.

אז אם ככה, למה להצטרף לעמותה?

ראשית חשוב להבין כי, לא בטוח שרכישה מסוג זה מתאימה לכל אחד. מי שרוצה ודאות מאוד גבוהה ובטחונות מספקים כמו שמעניק "חוק המכר דירות", לא בהכרח תתאים לו הצטרפות לעמותה. אולם כאן נכנסת שאלה נוספת: עד כמה אנחנו סומכים על מארגני העמותה? עד כמה הם אנשי מקצוע שאפשר לסמוך עליהם? שם המשחק הוא אמינות ויושרה. אם אתם מאמינים שהמארגנים הינם אנשים ישרים ומקצועיים, שווה בהחלט לשקול את ההצטרפות שיכולה להוזיל עלויות בצורה משמעותית. חשוב לדעת מהם הסיכונים בהצטרפות לעמותה, אך אם הכול פרוס לפניכם, בהחלט שווה להשקיע בכך את הזמן ולבדוק את הדברים לעומק. החיסכון בסופו של יום, עשוי להיות משמעותי מאוד.

התעניינתי בעמותה שהראתה לי כבר תכניות דירה ומפרט, התחייבה לי על סכום סופי והם נראים ממש רציניים!

אכן, ישנן עמותות בניה גדולות מאוד, אשר משווקות לעיתים מאות יחידות בצורה של עמותה. באתרי האינטרנט, ניתן לראות הדמיות של הפרויקט והדירות והליך השיווק והחוזים שלהם מזכירים במעט רכישה מקבלן. אבל, יש לשים לב למספר נקודות שחשוב להיות מודעים אליהן אם מצטרפים לעמותות מסוג זה. נדגים:

תשלום למארגן העמותה:
אין ספק כי מארגני העמותה צריכים לקבל את שכרם. מלבד ההשקעה הראשונית המושקעת על ידם טרם לזכייה במכרז, הם ממשיכים ללוות את העמותה ולהוות חלק חיוני ומרכזי עד לשלב מסירת הדירות לחברי העמותה. עם זאת, משמעות התשלום למארגני העמותה עבור הרוכשים הינה המועד בו מארגן הקבוצה (או בעמותות בנייה גדולות יותר – החברה המארגנת) מקבל את שכרו. על פי רוב, בעמותות בניה גדולות, חברת הארגון לוקחת את עיקר שכרה (60% או יותר מגובה דמי הארגון שנקבעו בחוזה בין העמותה לחבריה) מיד לאחר ההודעה על זכיית העמותה במכרז. במצב זה, בו שכר המארגן/ חברת הארגון אינו מתפרס באופן הדרגתי יותר על פני הפרויקט, חברי העמותה למעשה נוטלים לבדם בסיכון שמשהו בדרך ישתבש מבלי שמארגני העמותה ייטלו חלק אף הם באותו סיכון. אף אחד לא מצפה כי מארגני העמותה ייטלו בסיכון שווה לחברי העמותה. למרות זאת, על הסיכון להתפזר בין חברי העמותה למארגני העמותה, כאשר מארגני העמותה הם האחראיים, בסופו של יום, להשלמת הפרויקט ולמסירת הדירות, ואילו חברי העמותה הם המעמידים את הונם האישי (אשר בד"כ מהווה את כל שברשותם) לטובת הפרויקט. כך למשל, אם חלק מחברי העמותה אינם מעבירים את התשלומים העיתיים כפי שנקבעו, במועדם, עלולה העמותה לקרוס. במצב זה, בו מארגני העמותה כבר קיבלו את רוב שכרם, הסיכון נופל במלואו על כתפי חברי העמותה.

עורכי הדין:
יש לשים לב שהביטחון והשם הנוצץ של משרד עורכי הדין אשר מלווה את הפרויקט (ולמעשה את חברי העמותה), איננו מייצג את חברי העמותה (וליתר דיוק את האינטרסים של חברי העמותה) במסגרת ההסכם עצמו מול המארגן ומול חברת הניהול, אלא את חברת הניהול וחברת הארגון אשר שכרו את שירותי המשרד מלכתחילה. יש עמותות שאף מדגישות במסמכי ההתקשרות שעורכי הדין מייצגים את חברי העמותה רק לאחר החתימה על הסכם השיתוף. מדובר בהסכמים נוקשים אשר מיטיבים מאוד עם חברת הניהול והמארגן, כאשר האחרונים, מקבלים אחוזים נאים בגין השירותים אשר יסופקו לחברי העמותה. קרי: עורכי הדין של העמותה לא מייצגים את הרוכשים בשלב ההתקשרות הראשונית [ואף לא ייצגו את העמותה כנגד המארגנים ככל שתהיינה בעיות] ולכן החוזים הללו מצריכים עין ביקורתית מצד הרוכשים. ככל הנראה, לא ניתן יהיה לשנות סעיפים בחוזה, אולם על הרוכשים לדעת מהם הסיכונים שהם נוטלים ולקראת מה הם הולכים.

חברת הניהול:
לרוב, בעמותת בנייה גדולות, חברת הניהול קשורה באופן ישיר או עקיף למארגן. על פי רוב חברת הארגון קובעת לרוכשים את זהות חברת הניהול, ללא יכולת בחירה או ביקורת של חברי העמותה בנוגע לבחירה. אם תשאלו את המארגן הוא ישיב לכם במידה רבה של צדק שאם רוצים להתקדם מהר, לא ניתן להתחיל להעמיד כל דבר להצבעה, כיוון שיהיו ויכוחים והעמותה לא תגיע לשום מקום. מצד שני, יש לזכור שעוד לפני שהעמותה זכתה, היא מתחייבת לחברת ניהול פלונית שתיקח הרבה מאוד כסף (כאמור – מרגע הודעת הזכייה), אפילו אם חברי העמותה יחליטו להחליף אותה מיד לאחר שיזכו בקרקע ועוד לפני שזו החלה לעבוד. כך, ישנן חברות ניהול אשר מחייבות את העמותה בתשלום של 45% משכרן גם אם הן יוצאו מהפרוייקט בשלב ההתחלתי ביותר!
ככל שהתשלום לחברת הניהול הינו ביחס ישיר להתקדמות הבנייה, כך תדעו שהחוזה אשר עומד לפניכם הינו הוגן יותר. כמו כן, שימו לב שיש חברות ניהול שמחייבות אתכם [שוב, עוד לפני שזכיתם והתכנסתם פעם אחת כעמותה] לשלם להם סכום לא מבוטל, היה ותחליטו למכור את הבית לצד שלישי לפני שתגמר הבניה. שימו לב: גם עורכי הדין לוקחים כסף בעבור העברה זו כך שלא תמיד ברורה הכפילות. זוהי רק דוגמא למה יכולים לכלול בתוכם הסכמי הניהול ויש לתת לכך את הדעת.

ניגוד עניינים:
ככל שמארגן העמותה השקיע יותר כסף לפני המכרז, כך גדל ניגוד האינטרסים בינו ובין הקבוצה. נדגים: לו עמותה מתארגנת ללא הוצאות של פרסום; אדריכלים; תשריטים; וכו' עלויות ההקמה הן אפסיות. אולם, ברגע שיזם עומד מאחורי עמותת רכישה ענקית ומשקיע הרבה כסף באלמנטים שהזכרנו ובשיווק של דירות קומפלט עם הדמיות וכדומה, הוא כבר מושקע בתוך הפרויקט בכסף אמיתי, לא "בזמן מבוזבז".

כעת נניח, כי ככל שמועד המכרז מתקדם, מארגן העמותה מגלה שיש יותר מתעניינים בקרקע ועוד עמותות "מתחרות" או קבלנים המעוניינים אף הם באותו המתחם, מתכוונים להגיש הצעה על אותו המגרש. לכן, מארגן העמותה מפחד שהצעת המחיר הראשונית שאותה חשב להציע לא תספיק לו על מנת לרכוש את הקרקע והוא יפסיד במכרז. מסיבה זו, שווה לו לעלות בכל מחיר את העלות של הקרקע, גם במחיר של חריגה משמעותית ממחיר הדירה שהוצג לרוכשים מלכתחילה. זה המקום להדגיש כי רוב העמותות לא מוכנות להתחייב על מחיר סופי ומכל מקום, במידה וקבלתם התחייבות מעין זו, יש לתהות מה שווה התחייבות כזו למחיר סופי במסגרת של עמותת בניה.

ככלל, הרוכשים יודעים כי מחיר הדירה עשוי להשתנות – אין שום ערובה שמחיר הדירה בעמותה יהיה סופי ומוחלט. יש לשקול האם מארגני העמותה הינם אנשים ישרים אשר יסכנו את הרווח שלהם ואת כספי ההשקעה שלהם בהקמת העמותה, על מנת שלא לחרוג בצורה משמעותית מהמחיר בו הם שיווקו את הדירות לחברי העמותה.


לסיכום, שימו לב היטב לאיזו עמותה אתם מצטרפים. אל תשללו על הסף ואל תהיו פזיזים. יש לבדוק כל עמותה לגופה, לשקול את כלל השיקולים [לא לשכוח את שאלת המיסוי אליה לא התייחסנו לעיל כלל וכלל] ולקבל החלטה מושכלת.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/129674/#.VQ7Z5_msWCk

 

lawyers yuval

חזרה

מה עושים כאשר השיק חוזר?

נכתב ע"י: עוה"ד יובל ישי

חוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א-1981 נועד "לצמצם תופעת שיקים ללא כיסוי, תוך יצירת הסדר מפורט, שבא לאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני נגע השימוש לרעה בשיקים לבין האינטרס הציבורי החשוב של השימוש באמצעי תשלום זה" (מתוך מאמרו של כב' השופט יצחק עמית במגזין הפרקליט מ"ד חוברת ג' עמ' 449). בהמשך מאמר זה, נחזור לכב' השופט עמית ולדברים נוספים שכתב בנושא.

מהו שיק ללא כיסוי?

לפי סעיף 1 לחוק, שיק ללא כיסוי, הוא שיק שהוצג לפירעון בתאריך הנקוב בו או לאחריו, והבנק סירב לפרוע אותו, בגלל שלא היתה יתרה מספקת בחשבון או שהבנק לא היה חייב לפרוע אותו לאור הסכם שהיה לו עם בעל החשבון (לדוג' מסגרת אשראי). יודגש כי החוק מבהיר כי אין זה משנה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול לשיק.
כאמור החוק נועד למגר את התופעה, אשר הפכה לנגע של ממש של משיכת שיקים ללא כיסוי. לפיכך כאשר סורבו בחשבון בנק במשך 12 חודשים, 10 שיקים ויותר ובתנאי שעברו בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון 15 שיקים ויותר, יוכרז הלקוח כ"לקוח מוגבל".
יש לשים לב כי שיק שסורב מחמת עיקול שהוטל בחשבון הבנק, לא יבוא במניין השיקים המסורבים לצורך החוק, אם הוצג לפירעון תוך 60 ימים מהיום שבו קיבל הבנק את הודעת העיקול.

מהן ההגבלות על לקוח מוגבל ?

החשבון אשר הוגבל ימשיך להתקיים, אולם, לקוח מוגבל לא יוכל לפתוח חשבון חדש ולא יוכל למשוך שיקים מהחשבון למשך שנה. יש לשים לב כי בעת הגבלת לקוח, מחויב הבנק להודיע על כך למפקח על הבנקים, והאחרון מודיע על כך לכל הבנקים.

מיהו מוגבל חמור? ומה היא ההגבלה?

1. לקוח מוגבל, שחשבון נוסף שלו הוגבל – יוגדר לקוח מוגבל חמור.
2. מי שהיה לקוח מוגבל וחשבונו הוגבל פעם נוספת תוך 3 שנים מיום שחדל להיות לקוח מוגבל, גם הוא יוגדר מוגבל חמור.
במקרה של לקוח מוגבל חמור – ההגבלה הינה לשנתיים על כל החשבונות של הלקוח, כולל אם הוא מיופה כוח בחשבון אחר. כך למשל יכול למצוא עצמו בעל חשבון שיש לו בחשבון מיופה כוח שהוגבל באופן חמור, עם חשבון מוגבל. לעומת זאת אם הלקוח המוגבל הינו מורשה חתימה מטעם תאגיד, לא יוגבל החשבון. כמו כן שותפיו לחשבון של לקוח שהוגבל באופן חמור, יוגבלו רק במשיכת שיקים מהחשבון, אולם יהיו רשאים לפתוח חשבון אחר. במקרים כאלו, כאשר בעל החשבון מודיע על ביטול ייפוי הכוח שניתן ללקוח שהוגבל, תוסר ההגבלה על החשבון.

מיהו מוגבל מיוחד? ומה תקופת ההגבלה?

מוגבל אשר הוטלה עליו ההגבלה מכוח חוקים אחרים שאינם החוק בו עוסקת רשימה זו, לדוגמא מכוח החלטת ההוצאה לפועל או בית משפט בהליך של פשיטת רגל או הגבלה שהוטלה על ידי בית דין רבני בהליך גירושין. תקופת ההגבלה של מוגבל מיוחד הינה משתנה בהתאם להחלטת הרשות שהטילה אותה. התקופה המרבית היא עד 5 שנים.

יש לשים לב – משיכת שיק מחשבון מוגבל (רגיל, חמור או מיוחד) עלולה להוביל למאסר של שנתיים !!!

החובות של הבנק:
1. הבנק מחויב להודיע ללקוח שרוצה להצטרף לחשבון, אם החשבון מוגבל או הוגבל, וכמה שיקים סורבו בו ב 12 החודשים האחרונים.
2. הבנק מחויב להודיע ללקוח כ 15 ימים לפני שהוא נכנס להגבלה, אודות ההגבלה הצפויה. אם יוכח שהבנק לא שלח את ההתראה – עשויה זו להיות עילה לביטול ההגבלה. אולם ככלל פגם בהתראה אינה עילה לביטול ההגבלה.

ניתן להסיר את ההגבלה שהוטלה באמצעות הליך משפטי מתאים:
לפי החוק, כאשר הלקוח מראה לבנק כי נפלה טעות בהתנהלות הבנק וכי היה מקום לכבד את השיק, לבנק יש סמכות, לקבל את טענת הלקוח ולבטל את ההגבלה, אולם אם הבנק לא מקבל את טענת הלקוח, אזי יכול הלקוח להגיש ערעור על הליך ההגבלה בפני בית משפט השלום.
הליך הערעור על הגבלת חשבון הבנק, אינו הליך ארוך, הוא הליך פשוט יחסית אולם דורש ייעוץ משפטי מתאים.

ההגבלה יוצרת אנדרלמוסיה ועלולה לסכן את המשך הפעילות הפיננסית של המוגבל.
הגבלה על חשבון בנק של אדם פרטי, קל וחומר על חשבון בנק של עסק, הינה דבר בעייתי מאד. ראשית, כאמור משעה שהוגבל חשבון הבנק, יתר הבנקים של הלקוח יודעים מיידית על ההגבלה ומתחילים לבדוק את המוגבל. לא פעם נסגרים קווי אשראי שיש ללקוח שהוגבל באופן כמעט מיידי מבלי שניתנת לו האפשרות להגיב על כך. פעמים אחרות הבנקים דורשים הגדלת בטוחות, החתמת ערבים נוספים, או שעבוד נכסים נוסף, אשר לא בנקל ניתן לעיתים להביא.
הדברים מתחדדים שעה שמדובר בגוף עסקי, שכן לא רק שמדובר ב"השחרת שמו" שכן ההגבלה יוצרת לאותו גוף תדמית של גוף עם איתנות פיננסית בעייתית, אלא הדבר עלול חלילה להוביל לקריסת העסק. במצב הדברים היום, כאשר ישנן חברות (כמו BDI) אשר מספקות מידע צרכני און ליין, הדבר נודע מיידית ואז עלול להתחיל להתגלגל "כדור שלג" גדול אשר עלול לדרדר את העסק. כך למשל ספקים עלולים לבוא ולדרוש את כספם מיידית, או עלולים להפסיק את הזרמת הסחורה/האספקה לעסק, כך גם לקוחות עלולים שלא להמשיך לרכוש בבית העסק, מחשש שלא יקבלו את התמורה עבור התשלום שלהם. כאמור הדרך לקריסה עלולה להיות מהירה מאד וקצרה מאד.

מה עושים? פועלים מהר, פונים לעו"ד שעוסק בתחום ומגישים ערעור לבית המשפט!!!

סעד זמני

על מנת למנוע את הגבלת החשבון יש להגיש ערעור לבית המשפט, אולם עד לברור הערעור יכול לחלוף זמן, לפיכך על מנת לעצור את "כדור השלג" רשאי הלקוח אשר חשבונו עתיד להיות מוגבל, לבקש מבית המשפט סעד לפיו יינתן צו זמני אשר ימנע את הגבלת החשבון, עד לברור הערעור בבית המשפט.
ככל שיינתן צו כזה, אזי יוכל הלקוח להמשיך ולמשוך שיקים מהחשבון ולהתנהל כרגיל, למעט ההגבלות הבאות: לא יהיה רשאי לפתוח חשבון בנק כל עוד הצו בתוקפו, התקופה שבה הצו הזמני קיים, לא תובא בתוך התקופה של ההגבלה (שנה או שנתיים לפי העניין), ושיקים אשר יסורבו בזמן שהצו עומד בתוקפו יכללו במניין השיקים המסורבים לפי החוק. יודגש כי לבית המשפט הסמכות גם לשנות הגבלות אלו. יש לשים לב, לוחות הזמנים הם קצרים ויש לפעול מהר!!!

הערעור

הלקוח, רשאי כאמור לבקש מבית משפט השלום, שיבטל הבאת שיק אחד או יותר במניין השיקים אשר סורבו, בהתקיים אחת מחמש האפשרויות (סעיף 10 לחוק):
1. הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות;
2. הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים מהיום שבו קיבל את הודעת העיקול;
3. ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו;
4. נבצר מהלקוח לטפל בענייניו מחמת פגיעה, בו או ברכושו, בפעולת איבה, ובשל כך סורב השיק;
5. הלקוח הוא תושב של שטח שהוכרזה לגביו שעת חירום, ובין המועד שבו נמשך השיק ובין המועד שבו הוצג לפירעון חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של הלקוח עקב שעת החירום, ובשל כך סורב השיק.

לכאורה מדובר ברשימה סגורה של מקרים בהם רשאי בית המשפט לבטל את ההגבלה, אולם, במספר מקרים, הרחיבו בתי המשפט את הפרשנות להוראות החוק כפי שיתואר. חשוב להדגיש בעניין זה, כי בתי המשפט, אינם תמימי דעים בפרשנות החוק. יש בתי משפט אשר נצמדו להוראות החוק ולא סטו מהן ולו במקצת ויש שנותנים פרשנות מרחיבה ולפיכך הרחיבו את הרשימה שלעיל.

אם נחזור לכב' השופט יצחק עמית, הרי כי הוא סבור שבנסיבות מיוחדות ניתן לתת פרשנות מרחיבה להוראות החוק, המכירה גם במעשה או במחדל של צד שלישי, אשר הביאו להגבלה של חשבון בנק בנסיבות שבעל החשבון לא יכול היה לצפות. על דברים אלה אמר כבוד השופט יצחק עמית במאמר (לעיל) כי "מקום שבו השיק סורב שלא בנסיבות שבשליטתו או באשמתו של מושך השיק, אין הציבור זקוק להגנת החוק ולכן יש לפרשו באופן שאינו שולל מבית המשפט את שיקול הדעת במקרים קשיים וראויים".
במקרה כזה טיפלנו לפני מספר חודשים. במקרה זה, נחתם בין שני צדדים הסכם להספקת טובין. כמקובל במקרים אלו, ניתן שיק ביטחון כנגד אספקת הטובין. למרבה הצער הטובין לא סופקו ואולם השיק הוצג לפירעון. רצה הגורל והמדובר היה בשיק העשירי שסורב בתוך שנים עשר החודשים הרלוונטים, והבנק איים להגביל את החשבון.
לא עזרו ניסיונות השכנוע אל מול הבנק כי המדובר בשיק שלא אמור היה להיות מוצג לפירעון וכי מדובר בטעות.
משכך, פנינו לבית המשפט לקבל את הסעד של הוצאת השיק ממאגר השיקים המסורבים וכפועל יוצר, ביטול ההגבלה.
במסגרת ההליך המשפטי הפנינו את תשומת ליבו של בית המשפט, לשני הזרמים כאמור של הפרשנות ולכך שבתי משפט אחרים כבר פסקו כי ישנם מצבים בהם בתי המשפט גם יכולים להפעיל שיקולי צדק בבואם לדון בגדרי החוק (בש"א 7001/03 חיון נ' בל"ל). במקרים אלו, בהם מוכיח המערער כי נהג ביושר ונסיבות הסירוב לא היו בשליטתו, או באשמתו של מושך השיק, יכול בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולבטל את השיק ממניין השיקים המסורבים.
כך גם למשל נעתר בית המשפט לבטל שיקים ממניין השיקים המסורבים, נוכח העובדה שהופקדו כחלק מתרמית (עש"א 60077-05-12).
במקרה שלנו, קיבל בית המשפט את טענה לפיה לא היתה למערער היכולת לדעת כי השיק יופקד לפירעון, שכן הוא ניתן כבטוחה לעסקה (אשר כזכור לא יצאה אל הפועל), וכן נוכח העובדה שלא בוצעו לגבי השיק כל פעולות של גבייה, ונוכח העובדה שניתנו הוראות ביחס לברור מחלוקת בין הצדדים בהסכם שנכרת ביניהם, מצא לנכון בית המשפט לקבל את הערעור.
הנה כי כן, ניתן לראות שעל אף שלעיתים נראה שהמקרה חסר סיכוי, שכן אינו עומד בדרישות החוק, פרשנות משפטית יצירתית, נקיטה בהליך משפטי מתאים, יחד עם נכונות של בתי המשפט להכיר בכך כי לעיתים לא רק צריך לעשות משפט אלא גם צדק, חילצה את אחד מלקוחותינו מבעיה גדולה.
במקרה אחר בו טיפל משרדנו, הצלחנו להוכיח, כי תקלה בבנק גרמה לכך שכסף שהיה אמור לעבור ב"העברת זהב" לבנק – לא עבר, ובעקבות זאת שני שיקים שאמורים היו להיות מכובדים, נוכח הכיסוי אשר אמור היה להיות להם לאור העברת הזהב לא כובדו, הוצאו מרשימת השיקים ללא כיסוי נוכח כאמור התקלה בבנק, אשר הבנק סירב להכיר בה.

סוף דבר

הטלת הגבלה לפי חוק שיקים ללא כיסוי, הינה דבר מורכב אשר תוצאותיו עלולות להיות הרות אסון. בטיפול משפטי מתאים ומהיר, ניתן פעמים רבות להסיר את ההגבלה ולסייע לחלץ את הלקוח משרשרת של בעיות אשר עלולות לנבוע כתוצאה מהטלת הגבלה זו.

————-

ראו גם: מהפכה קטנה בדיני שטרות

————-

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/126391/#.VK7dgSusWaI

 

lawlink-ziki

חזרה

מאיגרא רמא, לבירא עמיקתא

נכתב ע"י: עוה"ד צבי ("ציקי") וולפסון

בשבועות האחרונים, אנו קוראים בפרשות השבוע את סיפורו של יוסף. יוסף מטולטל חליפות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
מאיגרא רמא כבן המועדף, לבירא עמיקתא, עת אחיו מטילים אותו אל הבור ומוכרים אותו לאורחת ישמעאלים המורידים אותו למצרים כעבד. שוב הוא עולה לגדולה בבית פוטיפר ומשם מושלך לבירא עמיקתא, הוא בור האסורים. משם נחלץ הוא בנסיקה חדה לאיגרא רמא, כמשנה למלך לפרעה.

בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה בה אילי הון ושלטון קורסים אל מול עינינו ומושלכים אחר כבוד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במובנה המוחשי ביותר, בית האסורים. לרוב נובע הדבר משחיתות שלטונית או משחיתותם של בעלי הון.

בטור זה לא נעסוק באלו, שכן נדמה לנו – לדאבוננו – כי המדיה מוצפת באירועים כגון דא ובהשלכותיהם. לפיכך, בחרנו לעסוק דווקא באותם אלו אשר לדאבון הלב נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כלכלית ושלא נוכח הונאה או שחיתות כזו או אחרת, אלא מחמת כישלון עסקי.

תספורת
בטור קודם – ״תספורתו של פונזי״ – התייחסנו לסוגיית ״התספורת״ ולהסבר עקרוני מה היא ועל מה היא. ככלל ניתן לומר, כי ״תספורת״ היא תחילתה של הנפילה לבור, תוך שבשלב זה מנסה היורדת לבור – החברה – להיאחז בחבל ההצלה – בפראפרזה – העשוי משערותיה שלה. לעיתים תצליח להרים עצמה – כברון מינכהאוזן אשר הרים עצמו בשערותיו שלו – תחלץ הימנו ותחזור לקרקע בטוחה ואף יכול ולא תידרדר לבירא עמיקתא. לעיתים, משלא תצלח לחלץ עצמה, יכול ותדרדר לבור ממנו אין מוצא ותוך כדי תגרור עימה לעומקו של בור את בעלי מניותיה.

ערבות אישית לחברה
בטורים קודמים, "עמותה וקוץ בה" ו- "תספורתו של פונזי", התייחסנו לסוגיית "האישיות המשפטית הנפרדת". כפי שהבאנו שם, לעיתים מזומנות במיוחד – כמעט תמיד בחברות קטנות – מבקשים הבנקים כתנאי למתן אשראי שמעל סכום מסוים, ערבות אישית של בעל המניות בחברה. ברוב המקרים, הסכום אשר מוכנים הבנקים להעניק כאשראי ללא ערבות אישית, אין די בו בכדי לקיים ולקדם פעילות עסקית. שעה שהחברה אינה עומדת בהתחייבויותיה ומגיעה בסופו של יום להליך של חדלות פרעון – פירוק – הו אז ולאחר שהבנק מיצה את כל הליכי הגביה מהחברה עצמה ובהעדר יכולת של החברה לכסות את כלל התחייבויותיה לבנק, מממש הבנק את הערבות האישית של בעל המניות וגובה את יתרת חובו מבעל המניות באמצעות הערבות האישית.

אין ספק, כי האמור הינו מעקף ואיון מוחלט של הרציונאל שעמד ועומד בבסיס רעיון האישיות המשפטית הנפרדת.

אל מול האמור, עומד האינטרס שביציבות המערכת הפיננסית ומניעת קריסתה כחלק ממנגנון המקדם עסקים וצמיחה בדמות מתן אשראי לעסקים.
היינו, אותו אינטרס אשר עמד ועומד בבסיס רעיון "האישיות המשפטית הנפרדת" – צמיחה ופיתוח נוכח מזעור סיכוני בעל המניות, ״הבעלים של החברה״, עומד בבסיס הצורך בלקיחת ערבות אישית על ידי הבנק. אלמלא יבטיח עצמו הבנק וימזער סיכוניו, יכול והלוואות לא יוחזרו לו לעיתים תכופות יותר. כפועל יוצא, יאלץ הבנק לתמחר את סיכוניו באמצעות מנגנונים שונים בהם הוא מתמחר סיכונים – למשל ריבית גבוהה יותר. כפועל יוצא, יגרום הדבר להעדר יכולת או כדאיות כלכלית של בעלי עסקים לקחת הלוואות מהבנקים. משמעות הדבר – פגיעה בצמיחה ובפיתוח של המגזר העסקי וממילא של כלכלת המדינה.

ראוי לבחון, האם חצה גבולות השימוש שנעשה על ידי המוסדות הפיננסיים נותני האשראי בכלי הערבות האישית, עד כדי ביטולה דה פקטו, למעשה, של "תורת האישיות המשפטית הנפרדת".
סוגיית האיזון בין שני אלו הינה מורכבת וראויה לדיון נרחב ונפרד.

תוצאת מימוש הערבות האישית בעת פירוק
כאמור, עת לבעל המניות ערבות אישית לטובת הבנק והחברה אינה עומדת בהתחייבויותיה ונכנסת להליך של פירוק ובמסגרת ההליך – הכולל מכירת נכסיה – לא מצליחה לשלם את כלל חובותיה לבנק, יפנה הבנק ויממש את הערבות האישית שנתן לו בעל המניות.

מאחר ולעיתים מזומנות אין לבעל המניות יכולת כלכלית ״רזרבית״, המאפשרת לו לשלם את יתרת החוב לבנק מבלי להיפגע כלכלית, אחוז ניכר מהליכי הפירוק של חברות קטנות ובינוניות, גורר את בעל המניות לקשיים כלכליים משמעותיים, אשר מגיעים פעמים רבות להליך של פשיטת רגל שלו עצמו. זאת לצד, בהמשך וכפועל יוצא מהליך הפירוק של החברה שהייתה ״בבעלותו״ והכל על אף שהיה מאוגד כחברה בע״מ.

אנו עדים בתקופה האחרונה למספר אילי הון במשק, אשר איבדו את החברה שבה היו בעלי השליטה, תוך שכפועל יוצא מכך נאלצו הם, לעיתים אף בני משפחתם, למכור מנכסיהם הפרטיים – עד שבמקרה אחד מכרה אימו של אחד מהם את תכשיטיה ואחרים מכרו את ביתם – על מנת לשלם התחייבויות לבנק, אגב ובהמשך להליכי פירוק של החברה שבשליטתם.

פשיטת רגל – בירא עמיקתא לאיגרא רמא?
אנו רואים בפשיטת רגל את תחתית הבור הכלכלי. האם יש מוצא מבור זה?

בבסיסה, מטרתה של פשיטת הרגל להביא לתשלום חובות החייב לנושיו. יחד עם זאת, לפשיטת הרגל גם משמעות חברתית.
סופו של הליך פשיטת הרגל הינו ״הפטר״. משמעות ההפטר הינה, כי לאחר תשלום סכום מסוים ובחלוף זמן מסוים, מופטר החייב מכל יתרת חובותיו. אין אפשרות לנושיו לדרוש ממנו עוד. ״התיק נסגר״.

מכאן ואילך מתחיל החייב פרק כלכלי חדש, עם ״דף חלק״.
נכון, לעולם יזכרו לו כי היה פושט רגל. נכון, יכול והבנקים יזעיפו לו פנים, אך נושים אין לו.

מכאן יכול פושט הרגל להתחיל לטפס באיטיות וזהירות מן הבור, בתקווה כי ככל ויכלכל צעדיו בתבונה ובסייעתא דשמייא, יגיע לאיגרא רמא.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/121867/#.VKFHAF4gIA

חזרה

שקיפות עסקית וחובת גילוי נאות

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

בשנים האחרונות, אנו חוזרים ושומעים בכל עת ובכל אתר ואתר את המונח ״שקיפות״. מהי אותה שקיפות? האם היא נחוצה? מדוע ולמי היא מסייעת.

המונח ״שקיפות״ הינו הפך המונח ״עמימות״. כשאנו שומעים את המונח ״עמימות״, אנו מייחסים לו לעיתים/לרוב צורך – למשל ״עמימות ביטחונית״, ״עמימות בנושא הגרעין״ ועוד. כשאנו מבקשים להבהיר דבר מה, אנו משתמשים לעיתים בביטוי ״לשפוך אור״ או ״להאיר״ נקודה או דבר מה. כשאנו מבקשים להצביע על דבר מה מוסתר או נסתר, לעיתים בהיבט שלילי, אנו משתמשים במונח ״במחשכים״.

אנו רגילים לשמוע את המונח "שקיפות" או "העדרה של שקיפות", לרוב בהקשרים שלטוניים. נדמה שלכל ברור כיום, כי שקיפות שלטונית היא כלי המסייע לצמצומן של שחיתויות וכפועל יוצא, לאמון במערכות השלטוניות. דומה כי לכל ברור, כי עוד כברת דרך ארוכה עלינו לעבור עד שאותה שקיפות מתבקשת, אכן תהיה ברמתו של חלון נקי של ערב פסח ועוד דרך ארוכה עוד יותר, עד שאותה שקיפות תסייע במיגור השחיתות השלטונית.

בטור זה ננסה להתמקד דווקא בשקיפות בעסקים. דומה כי בתחום העסקים אין זה מובן מאליו כי שקיפות אכן מסייעת.

הצורך בשקיפות עסקית בחברה ציבורית

"חברה ציבורית" [כהגדרתה בחוק החברות] – חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך, או שהוצעו לציבור מחוץ לישראל על פי מסמך הצעה לציבור הנדרש לפי הדין מחוץ לישראל, ומוחזקות בידי הציבור;

חברות ציבוריות מחוייבות ביתר שקיפות מחברות פרטיות. בעוד בחברות פרטיות בעל המניה/בעל האינטרס הוא כזה שלו קשר ישיר עם החברה ולרוב יש לו מידע אותו הוא יכול לקבל מתוקף היכרותו וקשריו עם אורגני החברה ולעיתים מזומנות הוא ממש בשר מבשרה, בחברות ציבוריות אין כך פני הדברים.

לפיכך קבע המחוקק, כי על חברות ציבוריות לנקוט ביתר שקיפות. כך למשל חברה ציבורית מחוייבת לפרסם את דו״חותיה הכספיים בכל רבעון, לצאת בהודעה מסודרת על פעולות שונות של בעלי ענין ולהודיע על עסקאות, אירועים ותרחישים שונים בחברה. גם במקומות בהם לא חלה חובה על חברה ציבורית לעשות כן, לעיתים מזומנות היא נוהגת בשקיפות. נוכח הרצון לשכנע את הציבור – שהוא רוכש מניותיה ורוכשן בפוטנציה – ביכולותיה של החברה הציבורית, לחברה הרצון להציג מביצועיה ויעדיה לציבור. כיום, חברות רבות מפרסמות מידע לציבור גם באתר האינטרנט של החברה.

מאחר והרצון של אותן חברות יכול לגרום להיפך הרצוי, קרי ״שקיפות יתר״ בה הפרטים המפורסמים אינם כהוויתם, והם – בלשון המעטה – מייפים מציאות קיימת, קיימים חוקים שונים המנסים לאכוף על החברות לפרסם נתוני אמת. היה ולא תעשינה כן, יוטלו עליהן סנקציות.
בחברות ציבוריות, ישנו מתח מתמיד בין חובת השקיפות והרצון לה, לבין ״עמימות״ ולעיתים התנהלות במחשכים, בעיקר בקשר עם עניינים כספיים ועסקאות עם בעלי השליטה והעניין.

גם בעניינים אלו מנסים חוקים שונים להתמודד ולחייב את החברה בחובות גילוי מיוחדות ומוקצנות בקשר עם עסקאות עם בעלי שליטה וענין.

בשנים האחרונות נעשו מספר שינויים חשבונאיים, המאמצים תקני חשבונאות בינלאומיים על מנת לייצר יתר אחידות ונהירות לדו״חות כספיים, גם זאת על מנת להביא – בין היתר – ליתר שקיפות.

חברות פרטיות

על חברות פרטיות, חלות גם כן חובות אותן ניתן לכנות בתואר ״שקיפות״ – בדומה לחברות ציבוריות אך באופן מופחת – הן כלפי בעלי מניות והן בין אורגני החברה לבין עצמם.

תום לב גילוי נאות ובדיקת נאותות

שני מושגים נוספים הקשורים לעולם המשפט ולהם קשר הדוק לשקיפות העסקית, הם גילוי נאות ובדיקת נאותות.

גילוי נאות – בהכללה, הינה החובה של אדם או תאגיד לגלות עובדות מהותיות אשר יכולות להשפיע על פעולה – משפטית עסקית – של צד ג׳. כך למשל חלה החובה על עסק לספק לצרכנים מידע מלא ולהמנע מהטעייתם.

בדיקת נאותות – הינו תהליך בדיקה משפטי, פיננסי ועסקי, אשר מומלץ לבצע טרם השקעה בעסק או רכישתו. למעשה בתהליך זה מחילים על הגורם שאותו בודקים – ככל שהוא מבקש להשתתף בתהליך באופן וולנטרי וכחלק מבדיקתו למטרות עסקיות – חובת שקיפות מוגברת, בה הגורם הנבדק חושף את כל הנתונים המשפטיים, הפיננסיים ועוד.

בשני רכיבים אלו היה ויתברר בעתיד כי צד הונה או העלים מידע, תחולנה עליו סנקציות משפטיות, אשר יכול ויאיינו עסקה או יאלצו את הנבדק לפצות את נזקי הגורם שעימו התקשר בעסקה.

ניתן לומר כי בעולם אוטופי בו כולם תמי לב וישרים, חובות מאין אלו היו מובנות ולא היה צורך בהן אך מאחר ובתוך עמינו אנו חיים, הרי חלה החובה הכוללת המכונה ״חובת תום הלב״, אשר נגזרות הימנה החובות המתוארות לעיל.

שקיפות בעולם העסקי – זה בכלל כדאי?

לאחר שסקרנו על קצה המזלג את חובותיהן של חברות לנהוג בשקיפות על פי חוק, ראוי להציג גם את השאלה או שמא נאמר הטענה כי שקיפות מזיקה לעסקים.

חשיפת סודות מסחריים

יש הטוענים כי שקיפות – או כפי שהם מכנים זאת על מנת שלא ״למרוד״ בטרנד השקיפות, ״יתר שקיפות״ – פוגעת בעסקים. וכל זאת למה? אותם הטוענים יאמרו, כי שקיפות מובילה לחשיפה של סודות מסחריים וכפועל יוצא מסייעת למתחרים בהם.

אכן זהו טיעון לגיטימי ולעיתים אף נכון – כשאינו בא לכסות בלבד.
כך למשל ועל מנת למנוע מצב של תחרות שלוחת רסן תוך ניצול ידע של האחר דבר שיגרום לחוסר מוטיבציה לפתח, נוצרו המנגנונים המגנים על פטנטים וסימני מסחר. באמצעות חקיקת מגן כלל עולמית זו, מופחת החשש מפני חשיפת ידע ופטנטים ובכך מנגנון השקיפות – הצורך במסירת מלוא הפרטים וככל הניתן בהרחבה לרשמי הפטנטים וסימני המסחר – דווקא נמצא מסייע ומעודד פיתוח.

מי מחפש ביקורת?

אין ספק כי שקיפות מזמינה ביקורת. נטיית הלב האנושית הטבעית היא התגוננות שעה שמבקרים אותנו לעומת ביקורת על האחר, שאותה נוטים אנו ביתר קלות לאמץ. נוכח נטייתו הטבעית של האדם על מנת למנוע או להקטין את אפשרות העברת הביקורת עליו, קיימת נטייה למעט במידע הניתן על פעולותיו לאחר.

מנגנון פסיכולוגי זה המונע שקיפות או מקטינה, הינו מנגנון אשר יכול לגרום לנזק רב לארגון מסחרי. העדרה של ביקורת ובקרה על פעולות שנעשו על ידי מאן דהוא, כמו גם מניעת דיון מקדים על פעולות עתידיות, נוכח הרצון למעט בחשיפה, מוביל בהכרח לכשלים ארגוניים, למניעת התייעלות, להעדר סיעור מוחות וכפועל יוצא מכל אלו, להפחתת שורת הרווח.

שאני אצא פראייר?

לעיתים כאשר פונה לקוח פוטנציאלי לנותן השירות ומבקש מידע כזה או אחר – בדרך כלל לשם בדיקת המחיר המבוקש והשוואתו לאחרים – העדרה של שקיפות מבריח את הלקוח. ללקוחות – ועל אחת כמה וכמה לישראלים שביניהם – התחושה היא כי ״באים לעשות עליהם סיבוב״. היינו, הם אינם רוצים לצאת עם התחושה כי רכשו מוצר או שירות במחיר גבוה מהמחיר אותו יכלו לרכוש אצל מאן דהוא אחר והמוכר חכך ידיו בהנאה רבה מידיי לאחר שרכשו אצלו את המוצר או השירות.

בעידן דהיום, בו נתונים אודות מוצרים ושירותים מתפרסמים בכל דרכי המדיה הקיימות ועל נקלה ניתן לבדוק ולהשוות, העדרה של שקיפות יכול ותפגע בבעל העסק יותר משתועיל לו. כיום גם אם הצלחת בעמימות-יתר לכסות על עסקה אחת ולגרום ללקוח לרכוש מוצר או שירות אצלך, הרי לכשיתגלה לו המצב לאשורו, יכולתו לפגוע בעסק היא כה גדולה וזמינה שבסופו של יום שכרך יצא בהפסדך. היום בעידן האינטרנט ניתן לקבל מידע על מוצר ועל החברה המשווקת אותו ביתר קלות. ניתן למצוא אתרים שונים המבצעים השוואת מחירים למוצרים שונים, כמו כן, ניתן לכתוב חוות דעת על חווית הקנייה וטיב המוצר שנרכש. מידע זה זמין לכל דורש. במידה וחברה לא סיפקה את המוצר כראוי או שכתוצאה מחוסר שקיפות הלקוח חווה אכזבה מן הרכישה, החברה תזכה לביקורת מצדו וסביר להניח שהדבר יפגע בהכנסותיה.

כך למשל על מנת להצדיק גביית מחיר הגבוה ממחיר השוק, עלינו להראות כי המוצר או השירות שאותו אנו מבקשים למכור יחודי ומוצלח יותר מהמוצר המתחרה, ככל וננקוט בעמימות הדבר יהיה בעוכרינו שכן לא נוכל לבדל את המוצר או השירות שאנו מוכרים ולהסביר מדוע מחירו כזה אל מול המוצר המתחרה.

״שקיפות חברתית״ או ״חכמת ההמונים״

תחום נוסף שראוי לשים עליו דגש המעלה את כוחו של הצרכן ואת חשיבותה של השקיפות, הוא התפתחות הרשתות החברתיות. לכל חברה המכבדת את עצמה, קיים דף חברה ברשתות החברתיות. ללקוחות החברה ישנה אפשרות לנהל דיאלוג פתוח לעיניי כל עם החברה ולבטא את שביעות רצונו מהתנהלותה והשירות אותו היא מספקת. ניתן למצוא לקוחות שכותבים בדף החברה, כי השירות או המוצר שקבלו עמדו בציפיותיהם ותאמו את הצהרות החברה וכי הם מרוצים מאוד וישובו לרכוש מוצרים נוספים דרך חברה זו. מנגד, ניתן למצוא לקוחות כועסים שחוו אכזבה נוכח הצהרות החברה, הציפיות שהן פתחו כתוצאה מכך והתוצר הסופי שקבלו, שכלל לא תאם את המצופה.

לפיכך ראוי לו לעסק כי יתנהל מראש בשקיפות כלפי ציבור לקוחותיו, שאם לא כן השקיפות לציבור הרחב שייצרו לקחותיו באמצעות הרשתות החברתיות רק תפגע בו.

ראוי לציין, כי גם ההיפך הוא הנכון. עסק אשר ״השקיפות החברתית״ תתמוך בו ותציין אותו לשבח רק ירויח מכך.

לסיכום

מגמת השקיפות הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות . האם שקיפות הינה חשיפת הכל בכל עת וללא תנאי ? דומה כי נכון יותר לקבוע – במונח השאול מתחומי משפט אחרים, מונח שכשלעצמו תפס תאוצה בשנים האחרונות בפסיקת בית המשפט העליון – ״שקיפות מידתית״. היינו, יש לנקוט בשקיפות ככל הניתן ככל שאין הדבר פוגע בעסקיך שלך מעל הנדרש והראוי.

על הכל יש לומר מרחפת לה מעל, חובת ההגינות ותום הלב.

כמאמר שיר הילדים – ״באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש״, אנו מאחלים לכולם חג אורים שמח. חג בו יגבר האור על החושך ויגבר הגלוי על הנסתר.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/119695/#.VJX5hl4go

lawlink-ziki

חזרה

זכויות מיעוט בחברה

נכתב ע"י: עוה"ד צבי ("ציקי") וולפסון

פעמים רבות נקרות בפנינו הזדמנויות השקעה, הזדמנות עסקית. בחלק מן המקרים, אין באמתחתנו את מלוא הסכום הנדרש לבצעה ואנו חוברים עם מספר אנשים על מנת לבצעה. באופן זה אנו הופכים לשותפים עם אחרים. כפועל יוצא, עת נדרשות החלטות, אין אנו המחליטים היחידים ולא על פינו ישק דבר. לעיתים חלקנו במיזם – נוכח סכום ההשקעה – הינו קטן ביחס לאחרים.
פעמים רבות הדברים מתנהלים כשורה ולרוחנו וכולם שבעי רצון ולאורך זמן.

לא אחת, במהלך הדרך, מתגלעים חילוקי דעות. גם על אלו ניתן להתגבר בדרך של שיג ושיח. רבים מצליחים לעשות כן ולאלו סיכוי גדול יותר כי יצליחו להמשיך את המיזם ובדרך המלך.
לא אחת קורה, שחילוקי הדעות נובעים מהעדר זהות אינטרסים בין הרוב – על אחת כמה וכמה כאשר הרוב הינו אדם אחד או קבוצה מגובשת בעלת זהות אינטרסים – לבין המיעוט.
ננסה להביא מקצת מהכלים במשפט האזרחי מסחרי ודיני החברות, העומדים בפני אותם אלו הסבורים כי הם נפגעים נוכח ״עריצות שלטון הרוב״.1

במאמר זה נתמקד בחברות בלבד. לפיכך, על אף שלעיתים מכנה הציבור את האחר ״שותפי״, הרי המדובר בבעלי מניות באותה החברה וככאלו יש להתייחס אליהם.

סוף מעשה במחשבה תחילה
בשלב הכניסה לעסקה, ניתן וראוי ליצור מנגנוני היפרדות לעת בו אחד הצדדים מעונין לצאת מהעסקה. קיימים מספר מנגנונים שמטרתם יציאה של בעל מניות, תוך קביעת אופן העברת המניות לאחר. 

זכות סירוב ראשונה
לעיתים, מחייבים צדדים זה את זה במתן זכות ראשונית לרכישת מניות היוצא לאלו הנשארים – המונח בו משתמשים בדרך כלל הוא ״זכות סירוב ראשונה״. 

קיימות מספר אפשרויות טכניות ליישומו של מנגנון זה, כמו למשל השוואת הצעה של בעל מניה המעונין לרכוש, להצעה חיצונית שיש למעונין לצאת/למכור את מניותיו.

עופר איילים
אפשרות נוספת היא המכונה ״במבי״ – מונח השאול מאנגלית ״Buy Me Buy You״, קנה אותי או אקנה אותך, מונח הידוע במקורותינו כ״גוד או אגוד״ – היינו איננו יכולים/רוצים מסיבות כאלו ואחרות להמשיך יחדיו, לכן – או שתקנה אותי או שאקנה אותך. קרי, אחד מאיתנו ״יצא״ מהחברה.

ככל ומנגנונים אלו נקבעו בשלב ״ירח הדבש״ – בהסכם המייסדים ו/או בתקנון החברה – הרי שיישומם בתהליך ההיפרדות יהיה קל יותר, עד כדי טכני.

תביעה נגזרת
תביעה נגזרת הינו הליך בו בעל מניות אחד תובע בשמה של החברה אורגנים – נושאי משרה2 – שלה. הליך זה הינו הליך אשר נועד לשמש במקרים בהם אינטרס החברה נפגע, אך החברה – לרוב מטעמי שליטה והעדר מוטיבציה/ניגוד אינטרסים של בעלי השליטה/הרוב – אינה מעוניינת לתבוע את אורגניה, הנושאים, לטענת מי שסובר כי החברה נפגעה ממהלכיהם, באחריות לפגיעה באינטרס החברה.

הליך זה הינו כלי היכול לשמש בעל מניות המרגיש כי בעלי הרוב – אשר בדרך כלל בחברות קטנות הינם גם נושאי המשרה – פוגעים בחברה.
כלי זה מהווה גם איום המונע התנהגות כגון דא.

התביעה מוגשת על ידי בעל המניות ומטעם החברה, לאחר שפנה לחברה וביקש ממנה לעשות כן וזו נמנעת מכך. הליך זה מצריך את אישורו של בית המשפט ומיעוטן של הבקשות מאושרות. 

יתר על כן, מכלתחילה מכשיר זה לא נועד לפתרון סכסוכים בין בעלי המניות, אלא כמכשיר לשמירה על זכויות החברה ככזו. לכן אך בעקיפין משמש כלי התביעה הנגזרת כשמירה על אינטרס בעל המניות.

קיפוח המיעוט

חוק החברות בסעיף 191 לו3 קובע, כי קיימת עילת תביעה מכח ״קיפוח המיעוט״. החוק קבע כן על מנת להלך אימים על בעלי מניות הרוב ולמנוע את קיפוחו של המיעוט חסר הכח, כמו גם ליתן מזור למקופח באמצעות תביעה מכח עילה זו. כך למשל, יכול וקיפוח המיעוט יבוא לידי ביטוי במקרים מסוימים גם באי חלוקת דיבידנד כאשר החברה רווחית, מינוי בעלי שליטה לתפקידים בכירים בחברה תוך מתן משכורות בסכומים פנטסטיים, קביעת ריבית מטיבה להלוואות בעלים כאשר מעניק ההלוואה הינו בעל מניות הרוב, שבדרך כלל הינו גם בעל המאה ועוד.

הרמת מסך

על אף היות החברה אישיות משפטית נפרדת4, הרי בנסיבות מסוימות ניתן ״להרים את מסך ההתאגדות״ ולהגיע ישירות – היינו לתבוע אישית – את בעלי מניותיה. דרך זו מהווה איום ו״שוט״ לבעלי מניות הרוב, על מנת שינהלו את החברה בדרך הממקסמת את תועלות כולם ואינה ״פושעת״. יצוין, כי כלי זה אינו ייחודי לבעלי מניות והוא פתוח בפני כל מי שנפגע על ידי החברה באופן בו החוק5 מאפשר הרמת מסך.

חובת הזהירות

נושא משרה חב בחובת הזהירות מכח חוק החברות6. כתוצאה מן האמור יכול ונושא משרה יחוב אישית בחבות נזיקית כלפי החברה או כלפי צד ג׳. לעיתים – ובמשורה – ניתן בתנאים מסוימים, גם מבלי להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה, לחייב נושא משרה בחברה על פעולה או מחדל שביצע באופן אישי, עת גרם לצד שלישי לנזק.

המבחנים על פיהם ייבחן בית המשפט האם אכן יש לחייב את נושא המשרה באחריות אישית לנזק, מתבססים בעיקרם על דיני הנזיקין, בשילוב עם עקרונות משפטיים אחרים ובעיקרם כאלו עליהם נשענים דיני החברות.

בכלי זה יכול להשתמש גם בעל מניות הסבור כי נושא המשרה לא נקט בחובת הזהירות הנדרשת ופגע בחברה, או בו כבעל מניות.
כאמור, הסעד ניתן במשורה והוכחתו אינה פשוטה כלל ועיקר.

חובת אמונים

נושא משרה חב בחובת אמונים לחברה ויכול ויתבע ככל והפרה7. על נושא המשרה לדאוג לטובתה של החברה ולא לטובתו האישית או לטובת בעל המניות שמינה אותו. כמו גם על פי חוק החברות8 על בעל מניה לנהוג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה. כמו כן, חלה חובת הגינות של בעל השליטה, ולעיתים גם של בעלי המניות האחרים, כלפי החברה9.

לסיכום

לבעל מניות המיעוט בחברה מספר מנגנונים המאפשרים לו לשמור ולעמוד על זכויותיו, תוך מניעת ניצול הרוב את כוחו לרעה. מנגנונים אלו הינם כאלו שיש להפעילם בשום שכל במועד הכניסה לעסקה ובלית ברירה במהלך עסקיה ובהיותו בעל מניותיה.

נבקש לסיים בעצה. בחברות קטנות עד בינוניות, בהן בעלי המניות מתחילים להתקוטט, קיימת סבירות לא מעטה כי החברה לא תצלח התקוטטויות אלו ותגיע למצב מסחרי לא פשוט ולעיתים עד כדי קריסתה הכלכלית. אשר על כן, לעיתים מזומנות הפתרון הנכון הטוב והחכם – אף אם לעיתים הוא אינו פתרון צודק – להפעיל מנגנון יציאה מן החברה ולהותיר את המניות ״לשותפיך״, הם בעלי המניות האחרים.

————————————

1 כמובן שטור זה שאינו משפטי אקדמי אינו יכול להחיל את כל הכלים המשפטיים ולמצותם והוא אינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני במקרה נתון אלא שהוא בא להציג כמה עקרונות על קצה המזלג.
2
2 כהגדרתו בסעיף 1 לחוק החברות: "נושא משרה" – מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי;
" 191) 3א (התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה בכפוף להוראות סעיף301, מניות ממניותיה."
4 חוק החברות בסעיף 4 לו קובע: ״האישיות המשפטית של החברה". "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד.״
5 הרמת מסך:
(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. 
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. 
(ד) רמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. 
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה". 
6 סעיף 252 לחוק החברות קובע:
 (א) נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש[ (ב) אין בהוראת סעיף קטן (א(כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר.
גם סעיפים 253 ו – 253 א מתייחסים לחובת הזהירות המוטלת על נושא משרה בחברה.
7 סעיף (254 א) (2) לחוק החברות קובע: "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה – יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה".
8 סע׳ 192 לו.
9 ע״פ סעיף 193 לחוק החברות.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/117021/#.VI1cZiuUcmM

 

lawlink-yigal

חזרה

כשמחסן מתחפש לדירה

נכתב ע"י: עוה"ד יגאל ויינשטיין

לא פעם שומעים אנו על "הזדמנות" שנקלעה בדרכו של מישהו לרכוש דירה, שהיום היא דירה (עם קירות וחלונות וחיבור למים וחשמל) אולם פעם, הייתה מחסן.
לעיתים אף מבהירים "יודעי הדבר" כי אין חשש בעסקה מעין זו, כי המחסן הוסב לדירה כבר לפני שנים ובכל מקרה, הרוכש הטרי של "הדירה" אינו זה שביצע את הבניה הבלתי חוקית והסבת המחסן לדירה, ולפיכך אין לו מה לדאוג.

יהיו אף אלו שיסבירו, כי המחסן נמצא בקומת העמודים מתחת לבניין הקיים והרי כולם יודעים היום שהרשויות מעודדות הרחבות בניה במסגרת תכניות "תמ"א 38", אז בטח שאין שום בעיה עם הדירה.

אולם "הזדמנות" וקוץ בה. לאחרונה פסק כב' השופט חיים טובי מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעניין דירה שהחלה את דרכה כבר לפני כ-13 שנים בעת שבעל דירה (בבית משותף באזור המרכז) הפך מחסנים ושטחים הצמודים אליהם לדירות מגורים [ת.א. 2113-04, אשכנזי ואח' נ' חג'ג'].

עוד בתחילת הדרך, דיירי הדירות האחרות ניסו לעצור את הבניה של השכן, להסבת המחסנים לדירות ואף פנו לעירייה בעניין. משזו האחרונה לא עצרה את העבודות, פנו לבית המשפט השלום שנתן בהסכמה צו האוסר על שימוש במחסנים לדירות מגורים ("התביעה הראשונה").

לאחר מכן הוגשה תביעה נוספת נגד השכן שתחייבו להרוס את הדירה, לנתק את המחסנים מרשת הביוב ולהחזיר את המצב לקדמותו, יחד עם מספר סעדים נוספים. 

במקביל להגנתו למול התביעה של השכנים, מכר השכן את הדירות שבבעלותו לאדם אחר. הוא הקונה "בהזדמנות", שחשב כי עשה עסקה מצוינת. אולם, לאחר שנודע לתובעים על המכירה, תוקן כתב התביעה וגם הקונה החדש התווסף כנתבע לתביעה.

כבוד בית המשפט חזר וקבע, כי עבודות הבניה שבוצעו אינן מהוות שינויים פנימיים שאין דורשים היתר וכי בניה המשנה את ייעודו של הנכס, ממחסן למגורים, איננה שינוי פנימי בלבד ועל כן מצריכה קבלת היתר בניה. עוד נפסק, כי מדובר בשינוי חיצוני ופגיעה באחוזי הבניה השייכים לכלל דיירי הבית המשותף. השופט נתן צו המופנה לנתבעים (השכן המקורי והקונה שרכש ממנו את הדירה המוכנה) והורה להשיב את המצב לקדמותו.

הקונה "בהזדמנות" טען, כי הוא רכש את המחסנים בתום לב, מבלי שידע ומבלי שהיה עליו לדעת דבר מצבם המשפטי והמנהלי של המחסנים טרם רכישתם. הקונה אף טען כנגד דיריי הבית המשותף כמו גם כנגד המוכר, כי הסתירו ממנו, בכוונת מכוון, את דבר קיומה של התביעה הראשונה, כמו גם קיומו של פסק הדין. בנוסף טען הרוכש כי אם היה יודע שיש בעיה משפטית באשר לנכס, לא היה רוכש אותו כלל ועיקר.

כבוד בית המשפט קבע כי משהוכח בעליל כי המחסנים הוסבו, שלא כדין ובלא היתר, למגורים תוך פגיעה ברכוש המשותף של הבית, אזי פסק הדין חל גם על אדם שרכש את הדירה והמחסנים בהם בוצעה הבניה. זאת למרות שלא נרשמה הערת אזהרה על קיום פסק הדין בתביעה הראשונה.

רוכש נכס נכנס לנעלי המוכר בעניין זה, ועליו לבדוק בעת העסקה שלא קיימת בניה בלתי חוקית.
בעניין זה הרחיב כבוד השופט טובי וקבע כי, אף אם הקונה לא ידע ואף לא יכול היה לדעת כי המחסנים הוסבו שלא כדין למגורים, ברי כי אין הוא רשאי להמשיך ולעשות שימוש בהם שלא בהתאם לייעודם המקורי, קרי: לאחסנה בלבד.

אומנם קיימות לא פעם הזדמנויות של ממש גם בשוק הדירות, אשר מחירן האטרקטיבי נקבע על בסיס זכויות חסרות אשר ניתנות להסדרה. אולם הדבר מחייב תכנון נכון של העסקאות באמצעות בעלי מקצוע מתאימים ובדיקה יסודית של הסיכונים בעסקאות אלו, למול היכולת להביא לפתרונם.

ניסיון ל"תחמן במקום לתכנן" ולרוץ לספר לכולם על ה"הזדמנות" שהצלחנו לתפוס עשויים להביא למפח נפש ואובדן של כסף רב.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/114848/#.VIQcqzGUcmM

 

lawlink-ziki

חזרה

"אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט” או ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״?!

נכתב ע"י: עוה"ד ציקי (צבי) וולפסון

ARI 0970

משרדי ממוקם בגן הטכנולוגי שבמלחה ירושלים, מזה למעלה מ- 13 שנה. מידי יום בשעה ארבע אחר הצהריים, מתקיים מנין תפילת מנחה בלובי הכניסה של משרדי.
משך שנים מספר, רוב רובם של המתפללים היו ממגזרים שאינם המגזר החרדי. לימים, הצטרפו אליהם מתפללים מהמגזר החרדי, אשר רובם המוחלט הינו דובר אנגלית.

בשנים האחרונות, גדל המניין במיוחד ובולטת לעין כל העובדה, כי ציבור רחב מבאי המניין הם מהמגזר החרדי.
בשנה האחרונה הוקם בגן הטכנולוגי בית כנסת לתפארת, בו מתקיימת פעמיים ביום תפילת מנחה, בשני המניינים אין מקום להכניס סיכה. המתפללים הם מכלל המגזרים, כאשר נוכחות נכבדה לציבור החרדי. אותם אלו מהציבור החרדי, אינם אורחים בגן הטכנולוגי, אלא עובדים או לומדים בו. 

עם השנים התחדדה אצלי ההכרה, כי התהליך המשתקף בגווני הציבור בתפילת מנחה, הוא תמונת ראי של התהליכים המתרחשים בחברה בכלל ובמגזר החרדי בפרט.
אין אני בא להביע עמדה בעניין יציאה לעבודה אם לאו, אלא שבא אני לשקף מצב קיים ואת הנדרש על מנת למצות את המיטב הימנו.

המתח האמוני

"אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט”. פעמים רבות שמעתי ביטוי זה. ביטוי זה בא לייצג אמונה שלמה בקב״ה, עד כדי העדר הצורך בתכנון מקדים, שכן זה ממילא לא יעזור ואינו משנה מאומה.

מאידך, ידוע לכל הביטוי המצוי בתפילת ״לכה דודי״ שבקבלת שבת, ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, כמו גם ידוע הביטוי ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״. ביטויים אלו הם משל לצורך בתכנון ובטרחה, משל הם הם המביאים להצלחה.

קיים מתח מתמיד בין האמונה כי הכל מלמעלה, לבין הצורך לתכנן ולטרוח.

דומני, כי ניתן לאזן ולומר, כי מי שיחשוב מראש ורק לאחר מכן יעשה ויטרח בעשייתו, יש סיכוי – בעז״ה – שיאכל אפילו אוכל טוב יותר בשבת, אך אין כל בטוחה כי כך יקרה.

מטרת הדברים שכתבתי כאן – שהינם תמצית הנאמר על ידי בפאנל אשר עסק בתעסוקת חרדים והתקיים במסגרת ״כנס הנבחרים – ועידת נבחרי הציבור במגזר החרדי״ – להאיר נקודה אותה רובנו מכירים ומסכימים לה, אך דומני כי מן הראוי להעצימה ולחדד חשיבותה.

לפני מספר חדשים, נכנסתי למשרדי בבוקרו של יום ואומרת לי מנהלת משרדי ״אתה יודע, סוגרים את הדואר בקניון מלחה (הנמצא בסמוך למשרדנו)״. השבתי לה – ״זה בגלל נוקיה״. למראה הרמת הגבה הסברתי לה. במשך שנים רבות עלה ועלה שער המניה של חברת נוקיה וחצה את שווי 40 הדולר למניה!! שווי השוק של החברה היה עצום. הכל השתנה בשנת 2007, כאשר יצא לאוויר העולם מכשיר האייפון הראשון. מאז, נוקיה קורסת לשפל חסר תקדים. עד כדי כך, שבשנת 2013 בשיא השפל של המניה, שוויה היה למטה משני דולר למניה ושווי השוק שלה התכווץ בהתאם. עד כדי כך דרמטית הנפילה, שזו פוגעת בכלל כלכלת פינלנד באופן ניכר ומשמעותי במיוחד.

לדעת להתבונן קדימה

ומדוע השוויתי את חברת נוקיה לדואר ישראל?

נוקיה, כמו גם דואר ישראל, לא חשבו מספיק קדימה, לא נערכו לחידושים ולא התאימו עצמם לשוק משתנה. רק לשם ההשוואה וההצבעה על חשיבה קדימה, חברת אמזון האמריקאית – ענקית הקניות המקוונות – עובדת עתה, ממש בפועל, על משלוחים לבתי הלקוחות באמצעות מטוסים זעירים ללא טייס.

ובהקשר שלנו, הפרט לא תמיד חושב קדימה ולא דואג לתכנן את הצעד הבא ועל אחת כמה וכמה כמה מאות מטרים קדימה. הפרט, לעיתים תכופות, נוכח קשיי היום יום, מתמקד במה שלפני אפו, הצורך להביא פרנסה לו ולמשפחתו, כאן ועכשיו. אלו מכתיבים את דעתו ודרך התנהגותו. החובה על התווית הכיוון, הדרך, היעדים והמטרות מוטלת על מנהיגים, מנהלים ונבחרי ציבור.

כך למשל, דומני כי מעטים נתנו דעתם על אפשרויות התעסוקה הקיימות לפנינו בשווקים חדשים ובתחומים חדשים שלא היו מנת חלקם של המגזר החרדי דוגמת תחום הגז והאנרגיה, נוכח תגליות הגז של השנים האחרונות. מעטים עוד יותר עשו צעדים פרקטיים בכדי לקדם אפשרויות תעסוקה לציבור הרחב, או לציבור שולחיהם שעניינו משק הגז והאנרגיה. אין כל ספק, כי תחום זה ידרוש לא מעט כח אדם, כמו גם תעסוקה מגוונת המתאימה לסוגים שונים של אנשים, בין אלו שיכולותיהם בתחום הטכני, עבור לאלו שבתחום ההנדסה וכיוצ״ב ועד לתחום הניהול – ועוד.

על מנת לקדם ולהקל על אותם המעוניינים/נאלצים לצאת לשוק העבודה מהמגזר החרדי, ובמיוחד אלו הרואים מול עיניהם את השוק הפרטי העסקי, יש צורך בהכנה. אל לנו לזרוק את אותם אלו למימיו הסוערים של העולם העסקי, אשר בו שוחים כרישים מסוכנים עוד יותר לאדם מאלו המצויים באוקיינוסים שבטבע.

לאותם אלו יש לערוך השתלמויות והכשרות שונות בנושאים מגוונים. כך למשל השתלמויות בנושא ניהול וייזום, הכרות עם העולם העסקי, הכרות עם מערכת הרשויות ומשמעותן, שיווק, גיוס הון, עובדים, עבודה מול הבנקים, מהן הישויות המשפטיות השונות (חברה, עמותה, מלכ״ר, עוסק מורשה) ומשמעותן, האפשרויות השונות לקבלת כספי מדינה (הלוואות ומענקים), משמעויות שונות לעבודה מול מגזרים אחרים אשר לעיתים ״שפתם״ אחרת ועוד.

העולם העתידי כבר כאן

הדברים נכונים גם לציבור המעבידים המעוניין לקלוט עובדים מהמגזר החרדי. אם חפץ הוא בהצלחת קליטת עובדים מהמגזר החרדי ורואה בכך יתרון לעסקו, הרי הוא צריך לעבור הכשרה והתאמה של עסקו לקליטת עובדים ממגזר זה.

דומני, כי יציאה לשוק העבודה ללא הכנה מתאימה, יכול ויגרום להנצחת שני סוגים של עובדים: ״עובדי לופט גשעפט״ מחד ופועלים סוג ב׳ מאידך. אלו גם אלו יכול ואינם ממצים את הפוטנציאל הטמון בהם.

ועוד לא אמרנו מילה על טכנולוגיה, אשר תצמצם את השימוש בכח אדם בלתי מקצועי עוד ועוד, באופן שחלקן של משרות שבוצעו עד כה על ידי כח אדם בלתי מקצועי, תבוצענה על ידי מכונות ורובוטים.

לא מעט נעשה בשנים האחרונות בתחום זה על ידי גורמים שונים, ביניהם על ידי קרן ק.מ.ח, אותה מייצג משרדנו, ארגון הג'וינט ועוד. יש להוסיף ולהרבות בעשיה ולא רק במסגרת לימודי ההשכלה הגבוהה, תחום העובר שינוי משמעותי במגזר החרדי בשנים האחרונות, אלא גם לאותם אלו אשר אינם חפצים בלימודי השכלה גבוהה ויצאו לשוק העבודה בין כעובדים מן המנין ובין כבעלי יוזמה כזו או אחרת.

נדמה לי כי כנסים כמו ״כנס הנבחרים״ – שלאחדים יכול להראות כבזבוז זמן, כבאים על חשבון עשיה חשובה, על חשבון פתרונות לצרכים נדרשים ברגע זה, הם למעשה המפתח, הם קריטיים למובילי דרך, לנבחרי ציבור ולמנהיגים, על מנת להכיר את הנושא לעומקו, לדון, להפנים ולנסות למצוא דרכים לקדם תהליכים בצורה מושכלת ומיטבית.

כמי שעומד בראש משרד עו"ד המלווה פעילויות רבות בתחום זה, סבורני כי שילוב זרועות של העוסקים בתחום, עם מנהיגי הציבור והמעסיקים, הוא המפתח להמשך הטיפול באתגר המורכב הזה .

החזון איש אמר, כי הביטחון הוא היציאה לפועל של האמונה ואולי אפשר להוסיף, כי ההשתדלות היא ההוצאה לפועל של המאמין.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/111642/#.VHbr6fmUeCk

shlomi 2659-1

חזרה

הזכות לשימוש סביר במקרקעין

נכתב ע"י: שלמה אפרתי, מתמחה

בספר משלי כ"ז נכתב הפסוק: "רעך ורעה (ורע) אביך אל תעזב ובית אחיך אל תבוא ביום אידך טוב שכן קרוב מאח רחוק". ואכן, ניסיון החיים מלמד אותנו כי יחסי שכנות טובים מהווים את הערך המוסף במקום מגורינו.

לעתים, בשל הקרבה, התנהגות השכן בתחום ביתו וסביבתו עלולה להפוך למטרד קשה, ונכון הדבר לא רק בבניינים משותפים אלא גם בבתים פרטיים. במצב כזה, איכות החיים של השכנים הסמוכים נפגעת משמעותית והשכן הקרוב הופך לבעיה של ממש.

במסגרת פעילות הקשורה בתרומה לקהילה ותיקים שאנו מטפלים בהם עבור האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים (המעניק סיוע משפטי ללא עלות לחסרי יכולת כלכלית), משרדנו טיפל לאחרונה בישיש בן 80 המתגורר עם רעייתו בבית פרטי. חצרו של מרשנו גובלת בחצר בית שכנו, שם גדל עץ מחטי שעליו נושרים לשטח ביתו של הישיש וגורמים למפגעים רבים. כך, מדי חורף סובל הלקוח מסתימה במרזבי ביתו שמובילה לרטיבות בדירתו, והוא מוצא עצמו נאלץ לצאת מביתו בימים גשומים, ולפנות את העלים, דבר שגורר אחריו אף בעיות בריאות קשות, ובחורף האחרון – אף לדלקת ריאות.

נזק נוסף שנגרם ללקוח שלנו נובע מגובהו של העץ ומיקומו, הגורמים להסתרת קולטי השמש בביתו, כך שאף בימי הקיץ החמים נאלץ מרשנו להשתמש בדוד החשמלי, וזאת בנוסף ללכלוך הרב שיוצרים העלים בחצר ביתו.

מרשנו, הנוהג לפקוד את בית הכנסת תדיר, וספר משלי מוכר לו, פנה מספר רב של פעמים בשנים האחרונות לשכנו וביקש ממנו להסיר את העץ, ואף דאג לכל האישורים הנדרשים על פי פקודת היערות להסרת העץ. חרף פניות חוזרות ונשנות – שכנו הקרוב סירב להסיר את העץ. לפיכך, נאלץ מרשנו לפנות לקבלת ייעוץ משפטי להסרת העץ.

סע' 44(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כך: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם … ".

מקרקעין בהגדרת החוק, כוללים גם את העצים המחוברים למקרקעין. לפיכך, הגשנו תביעה לבית המשפט למתן צו עשה לעקירת העץ בעוולה של מטרד ליחיד, נוכח הנזק הרב שנגרם למרשנו. לשמחתנו, הגשת התביעה הובילה לפשרה, שבמסגרתה התחייב השכן הקרוב להסיר את העץ ולאפשר למרשנו חיים נוחים עם יחסי שכנות טובים בשארית חייו, מבלי שנדרש לנהל הליך משפטי ארוך ומייגע.

מסתבר שלעתים אין ברירה והדרך לפשרה עוברת דרך בית המשפט, וכך גם הדרך ליחסי שכנות תקינים.

יתכן בנוסף כי הפן הפסיכולוגי בעבודתם של עורכי הדין, כמתווכים ומגשרים בין הצדדים, הוא שמוביל פעמים רבות לסיומם של סכסוכים ומחלוקות בדרכי נועם. 

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/108011/#.VG36iPmUcmM

lawlink-eliyahu

חזרה

רכישת מערת המכפלה – עסקי המקרקעין מאז ועד היום

נכתב ע"י: עו"ד אליהו שוורץ

בפרשת "חיי שרה", בה מפורטת רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו. רכישה זו מוזכרת בתורה באופן מפורט ביותר. בניגוד למשל לרכישת השדה בשכם על ידי יעקב במאה קשיטה [בראשית לג, יט] אשר לא הוזכר בה אופן הרכישה פרט לתמורה, כאן מתנהל דו שיח של הצעה וקיבול, וטקסי ההשתחוויה והויתור על תמורה, אשר היו מקובלים בארץ כנען באותה תקופה. ננסה לעמוד על עיקרי הדברים.

מי הם "עם הארץ", ומה תפקידם?

הרכישה הייתה מאת עפרון בן צוחר החתי, אולם הגוף העיקרי הפעיל בכל המשא ומתן מכונה "עם הארץ". בניגוד לשימוש הנוכחי של המושג "עם הארץ" (כינוי גנאי לאדם החסר השכלה), בתנ"ך "עם הארץ" הינו כינוי לגוף המורכב מזקני העם המנהל את ענייני הקהילה[1]. דהיינו, על פי המשפט הכנעני הקדום, עפרון לא יכול היה למכור מכירה צמיתה של קרקע לאדם זר ללא אישורם של זקני הקהל.

יתירה מזאת, רכישה לשם נחלת קבר, הייתה חמורה עוד יותר, שכן הכנענים האמינו בהישארות הנפש וחיים שלאחר המוות. חשיבות מקום קבורתו של אדם, מוכיחה אמונה זו. אדם החוזר אל העפר במקום מסוים, בארץ מסוימת ובנחלה מסוימת, יש בה הוראה כי הוא שייך לאותו מקום. אלא, שאברהם היה גר מאור כשדים שבצפון, בין הנהרות חידקל ופרת, וכדי שיוכל לרכוש מקום קבורה לנחלה לו ולמשפחתו, היה עליו בראש ובראשונה להתקבל כתושב מן המניין אצל החתים. וזאת באמצעות פניה וקבלת הפנייה.

אמור מעתה, על אברהם היה לקבל שני אישורים במצטבר, אישור קבורה בארץ ואישור על רכישת קרקע לצמיתות.

בדרך זו יתפרש כל הטקס המקראי, החל מהפניה הראשונה של אברהם לגוף השלטוני "עם הארץ", כדי לקבל את אישורם לקבורה "תנו לי אחוזת קבר עמכם" [כג, ד] – פנייה כללית על רכישה בלתי מסוימת. עם קבלתו לחיק משפחת החתים בתשובתם "במבחר קברינו קבור את מתיך" [כג, ו] הוא משתחווה כאות הוקרה על כך, ואולי גם כאות קבלת סמכותם כתושב המקום וכנתין חדש שלהם.

רק לאחר מכן הוא מבקש לרכוש מקום ספציפי ופונה כעת לקבלת אישור על רכישת קרקע לצמיתות. "שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר וכו'" [כג, ט]. הצגת הבקשה עם אישור "עם הארץ" כגוף מבצע, הייתה חייבת להיות לפני "באי שער עירו" כינוס כל אנשי המקום – האזרחים בעלי זכות בחירת "עם הארץ" כגוף מחוקק. לכן בתשובה לא נזכרת תמורה, כי עיקרה הסכמה למכירת קרקע בתחום השיפוט לאזרח זר, המבקש בו זמנית להתקבל כאזרח המקום "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה" [כג, יא].

רק לאחר מכן אברהם מציע את כסף התמורה ומתבצעת הרכישה בפועל. בעניין זה יודגש, תשובת עפרון לוויתור על תמורה הייתה טקסית בלבד על פי המנהג הכנעני, על מנת להראות כי אין מחיר לקרקע, כמשאב חיוני מוגבל, כיאה לחברה חקלאית קדומה. נזכור, כי מטעם זה על פי התורה קיים איסור כולל למכירת קרקע לצמיתות בתחומי ארץ ישראל ובחז"ל [משנה בבלי ב"ב נז, א], "אין אונאה לקרקעות" מאחר ואין לה ערך כספי מהותי וכל מחיר הוא מלאכותי, שכן כל כסף ייתן אדם בעד קרקע.

גובה התמורה

ארבע מאות שקל כסף היה באותה תקופה הון רב. לשם השוואה, בחוקי חמוראבי מתוארכים לאותם הימים, משכורת של פועל לשנה שלמה עמדה על שישה עד שמונה שקלי כסף! דהיינו, משכורת חודשית היא כחצי שקל כסף והתמורה בעבור השדה והמערה אם כן שווה ל-800 משכורות חודשיות ובמושגים של היום, גם אם נחשב לפי משכורת מינימום הגענו לסכום של כ- 4,000,000 ₪!

ויקם השדה

רק לאחר שקילת כסף התמורה לידי עפרון ברמת IN PERSONAM, ברמה האישית, מושלם הקניין ברמה IN REM – כלפיי כולי עלמא. דבר זה מתבטא במילים "ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה לעיני בני חת" [כג, יז-יח]. הצורך בפומביות המקח היה על מנת למנוע עוררין על המקח ולקבע את העברת הבעלות ללא כל צורך בחזקה מתמשכת.
כאן המקום להדגיש, כי הרכישה הראשונה של מקרקעין בארץ ישראל, אשר יש בה תחילת קיום הבטחת הארץ לאברהם ולזרעו אחריו, הייתה ברכישה "לאחוזת קבר", כי היא סוג הרכישה הצמיתה המורה על שייכות הנפטר אל הארץ, כי העפר ישוב למקום ממנה לוקחה בראשונה, וכדלעיל.

אז והיום

ניתן למצוא כמה וכמה נקודות השוואה בין רכישת מערת המכפלה אז, לבין קנייני מקרקעין היום אך ברמה העקרונית, רוב החסמים אשר להסרתם נדרש הטקס המפורט במקרא, כבר אינם קיימים עוד.

נתחיל מהסוף.

ברור כי גם היום, קיימת דיכוטומיה ברורה בין שני השלבים: החלק החוזי בין המוכר והקונה והחלק הקנייני שמסתיים בפומביות מרשם המקרקעין. גם החלק החוזי היום מורכב מהצעה וקיבול ומו"מ אשר אינו שונה בהרבה מהמתואר בכתוב. אלא, שבימינו יש צורך במסמך כתוב, אך אין צורך בעדים כפי שדורשת ההלכה היהודית מתקופת המשנה והתלמוד.

גם היום יש צורך בפומביות העסקה, על מנת לכונן בעלות ברמה הקניינית הפועלת כלפי צד ג' וזאת לאחר השלמת החלק ההסכמי שבין אדם לחברו וביצוע ההסכם בפועל שעיקרו תשלום תמורה. אלא, שהליך זה לא מתבצע בפני קהל עם ועדה, אלא במרשם המנוהל בקפידה, מרשם הפתוח לקהל עם ועדה.

לעומת זאת, אין היום הגבלות לרכישת בעלות על מקרקעין בתחומי ארץ ישראל למי שאיננו תושב, פרט לקרקעות מינהל מקרקעי ישראל אשר היו בזמנו גופים פרטיים שרכשו קרקע על מנת ליישב יהודים בארץ ישראל, על כן מתבצעת המכירה (של קרקעות הנמצאות בבעלות מנהל מקרקעי ישראל), אך ורק למי שיש לו זכות לעלות ארצה על פי חוק השבות – המסתכם נכון להיום בעובדת היותו נולד לאם יהודיה או שהתגייר על פי דין, אך עם חוק הגיור החדש, ימים יגידו.

מגבלות שונות ברכישת קרקע לקבורה קיימות גם היום, אך מטעמים של תכנון ובניה ושל הסדרת מקום ספיציפי ומוגבל לקבורת מתים ובשל היותו שימוש צמית המונע כל שימוש אחר בקרקע בעתיד.

מה שהיה הוא שיהיה. היינו, עקרונות המו"מ, הרכישה החוזית והמעבר לשלב הקנייני, נותרו כשהיו בשינויים הטכניים המחוייבים של זמן ותקופה.

—————-

[1] רוב הפעמים אשר נזכרת הביטוי בתנ"ך הכוונה לגוף שיפוטי-מינהלי, כאשר במקצת המקומות הכוונה לכלל העם או לתושבי המקום הספציפי. בלשון חז"ל מימי בית שני הפך הכינוי לשם נרדף לבור וחסר השכלה.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/104779/

lawlink-ilan

חזרה

המתח שבין בוררות ליחסי עובד מעביד על פי חוק ופסיקה

נכתב ע"י:  עו"ד צבי (ציקי) וולפסוןעו"ד אילן קמינצקי

במאמרים קודמים, התייחסנו למספר סוגיות שאינן ברות בוררות ולהשלכות סוגיה זו, להעדר היכולת לאכוף את פסק הבוררות במסגרת בקשה לאישור פסק הבוררות, שעה שהצד המפסיד אינו מקיימו. בנוסף התייחסנו, ליכולתו של צד לבטל את פסק הבוררות, בטענה כי הנושא אינו בר בוררות על פי חוק הבוררות והפסיקה, ולפיכך הפסק אינו תקף כלל.

מספר סוגיות במסגרת דיני העבודה, הינן בין אותן הסוגיות/עילות אשר אינן ברות בוררות.

במאמר זה נצביע על אותם הנושאים שבמסגרת דיני העבודה אינם ברי בוררות. כמו גם וכפועל יוצא מכך – הצורך להתדיין בפני בית הדין לעבודה, לו סמכות ייחודית בדיני העבודה ביחס לאותן הסוגיות אשר אינן ברות בוררות וכן למספר מבחנים אשר נקבעו בפסיקה ביחס להכרה בהיות אדם בסטטוס עובד או מעביד.

במאמר מוסגר נציין, כי על אף שהמונח הינו "עובד מעביד", גם בזכויות העובדת והמעבידה עסקינן והאמור להלן בלשון זכר, אף בלשון נקבה משמע.

מערכת היחסים שבין עובד למעביד, כוללת זכויות מוגנות אשר הוענקו לעובדים במסגרת החוק. על זכויות אלו אין הצדדים יכולים להתנות או לוותר. בנוסף קובעת הפסיקה, כי מחלקות בין בעלי דין לגבי מהות מערכת היחסים שביניהם, היינו אם מתקיימת בניהם מערכת של יחסי עובד מעביד אם לאו, אינה ברת בוררות. סוגיה נוספת שאינה ברת בוררות, היא סוגיית פיטוריו או התפטרותו של עובד.

מדוע כך הם פני הדברים? קובעת הפסיקה, כי מאחר והמחוקק בחר להגן על העובד, ומאחר והליכי בוררות מטבעם אינם כבולים לסדרי ראיות, להנמקה, וכיוצ"ב, הרי שבכך קיימת הפחתה מובנית מאותה ההגנה שרצה המחוקק להעניק לעובד ובשל כך סוגיות אלו אינן ברות בוררות.

יצוין, כי לאחר ההכרעה בסוגית הבסיס – הסטטוס – עובד אם לאו, פוטר או התפטר – ניתן לדון בבוררות בזכויות הנגזרות מהסטטוס, אף אם נקבע כי הלה עובד כגון – גובה השכר, ימי מחלה, פדיון ימי חופשה, תקופת הודעה מוקדמת ועוד.

זאת ועוד, נקבע בפסיקה, כי עצם ההכרעה במחלוקת בדבר הזכות לשכר בכלל ומכאן לשיעורו, הינה ברת בוררות ואולם המחלוקת על זכות העובד לפיצוי בגין הלנת שכר, אינה יכולה להיות מסורה לבוררות והינה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

נתייחס בקצרה, למספר מבחנים אשר קבע בית הדין לעבודה לעניין ההכרה בעובד ככזה.

השאלה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד, הינה סוגיה מורכבת, אשר אמורה להיות נדונה – כפי שציינו – באופן ייחודי בבתי הדין לעבודה.

ההחלטה אם מתקיימים יחסי עובד מעביד תלויה בנסיבותיו שלכל מקרה ומקרה.

המבחנים לצורך בחינת קיומם של יחסי עובד – מעביד:

בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה, על מנת לבחון קיומם של יחסי עובד מעביד, יש לבחון את מכלול העובדות הרלבנטיות.

במסגרת בג"צ שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, נדונו המבחנים השונים לבדיקת יחסי עובד מעביד וממנו ניתן ללמוד את העקרונות בנוגע להכרעה בעניין קיומם או אי-קיומם של יחסים אלה.
אחד המבחנים לבחינת קיומם של יחסי עובד מעביד הינו "מבחן ההשתלבות":
"על-פי מבחן ההשתלבות, עובד הוא אדם המשתלב במפעל (הפן החיובי) ואין לו עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (הפן השלילי). הפן החיובי מחייב קיומו של "מפעל" (בין מפעל יצרני ובין מתן שירותים), שניתן להשתלב בו באופן שהמועסק מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו גורם חיצוני. הפן השלילי מחייב שהמועסק אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני."

מבחן ההשתלבות אינו מבחן בלעדי, אף כי הוא מבחן מרכזי שיש לתת לו משקל נכבד. עם זאת, לעניין דיון במעמדו של אדם כעובד או כמפרנס עצמאי, אין להגיע לכלל מסקנה אלא על פי הסממנים והעובדות הנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה. על כן, מקובל לדבר על "מבחן מעורב", אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל". מבחן זה, מקפל בתוכו מבחנים שונים, כאשר אין בפסיקה מבחן בלעדי אשר מתאים לכלל המקרים.

מבין הסממנים והעובדות הנוספים, שאליהם יש לפנות, יש לציין את אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד וחשוב מזה – לפטרו, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמע"מ. במקרים בהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר, יש לבדוק כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם.

טוב יעשו הצדדים, אם בטרם יפנו לבוררות בסוגיות שבדיני עבודה, יבחנו היטב האם הנושאים שבמחלוקת הינם ברי בוררות אם לאו וזאת על מנת שלא ימצא עצמו צד "מורח" את הזמן שלא לצורך, או למעלה מזה, בסופו של יום – לאחר בזבוז זמן יקר ולעיתים אף ממון ומשאבים אחרים ולאחר שבית משפט לא יאשר/יבטל את פסק הבוררות – חוזר לנקודת המוצא, לעיתים בחלוף זמן לא מבוטל.

אם יורשה לנו להעיר, לטעמנו טוב יעשו גם היושבים בדין כבוררים, אם יפנו את סוגיית הליבה לבית הדין לעבודה ולאחר מכן, ועם ההכרעה בה, יוכלו להמשיך ולהתדיין הצדדים בפני הבורר/ים /בית הדין, לגופן וכימותן של זכויות, אשר המחוקק והפסיקה התירו כי אלו יידונו במסגרתה של בוררות.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/101682/#.VF8lHPmUcmM

lawlink-meir

חזרה

רוכשים דירה מעבר לקו הירוק? שימו לב היטב לנושא המשכנתא.

נכתב ע"י:  עוה"ד מאיר מולד

רוב אזרחי מדינת ישראל רגילים לחשוב שהקו הירוק הוא נושא לוויכוח פוליטי בין שמאל לימין ואולי מקום שהרכישה בו מסוכנת מבחינה ביטחונית. מעבר לכך, מה כבר יכול להיות ההבדל בין העיר ביתר למבוא בית"ר ובין גני תקווה לשערי תקווה. מקסימום המחיר, לא?!

לעיתים נראה, כי לדבר זה אין משמעות אך בדיקה קפדנית של הזכויות אותן אנו רוכשים, יכולה לחסוך הרבה כאב ראש שעלול להיווצר כתוצאה מהתקשרות בעסקה ממנה היה עדיף להימנע.

מעשה שהיה. משרדנו ייצג בעבר לקוחות אשר רכשו נכס מעבר לקו הירוק. נכס זה, לא היה רשום בלשכת רישום המקרקעין או ברשות מקרקעי ישראל. למעשה, הוא לא היה רשום בשום מקום: דובר בקרקע שנרכשה ככל הנראה על ידי חברה יזמית מאדם ירדני לפני שנים רבות. החברה הקימה במקום פרויקט וילות יפהפה ולימים, נכנסה לפירוק.

כיום, הרישום כולו מתנהל במשרדו של עורך דין אשר מונה מטעם בית המשפט כמפרק לאותה חברה. אך מעבר לכך, אין שום פנקס בו רשומות הזכויות של הנכס. קודם להתקשרות לקוחותינו בעסקה, ביקשנו מהם שיוודאו עם הבנק למשכנתאות כי הם אכן יהיו זכאים למשכנתא על הנכס הנרכש והם השיבו לנו: "כן כן, אמרו שלא תהיה בעיה". הזמן חלף, החוזה נחתם, ומועד התשלום האחרון [אשר על פי רוב משולם מכספי המשכנתא] הגיע.

כדבר שבשגרה, דורש הבנק המממן ממוכרי הדירה לחתום על טופס התחייבות לרישום משכנתא, שמשמעותו על רגל אחת: עד אשר תירשם המשכנתא לטובת הרוכשים, המוכרים הם אלו שמתחייבים כלפי הבנק. כך הם מתחייבים לשמור על זכויות הבנק ולהשיב לו את הכסף אשר קיבלו ככל והעסקה לא תצא אל הפועל. אולם מה עושה הבנק במקום בו אין רישום מוסדר לא בטאבו, לא ברשות מקרקעי ישראל ולא בשום מקום אחר מלבד משרדו של עורך הדין אשר מונה כמפרק לחברה אשר בנתה את הנכס? במקרים כאלו עלולים הבנקים לבקש מהמוכרים לחתום על התחייבות למשכון זכויותיהם. כך, הופך המוכר בבת אחת להיות "לווה" ובעל כורחו הוא עלול להיות לצלע שלישית בין הבנק לקונה, לעיתים לאורך שנים [כך לדוגמא, יכול להיווצר מצב בו הבנק ידרוש מן המוכר את החזר ההלוואה שלא פרע הקונה, שנים לאחר שהמוכר חשב לתומו כי עסקת המכר מאחוריו].

המוכרים בסיפור הנ"ל סירבו [ובצדק] לבקשת הבנק לחתימה על מסמכים מעין אלו. לאחר דין ודברים בין כל הצדדים נמצא פתרון אשר התאים למקרה הספציפי, אך ניתן לומר בוודאות שאלמלא היה מדובר ברוכשים אמידים בעלי משכורות מכובדות ביותר, הבנק לא בהכרח היה מסכים לוותר.

המקרים הנ"ל חוזרים על עצמם כדבר שבשגרה. אז מה עלינו לעשות?

מימון בלי משכנתא

התשובה: (כמו תמיד) תלוי מי הלקוח. על המוכר לדאוג כי בהסכם המכר ישנה התניה מפורשת בדבר אי הסכמת המוכרים למשכון זכויותיהם בנכס. בעוד שהקונה נדרש לוודא (בין היתר) מול הבנק את האפשרות לקבל משכנתא על הנכס הספציפי תוך שיתוף פעולה מול המוכר בכל הקשור לדרך בה יוציאו הצדדים את העסקה אל הפועל.
במקרים מסוימים מאוד, על הקונה לבחון האם יש באפשרותו לממן את העסקה ללא משכנתא. ככל שהתשובה לדבר הינה שלילית, עליו להיערך למו"מ מתאים מול המוכר. בסופו של יום, כל מקרה ייבחן לגופו, אך כפי שניתן לראות, ישנו הבדל עצום אם סוגרים את הקצוות לפני שחותמים על הסכם מכר (או חס וחלילה זיכרון דברים), לבין ניסיון לפתור את התסבוכת בשבוע שלפני מועד התשלום האחרון.

בכל עסקה, קל וחומר שבעסקאות מעין אלו, טוב יעשו הצדדים אם יפנו לעורך דין המתמחה בתחום ויגנו על זכויותיהם ועל ממונם.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/98516/#.VORsFfmsV8E

חזרה

צדק צדק תרדוף – האמנם?!

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

פעמים רבות שואלים אותי לקוחותיי "איפה הצדק?! מה, השופט לא יבין שאני צודק?!" ואני עונה – תורת המשפט קובעת כי במשפט אין צדק אבסולוטי, יש ״צדק משפטי״. לפעמים אני מוסיף – לעיתים בבדיחות הדעת ולעיתים לאחר תוצאה שאינה נראית לי שלא בבדיחות הדעת – ״וגם זה בקושי״.
בימים אלו אנו עוסקים בחשבון נפש. כל אחד וחשבונות שלו. אנו מבקשים רחמים ומחילה ומקווים כי אלו יגברו על הצדק, על מידת הדין, במשפטנו שלנו.
האם אותו מונח ערטילאי – ״צדק״ – הינו דבר אשר אנו בני התמותה יכולים להתהדר בו?! האם אצלנו בני התמותה ״הצדק״ הינו אבסולוטי?! האם קיים ״צדק״ במשפט?!
תיאוריות המשפט עוסקות מזה שנים רבות בסוגיה מורכבת זו. אנו ננסה להציץ קמעא על סוגיה רחבה זו.

בסע׳ 6 לחוק יסוד השפיטה הוא הצהרת האמונים של שופט נקבע:
״מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה; ואלה דברי ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

מה משמעותה של אותה הצהרה, הכוללת את המילים ״לשפוט משפט צדק״, שעה שמשמעות אותו ״משפט צדק״, אינו דבר מוגדר?!

הבחנה בין צדק דיוני לצדק מהותי

המשפט נוטה להבחין בין צדק דיוני לצדק מהותי. היינו השאלה הראשונה היא: האם ההליך המשפטי היה צודק? – צדק דיוני.
והשנייה: האם תוצאת המשפט הייתה צודקת? – צדק מהותי.

במאמר מוסגר נציין, ונפנה לטורים קודמים בהם עסקנו בסוגיות שונות של בוררות ובעיקר באלו העוסקות בביטול פסק בורר, כי הליך בחינתו של פסק בורר, עת נבחנת בטלותו, אינו כולל בחינה מהותית – צדק מהותי, בשונה מערעור, אלא בחינת הצדק הדיוני.

צדק דיוני

הצדק הדיוני מתמקד בהליך, היינו עד כמה זכה המתדיין למשפט הוגן. ומן הכלל אל הפרט – עד כמה ניתן יחס שיוויוני לבעלי הדין; ניהול המשפט על פי סדרי הדין – כללי המשחק; הצגת ראיות על פי דיני הראיות; אי משוא פנים; העדר ניגוד עניינים – ניטרליות – של השופט; שמיעת טענות הצדדים; ועוד.

צדק מהותי

עד כמה ההכרעה המשפטית צודקת.
באופן מובנה הליך משפטי נשען אליי חוק. מכאן, משמעות משפט הצדק הינו בראי החוק. היינו, עד כמה ״צודקת״ ההכרעה השיפוטית בראי החוק.
סוגיה זו הינה מורכבת כשלעצמה, שכן השופט כפוף לחוק ורק לחוק, ומי לנו יתקע כי החוק – כל חוק – הינו ״צודק״? עד כמה חוק מושפע מגורמים שונים בעת חקיקתו? האם יכול וחוק – יציר אדם – הינו בבחינת צדק אבסולוטי? האם כל חוק טומן בחובו צדק? האם הצדק של האחד הינו הצדק של האחר? ועוד ועוד סוגיות פילוסופיות שאין זה המקום להאריך בהן.
יחד עם זאת, למשפט פנים נוספות לבד מחוק אליהן ניתן להתייחס בעת דיון משפטי. כך למשל: ההתמקדות בחקר האמת; האם התוצאה המשפטית עולה בקנה אחד עם העובדות או שהינה מנותקת מהן; ועוד.

פרי העץ המורעל

בשיטת המשפט האמריקאית, קיימת דוקטרינה משפטית המכונה ״פרי העץ המורעל״. היינו – אם הושגה ראיה תוך עבירה, ראיה זו אינה קבילה ולא ניתן להסתמך עליה, אף אם ברור כי נכונה היא ואף אם ברור כי היא יכולה לשנות את התמונה במאה ושמונים מעלות.
דוקטרינה זו ממחישה יפה את האבחנה שבין ״צדק״ ל״צדק משפטי״.

אבחנה בין הדין הפלילי לאזרחי

על מנת להרשיע אדם בדין פלילי נהוג לומר, כי השופט – או מושבעים בשיטות בהן תוצאת ההליך נקבעת על ידי מושבעים – צריך וודאות של 99%, כי הנידון אשם ואילו בפן האזרחי נהוג לומר כי השופט – או המושבעים – צריך וודאות של 51%.
מקרה הממחיש את השלכות אבחנה זו על ״צדק משפטי״, ניתן לראות במקרה הידוע של ״רצח״ אשתו של שחקן פוטבול אמריקאי ידוע בשם אוג׳י סימפסון. אותו אוג׳י סימפסון יצא זכאי מרצח אשתו בדין הפלילי, אך חייב בפיצוי בדין האזרחי. מכאן אמור, האם היה כאן רצח אם לאו? האם הוא רצח? הכיצד יכול להיות שבמשפט הפלילי הוא אינו רוצח ובאזרחי כן?

התשובה היא – במשפט האזרחי הצדק המשפטי הוביל לחיובו ואילו במשפט הפלילי הצדק המשפטי הוביל לזיכויו.

אמור מעתה, צדק צדק תרדוף ואליו תשאף. אך דע לך, כוחך ויכולותיך מוגבלים. מעצם היותך אדם, לעולם אינך חף מטעויות ולעולם חשיבתך סובייקטיבית. הכר במגבלות אלו. כל ותכיר בהן ותפנימם, קיים סיכוי כי תתקרב יותר אליי צדק, בין במשפט ובין בחיי היומיום.

נאחל לכולנו שנה טובה, גמר חתימה טובה, שמידת הרחמים תגבר על זו של דין וככל ונזדקק למשפט דלמטה, שיעשו עימנו ״צדק משפטי״.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/86562/#.VDDxrvmSwmM

חזרה

הצורך בהקמת חברה

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

לעיתים מזומנות מגיעים אליי שניים או יותר ומבקשים ממני לפתוח להם חברה. מאחר ואנו מלווים חברות ומייעצים להם משפטית ולא רק מבצעים את ההליך הפרוצדוראלי של פתיחת החברה, מברר אני ״על מה ולמה״. היינו, מה מטרתם, מה חזונם ומה רצונותיהם והסכמותיהם במישור היחסים שביניהם. לעיתים מגיעים אליי אלו כשהם מגובשים ויודעים בדיוק מה הם רוצים האחד מהשני. אולם בדרך כלל יודעים הם מה רצונותיהם האחד מהשני במשמעות הפרקטית שבחלוקת העבודה ביניהם אך לא במשמעויות המשפטיות הצופות פני עתיד – למשל זכויות רכישה של מניות האחר, העברת/מכירת מניות האחד לצד שלישי ועוד.
אותם אלו יגיעו בדרך כלל להבנות יפתחו את החברה יתחילו לפעול באמצעותה ויעשו כמיטב יכולתם על מנת שזו תצליח.
באלו לא נדון במסגרתו של טור זה.
לעיתים מזומנות לא פחות, מגיעים אליי יזמים עם ״רעיון מבריק״. פעמים רבות אותו רעיון עדיין אינו מיושם על ידם. לעיתים, הרעיון הינו ״רעיון חדשני״ שטרם נוסה, או תחום שמעטים פועלים בו – או כך לפחות משוכנעים היזמים לעיתים בצדק ולעיתים שלא. אף אלו מבקשים ממני לפתוח להם חברה. גם במקרה זה, מבקש אני לברר מה תכניותיהם. אלו פורסים בפניי משנה רעיונית סדורה ורחבת היקף, אשר לה נגזרות רבות במערכת היחסים שבינם לבין עצמם ובינם לבין צדדי ג׳. אולם, אליה וקוץ בה – הרעיון עצמו בשלב בוסרי וכלל לא ברור להם איך יתפתח, או שלעיתים עליהם לערוך עוד כמה בירורים ובדיקות על מנת לבחון האם הרעיון בר מימוש אם לאו. הו אז נכנסים היזמים למסכת של דיונים פנימיים ויכוחים והסכמות ומגיעים לכלל החלטות במערכת היחסים ביניהם (לעיתים העניין מתפוצץ אך בדרך כלל ״החתונה וירח הדבש״ שבשלב הזה גורמים לאנשים להגיע להסכמות ולא לפיצוץ). במקרים אחרים, אותם יזמים נלהבים משוכנעים כי יש מקום להקים כמה חברות על מנת למצות את הרעיון באופן מיטבי, תוך הגדלת הסיכויים והקטנת הסיכונים בכך שכל תת-רעיון ״ישב״ בחברה נפרדת.
ההסכמים נחתמים, התקנון ממצה, הטפסים הנדרשים נחתמים, הכוסות מושקות למזל טוב, החברה נרשמת ואז…

מה קרה לרעיון?

בחלוף זמן מה מסתבר, כי הרעיון אינו רעיון כל כך מוצלח, עיסוקים אחרים מונעים את קידומו, מה שנראה ורוד מקבל גוונים אחרים, ועוד מיני סיבות גורמות לכך שהמיזם אינו יוצא לדרך.
המבנה היפה של ״חברה בע״מ״, עם השם מקסים שנבחר לה – ואולי יותר מחברה אחת – נשאר ריק מתוכן. מה שלא נלקח בחשבון הינו תוצאות אותו ״שלד״ – כך נהוג לכנות חברה בה אין פעילות .
כפי שפרטנו בטורים קודמים ובעיקר בטור שכותרתו "תספורתו של פונזי" – חברה הינה יצור משפטי חי ועל מנת ״להוציאו להורג״ – טוב, זה רק יצור חי משפטי לא יותר מזה – יש לפרקו (על הליכי הפירוק ומשמעותם נרחיב בעז״ה בטור נפרד). למעשה, גם אם בסופו של יום חברה הינה חסרת פעילות, עד שלא מתבצעת אותה פרוצדורה משפטית הנקראת "פירוק", החברה הינה יצור "חי משפטית".
בעבר הייתה החברה רשומה ברשם החברות, צוברת חובות אגרה – חברה חבה באגרה שנתית – משך שנים, דבר לא היה נעשה בעניין וחובות אלו לא הפריעו לבעלי המניות. כיום ננקטות סנקציות על ידי משרד המשפטים באמצעות רשם החברות, כלפי אותן חברות אשר לא שילמו אגרה והן נקראות "חברות מפירות חוק". כך למשל, בעל השליטה בחברה לא יוכל להקים חברה חדשה, כמו גם לא ניתן לפרקה מבלי שישולמו חובות האגרה (ישנן סנקציות כלפי החברה עצמה אך במקרה הנדון, זו ממילא חסרת כל תוכן ולפיכך לא אתייחס לסוג סנקציות זה).
ניתן לפרק חברה בה לא נעשה כל שימוש והיא אינה פעילה, במסגרת הליך הנקרא ״פירוק מרצון״. שעה שהחברה אינה חברה בה בעל מניות אחד כמו גם דירקטור אחד, לא ניתן לבצע הליך פירוק מזורז. הו אז יש צורך בהליך מורכב יותר ולפעמים בעלי המניות ״שהתפזרו״ להם איש איש לענייניו, אינם בנמצא או שאין להם מוטיבציה או אנרגיה להתעסק עם פירוקה של החברה וזו נשארת לה כאבן שאין לה הופכין, צוברת חובות ובבוא יום פקודה, עת אחד מבעלי המניות מבקש לבצע הליך כזה או אחר מול רשם החברות, נתקל הוא בשלד מן העבר, שלד אשר לעיתים מעכב פעילות דחופה אחרת. אז נזכרים כולם שעל אף היותו שלד הרי הוא עדיין יצור חי – כן כן ״במשפטים״ יכול להיות שלד שהוא עדיין חי.
לעיתים, הרצון שבהקמת חברה בשלב הראשוני של תהליך הייזום, נובע מהרצון להראות התקדמות, להראות שעושים משהו וסיבות אחרות, אך אין בה באמת צורך באותו השלב.

להכניס את פרויד לסיפור

נוכח עלות ההקמה, כמו גם עלות ההחזקה והצורך להתעסק עם פירוקה, דומה כי טוב יעשו כולם – היזמים כמו גם עוה״ד המייעץ – אם ישקלו היטב מהו השלב הנכון להקים את החברה. האם המניעים להקמתה הינם נכונים לאותו השלב או שהם שיקולים שעיקרם שיקולים ״פסיכולוגים״.
לפני שרצים להקים מבנים משפטיים, כדאי למסד את התוכן ולבחון האם הוא בר מימוש. שעה שאני אומר בר מימוש, אין אני מתכוון להצלחה, שכן זו אינה ודאית כמובן, אלא לכך שניתן להתחיל ליישם את הרעיון, להתחיל בביצועו, וכך אכן מתכוונים היזמים לעשות.

לשם היציאה לדרך יש צורך במבנה משפטי. אין כל צורך במבנה המשפטי כל עת שהמדובר ברעיון גרידא.

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/82552/#.VB52IPmSwmM

חזרה

רכישת מקרקעין – נקודת מבט היסטורית 

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

רכישת מקרקעין היא דבר שכמעט כל אדם עושה לפחות פעם אחת בחייו. בכל אופן כך היה המצב בארץ עד לאחרונה – לפני שהמחוקק החליט להתערב באגרסיביות בכוחות השוק החופשי שלנו. התמורה ברכישה מסוג זה היא, סכום כסף הגדול מכל הוצאה אחרת של משק הבית, בנוסף מדובר בפעולה משפטית מורכבת ולכן, מעטים עושים עסקת מקרקעין ללא ליווי עורך דין המתמחה בתחום. שיטות המשפט השונות הקימו דרישות פורמליות בעסקאות מקרקעין, דבר הנובע מהמורכבות שבעסקה. האם לרכישה כזו יש מקור בספר התנ"ך?

רכישת מקרקעין בספר ירמיהו – מבט היסטורי

בתנ"ך אנו מוצאים כמה וכמה עסקאות מקרקעין: רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם[1], כמו גם רכישת חלקת השדה ליד שכם על ידי יעקב[2], נעשו באמצעות תשלום כסף. התורה אינה מספרת לנו פרטים מדויקים על יתר המנהגים אשר היו כרוכים בעצם הרכישה, ככל שאכן היו כאלה[3].

במגילת רות אנו מוצאים רכישת זכות גאולה של חלקת השדה אשר לאלימלך באמצעות שליפת נעל ונתינתו לרעהו[4], אשר הכתוב מעיד עליו "וזאת לפנים בישראל" – מנהג קדמון לביצוע פעולות משפטיות לרבות רכישת מקרקעין. חז"ל לימדונו[5] כי זהו קנין הסודר המוכר לנו ממשפטי הממון, והמשמש אותנו גם היום., אשר ביסודו מסמל העברת תמורה בעד הנרכש.

ברם, בספר ירמיהו במעשה רכישת השדה של חנמאל, המוכר לנו יותר כהפטרת פרשת "בהר", אנו פוגשים במנהג מורכב הרבה יותר. וז"ל הפסוק[6]:

"וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי. וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה"

מה הוא ספר המקנה?

בניתוח ראשוני אנו מוצאים שקילת כסף תמורה, וכתיבת "ספר מקנה" – שטר מכר – המורכב מארבע חלקים: א. "החתום" ב. "הגלוי" ג. "המצוה" ד. "החוקים" וכל זה בפני עדים. וכאן הבן שואל, מהם החלקים האלו? מה מטרתם? האם עסקת המקרקעין המודרנית משיגה מטרות אלו? ואם כן, כיצד? תקצר היריעה ולא נוכל להקיף נושא זה כראוי אולם נעסוק בשאלות אלו ואחרות באופן חלקי לפחות, ונציע פרשנות הנצמדת ככל הניתן לפשוטו של מקרא ולמפרשי הנ"ך מבלי לבאר את דרשות חז"ל וההלכה[7], כי לא זו הכוונה במאמר זה, שכן נעסוק בהיבט ההיסטורי בלבד.ספר כידוע הוא לשון הכתוב לשטר כמו "ספר כריתות"[8] המשמש לגירושי אישה. מדוע? כי הוא מספר דבר, קרי, מעביר מידע באופן גלוי ומוחשי, באופן המשתמר לעדות והוכחה.

נחלקו הראשונים לעניין מספר הספרים המכונים "ספר המקנה" במעשה ירמיהו. לדעת רש"י ומהר"י קרא מדובר בספר אחד עם כמה חלקים, כאשר "החתום" הכוונה לספר לאחר שנחתם על ידי ירמיהו[9] ו"המצוות" ו"החוקים" הוא תיאור שהשטר נעשה כדין[10]. "הגלוי" לשיטת רש"י, אינו ספר אלא "אשרתא דדייני" – קיום השטר בפני בית דין לפרסום, שמא יערער אדם על זכות הבעלים החדשים ולא ניתן יהיה להשיג את העדים, שכן רש"י פירש את המקראות לא על פי פשוטן אלא בכפוף לדרש.

לדעת הרד"ק והאברבנל היו שלשה ספרים, "ספר המקנה" כלומר, שטר העסקה אשר היה מחולק לחלק גלוי וחלק חתום, כאשר המצוות והחוקים הם ההוראות הכלליות של מכר השדה, היו כתובות על שטר נפרד. שיטתו גם עולה מתוך ההנגדה שבלשון הכתוב, "התחום" לעומת "הגלוי" והם במקביל ל"המצווה" ו"החוקים". במה דברים אמורים.

הרד"ק ביאר "חתום" כנסתר ובלתי נגלה, והוא חלק מהשטר אשר אין טעם לגלותו כאשר בא אדם לערער על המכר, הוא היה חתום עם חותמת "בולה" ויתכן שהיו גם תופרים אותו שורה אחר שורה – גט מקושר[11] לשומרו. לעומתו הגלוי הוא החלק שבו ניתן להוכיח מי הבעלים ובאיזה תאריך רכש את השדה.

ה"מצווה" ו"החוקים" הם לדעת הרד"ק ההוראות הכלליות, קרי מצוות העשה והאיסורים הכרוכים בעסקה, ההוראות הקוגנטיות הקבועות בתורה שאינן ברות התניה ושנכתבות כטופס לתזכורת, כגון, זכותו של המוכר או קרוביו לגאולת שדה התבואה – לשוב ולקנותו כעבור שתי שנות תבואה במחיר יחסי ליתר שנות המכירה, היציאה ביובל, הוראות ההונאה במכר או זכות גאולת בית מושב עיר חומה בתוך שנה וחליטתו לאחר מכן.

הרד"ק טוען כי ההוראות הכלליות שאינן ברות התניה היו נכתבות על ספר נפרד שכן הן אינן משתנות ומן הסתם היה נוסח קבוע לדברים אלו אשר צורפו כנספח לחתום ולגלוי וכפי המשתמע מהמשך הפסוקים[12]:

"וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"

"ספר המקנה" הבודד שבפסוק יב, הופך ל"ספרי המקנה" בלשון רבים בפסוק יד, כאשר הריבוי מנומק בגין חלקיו של הספר. כי אכן המצוות והחוקים נכתבו כנספח לחלק האחר, שהוא ספר החתום והגלוי המתאר את המכירה הספציפית.

בין חתום לגלוי

לפי דרכו של הרד"ק אפשר להסביר בשינוי קטן כי "החתום" ו"הגלוי" הם "טופס השטר" ו"תורף השטר" בהתאמה. דהיינו, לפני הצגת השטר ירמיהו מספר "ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים". כלומר הוא כתב על ה"ספר" – הקלף או הנייר, ולאחר מכן חתם בפני עדים הנקובים בשטר אשר אולי אף הוסיפו חתימותיהם כראיה על חתימתו, כפי הכתוב להלן "ולעיני העדים הכתבים[13] בספר המקנה". איזה חלק מהשטר כתב ירמיהו-לא מפורש בכתוב, אולם מלשון "ואכתוב בספר" משמע כי, אין אנו מדברים על נייר חלק אלא כבר היה "ספר" עובר לכתיבה של ירמיהו. כלומר, ירמיהו הוסיף על הכתוב בו מקדם – "טופס השטר" – המילים הקבועות המשמשות לתיעוד כל עסקה, וירמיהו רק השלים את "התורף" – הפרטים של העסקה הספציפית כמו תאריך העסקה, מיקום החלקה, גודל השדה וגבולותיו, מספר שני תבואות המכירה, שמות הצדדים, התמורה ומה נכלל בעסקה (כגון עבדים כנעניים, בהמות או מיטלטלין אשר שימשו את עבודת השדה ופעמים שנמכרו עם השדה).

כלומר, "החתום" נקרא כך לא רק בגלל היותו מוסתר בחותמת, אלא, בגלל היותו קבוע וחתום ושמור מכל שינוי[14] ולעומתו "הגלוי" הוא "התורף" המגלה את פרטי העסקה לצדדים ולעדים למען יעמוד ימים רבים. ושניהם חלקים של "ספר אחד" כלומר שטר אחד, ולא בהכרח שתי שטרות חלוקות בגופן. שכן, לשיטת הרד"ק, יקשה מה ענין שטר חתום שלא נפתח לעולם אם מטרתו של השטר – "ספר המקנה" – ספור דברים.

על פי מפרשי המקרא וחז"ל מצאנו ל"ספר המקנה" שתי תפקידים: גמר פעולת המכר בחתימתו ובמסירתו וכן תפקיד ראייתי. התפקדי הראייתי מחלוק לשתים, ראשית, הוא קובע ומגלה את התנאים לצדדים ולעדים כדי למנוע מחלוקת בעתיד, שנית, הוא מהווה ראיה בידי האוחז אותו כי אכן רכש את הקרקע ושילם לבעליו את תמורתו וזאת כמשקל נגד לחזקה שיש למוכר בידיעת הציבור על בעלותו. תפקיד זה ישמש את הרוכש עד שיבסס "חזקה" – חלוף המועד בה תתפרסם הבעלות החדשה, אלא שבמקרה המתואר בספר ירמיהו, נראה כי ירמיהו כבר לא יכול היה לרדת ולהחזיק בשדה ולפיכך נצטווה לתת את "ספר המקנה" על חלקיו בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים.

ואכן עורכי הדין העוסקים במקרקעין יכולים בהחלט להעיד על קיום הייעוד הנבואי בירמיהו שם "עוד יקנו בתים שדות וכרמים בארץ הזאת".

מקורות:
[1] בראשית כג, טז.

[2] בראשית לג, יט.

[3] חשוב לציין כי יש שפירשו את טקס המשא ומתן עם ההשתחוויות לפני "עם הארץ" (-נכבדי הקהל) כטקס הסכמה של אנשי המקום למכירת מקרקעין לגר, אשר היה נוהג בזמנם. ראה: תוספת ברכה ריש חיי שרה.

[4] רות ד, ז.

[5] בבלי בב"מ מז, א.

[6] ירמיהו לב, ט-י.

[7] חז"ל למדו מהפסוקים דיני שטר הקנאה, ועוד. ראה: בבלי קידושין ט, א; שם כו, א; ב"ב קס, ב ועוד.

[8] דברים כד, א.

[9] רש"י שם יא.

[10] מהר"י קרא שם.

[11] ראה בבלי ב"ב עא, ב "את החתום – זה מקושר".

[12] ירמיהו שם יג-טו.

[13] המילה "כתובים" יש לפרש חתומים, ולא רק נזכרים. ראה: בבלי גיטין ג, ב רש"י ד"ה חתימה.

[14] מלשון "חתום באוצרותי" דברים לב, לד.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/79231/

חזרה

תספורתו של פונזי

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

עם שוך קרבות מבצע צוק איתן, ועת חדשות של שגרה תחזורנה ותמלאנה את מהדורות החדשות, נחזור ונשמע – ואולי אף ביתר שאת – את המונח אשר שמענו וקראנו אודותיו רבות בתקשורת בשנה האחרונה – ״התספורת״.
מהי אותה ״תספורת״ ומה משמעותה? האם ״תספורת״ היא הונאה, תקלה זמנית או כישלון. ננסה להסביר בקצרה במה דברים אמורים.

חברה כאישיות משפטית עצמאית

בשנת 1892, יהודי אנגלי בשם אהרון סלומון אשר בבעלותו היה מפעל לעיבוד עורות משך שנים רבות, החליט להעביר את עסקו הפרטי לתצורת חברה. את החברה רשם על שם 7 בעלי מניות – הוא, אשתו וחמשת ילדיו. אותו סלומון מכר לחברת סלומון את עסקו, בתמורה למזומן, מניות ואגרות חוב (אג״ח). משמעות הדברים היא, כי בעלי המניות, ״הבעלים של החברה״, היו משפחת סלומון. כמו גם החברה חבה למשפחת סלומון כספים אשר גובו ברישומן של אגרות חוב. היינו, משפחת סלומון הייתה נושה של החברה ומאחר והיו לה אגרות חוב, נושה עדיפה על פני נושים אחרים (לא כאן המקום להסביר את דיני השעבוד והעדיפות בפירוק, ודי לנו בכך שנסביר כי לבעל אג״ח עדיפות מסוימת על פני נושים אחרים בעת פירוקה של החברה).
לימים, העסק – שהיה מאוגד כחברה – נקלע לקשיים והחברה נאלצה ללוות כספים ובכך נוצרו לחברה נושים נוספים על משפחת סולומון, נושים אשר לא היו נושים מובטחים באמצעות אג״ח. החברה לא צלחה את הקשיים, על אף ההלוואות הנוספות שלקחה, ונכנסה להליכי פירוק. לנושים שלא היו מובטחים – כל הנושים למעט אהרון סלומון ובני משפחתו – לא היה מהיכן לקבל את כספם חזרה, שכן הכסף הספיק לכסות רק את החוב המגובה באגרות החוב, אשר הקנו לאהרון סלומון עדיפות בקבלת החזר כספי. לפיכך, אותם נושים פנו לבית המשפט, על מנת שזה יקבע, כי יש להתעלם מההפרדה המלאכותית שבין סלומון האדם לבין חברת סלומון, שכן החברה הינה גוף מלאכותי ויש לראות בחברת סלומון כשליחה או נאמנה של אהרון סלומון.
לאחר שהפסיד בשורה של בתי משפט, הגיע סלומון לבית הלורדים, שהוא האינסטנציה המשפטית העליונה באנגליה, ושם נקבע הכלל אשר תקף עד היום ומהווה את אבן היסוד המשמעותית ביותר בדיני החברות, הכלל הידוע כ״הלכת סלומון״. על פי כלל זה, חברה הינה אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מאישיותם של חבריה, היינו בעלי מניותיה. משמעות האמור היא, שלחברה חיים משל עצמה משל הייתה יצור חי. כפועל יוצא קבע בית המשפט באנגליה, כי סלומון כאדם, כבעל האג״ח, הינו נושה של חברת סלומון ככל נושה אחר, וככל והוא עדיף על פי כללי העדיפות בין נושים, זכותו לקבל מהחברה את המגיע לאותו נושה המתקרא סלומון, על אף שהחברה הייתה לחלוטין חברה שבה בעלי המניות היו הוא ובני משפחתו.
נושא זה קרוי מאז ועד ימינו אנו – ״תורת האישיות המשפטית הנפרדת״. היינו, לחברה ״אישיות״ משפטית אחת ואילו לבעליה ״אישיות״ משפטית נפרדת הימנה.
יש הטוענים, כי פסק דין סלומון הוא ״ההמצאה המשפטית״ החשובה ביותר והתרומה הגדולה ביותר שתרם המשפט לעולם העסקים והכלכלה. כל זאת למה, שכן כלי משפטי זה – עקרון "האישיות המשפטית הנפרדת” – נועד לפתור בעיה אנושית פסיכולוגית של חוסר מוטיבציה לקחת סיכונים, שעה שכל הסיכונים ותוצאתם, ככל והם מתממשים, מיוחסים ומושלכים על הפרט – ״הבעלים״ – ולא על היצור המלאכותי – החברה. אילו היו כל הסיכונים מוטלים על הבעלים, הרי שהבעלים שונא הסיכון, לא היה לוקח סיכונים כלכליים – למשל הלוואות – ובכך היה מקטין את הסיכוי של החברה להתפתח. הכלכלה – המעוניינת בצמיחה – רוצה לעודד השקעות ופיתוח עסקים ואלמלא כלל זה, יכול והתפתחותו העסקית של העולם לא הייתה כפי זו המוכרת לנו היום.

מר פונזי

בשנת 1882, נולד בלוגו שבאיטליה קארלו פיאטרו ג׳יובאניני גוגלאימו טבלדו פונזי, שלימים נודע בקיצור כצ׳רלס פונזי (ב- פ' דגושה). בשנת 1903, היגר צ׳רלס פונזי לבוסטון שבארה״ב. בתחילה היה פועל דחק במסעדה ופוטר נוכח החזרת עודף בחסר ללקוחות המסעדה וגניבה.
ב- 1907 עבר למונטריאול שבקנדה ושם התחיל לעבוד כפקיד זוטר בבנק, אשר לקוחותיו העיקריים היו מהגרים איטלקיים. פונזי גילה, כי נוכח בעיות בתזרים המזומנים של הבנק, הריבית אשר בעל הבנק נתן ללקוחותיו, ניתנה שלא מרווחי הבנק, אלא מכספים אשר הופקדו בחשבונות חדשים שנפתחו. לימים, אותו מנהל בנק ברח למקסיקו והותיר את בעלי החשבונות מחוסרי כל.
עם קריסת הבנק, נכנס אותו פונזי למשרדי הבעלים וזייף לעצמו שיק, נתפס וישב בכלא. לאחר זמן מה, נתפס שוב בסיוע להברחת מהגרים בלתי חוקיים ושוב ישב בכלא, הפעם בארה״ב.
לימים, קיבל פונזי קטלוג כלשהו מספרד ובו קופון אשר באמצעותו ניתן היה לקנות בולים על מנת להשיב לשולח. פונזי גילה, כי שווי הקופון נקבע על ידי השולח על פי מחיר המשלוח חזרה בארץ המוצא ואולם, בארץ היעד יכול היה לקבל מהדואר בולי משלוח ״חזרה״, באמצעות הקופון, אף אם ערכם גבוה יותר. פונזי הבין, כי ניתן לנצל פירצה זו ולמכור את אותם בולים יקרים יותר ששולמו בארץ המוצא על ידי רכישת קופון זול יותר, ולהותיר את ההפרש בכיסו. נוכח האינפלציה העצומה באותה עת, היה הדבר רווחי מאוד ולא היה בכך דבר שאינו חוקי.
פונזי לווה כספים, שלח לקרוביו באיטליה, אלו רכשו בעבורו קופוני דואר ושלחו אותם אליו לארה״ב. אולם לאחר שהגיעו הקופונים לארה״ב, נקלע פונזי למערכת בירוקרטית אשר הקשתה עליו להשלים את המלאכה. בצר לו, פנה פונזי לכמה מחבריו, הסביר להם את אשר הוא עושה ולווה מהם כספים נוספים להשלמת המשימה, תוך הבטחה לרווחי עתק. כמה מחבריו הלוו לו סכומים קטנים וקיבלו ממנו החזרים פנטסטיים, אשר לא היו כדוגמתם. השמועה נפוצה, ומהר מאוד הפך פונזי לאבן שואבת למשקיעים רבים, אשר כולם קיבלו את כספם בתוספת רווחים מדהימים. כולם היו מאושרים. פונזי הלך והתעצם, עד שהחזיק סכומי עתק המשולים למאות מיליוני דולרים בערכים דהיום. פונזי הקים חברה, שכל מטרתה עסקי קופוני הדואר. רבים מהמשקיעים לא לקחו את כספם על רווחיו ממנו וחזרו והשקיעו את הקרן והרווחים עוד ועוד. פונזי עצמו חי חיי מותרות כעשירי עולם.
אולם, כמה גורמים לא הצליחו להאמין, כי אותו פונזי מגלגל ומרוויח עבורו ועבור לקוחותיו סכומי עתק מקופוני דואר ועוד בצורה כה מהירה ובזמן כה קצר. אלו החלו לחטט. אחד העיתונאים אשר בחן לעומק את עסקו של פונזי גילה, כי פונזי עצמו כלל אינו משקיע בחברה, כמו גם כי על מנת להחזיר את ההשקעות ללקוחותיו היה עליו לקנות 160 מיליון קופוני דואר ואילו בפועל נקנו רק כ- 27,000. השמועה הריצה קהל רב למשרדי החברה על מנת לפדות את כספם, ופונזי שילם 2 מיליון דולר בשלושה ימים לקהל אשר צבא על משרדו. פונזי כיבד במשקאות וסופגניות את הקהל וניסה לשכנע אותם כי אין להם מה לדאוג. רבים שינו את דעתם והשאירו את כספם אצלו. אולם העיתונות לא ירדה מפונזי. בסדרת מאמרים נטען, כי הוא חדל פרעון – פושט רגל. גם אז שילם פונזי סכומי עתק למשקיעים על מנת להרגיעם ועדיין עמד על רגליו. אולם, אחד מהבנקים איתם עבד פונזי פתח בחקירה משל עצמו. הוא מצא כי עסקיו של פונזי חוקיים, אך נוכח המשיכות העצומות שעשה והלוואות שנטל על מנת להרגיע משקיעים, יש סיכוי כי הוא חדל פרעון ולפיכך הורה, שלא לכבד יותר שיקים של פונזי. חקירת עומק שאולץ לעשות תובע המדינה מצאה אי סדרים רבים בספריו של פונזי, ולאחר שהיה ברור כי מדובר בהונאה ופונזי עומד להיעצר, הסגיר עצמו למשטרה.
כל עוד זרם הכסף, יכול היה פונזי לשלם מכספי המשקיעים החדשים את הריביות הפנטסטיות והרווחים הדימיוניים אותם הבטיח ואשר לא היה קשר בינן לבין הביצועים בפועל. אולם, מרגע שהתחילו הפרסומים והצרות, כמות המשקיעים קטנה, משקיעים משכו את כספם, ולא היה לו די כסף לגלגל על מנת להחזיר ולהמשיך לגלגל. הלוואות נלקחו, חובות טפחו ולבסוף מגדל הקלפים – המכונה גם פירמידה – קרס. המשקיעים קיבלו בקושי שליש מקרן השקעתם בחזרה.
פונזי ״זכה״, שמאז ועד היום, אותן הונאות פירמידה בהם משולמים ״הרווחים״ מכספי משקיעים חדשים ולא מביצועים אמיתיים, תוך הונאה, אי רכישה או רכישה חלקית, דיווח כוזב והונאת ספרים, תקרא על שמו – ״הונאת פונזי״.
פונזי נשפט לחמש שנות מאסר ושוחרר לאחר שלוש וחצי שנים בכלא. בכך לא היה די, פונזי ניסה להמשיך ולהונות שוב, כמו גם לברוח מארה״ב. פונזי נתפס וישב עוד 7 שנים בכלא. לבסוף גורש לאיטליה. לאחר תקופה באיטליה, אשר גם בא היה מעורב בנסיונות הונאה, המשיך לברזיל, שם בילה את שארית חייו בעוני עד שנפטר בשנת 1949.
כקוריוז ולשם ההשוואה, הונאת פונזי המקורית נסתכמה בנזק למשקיעים בסך של 20 מיליון דולר – שערכם דהיום עומד על כ- 230 מיליון דולר – ואילו "הונאת הפונזי" של ברנרד מיידוף בשנת 2008, נסתכמה בנזק למשקיעים בסך של כ- 18 מיליארד דולר.

מה בין אישיות משפטית נפרדת, הונאת פונזי ותספורת

כפי שהבאנו בתחילתו של טור זה, אחד ממנועי הצמיחה של כלכלה מודרנית, הינו “האישיות המשפטית הנפרדת” והעדר החצנת הסיכון על בעלי המניות. כתוצאה מהעדר סיכון – או יותר נכון לומר סיכון מוגבל בדמות ערך החזקתם במניות, (זוהי המשמעות של חברה בע״מ) יכולות חברות ביתר קלות ללוות כספים. עם אותם כספים מפתחות החברות את עסקיהם – הלגיטימיים ולעיתים רבות מוצלחים – ובכך, לבד מהשאת רווחים לבעלי המניות של אותם חברות, מהוות מנוע צמיחה ופרנסה לרבים, אף אם אינם מבעלי החברה.
אחד ממנגנוני הביטחון של אותם מלווים, הינן אגרות החוב – הזכורות לנו לטוב מפרשת סלומון. ככלל ומבלי להיכנס לפרטים, המלווה מקבל לידיו אגרת חוב אותה הוא רושם ברשם החברות ומכאן הופך הוא לבעל עדיפות – כזו או אחרת – על פני נושים אשר הלוו ללא שקיבלו אגרת חוב.

כאשר חברה נקלעת לקשיים, קיימות -בהכללה – מספר אפשרויות. האחת – החברה תצלח את הקשיים במהלך חיי היום יום שלה ותשוב ותפרח. השנייה – על מנת לצלוח את הקשיים, מבקשת החברה מנושיה לדחות את מועד פרעון החוב, או לחילופין לקצוב אותו על סכום מופחת – דבר המכונה ״תספורת״. השלישית – החברה אינה צולחת את קשייה ומגיעה לסוף דרכה ומפורקת (לא נכנס בטור זה לסוגיית המשנה הקרויה ״הקפאת הליכים״).

לעיתים, אפילו לבעלי האג״ח ברור, כי היה ולא יעתרו להדחיית תשלום החוב, אפילו להם – ולא רק לנושים הבלתי מובטחים – לא יהיה ממה לקבל את כספם בחזרה, שכן לחברה אין מספיק מזומנים על מנת לשלם את החוב במלואו. ככל והנושים מאמינים כי לחברה סיכוי לשרוד ולצלוח את התקופה הקשה, יש סיכוי כי יעתרו להדחיית תשלום החוב או לקבלת חלק ממנו בלבד, שכן הם סבורים כי בעתיד מצב החברה ישתפר וזו תפרח וכפועל יוצא, מצבם הם. אילו הנושים אינם מאמינים בחברה עוד וזו לא תוכל להחזיר את התחייבויותיה, תובל החברה אחר כבוד לפירוק.
לעיתים, ובמיוחד בתקופה האחרונה בה חברות גדולות נשלטות על ידי ״אילי הון״, בעל החברה הינו עמיד במיוחד ובמשך תקופה ארוכה עשה את הונו העצמי מהחברה. לעיתים אותה חברה ממש נקלעת לקשיים. שעה שהחברה פונה לנושיה ומבקשת מהם לבצע ״תספורת״ לנשייתם, מיד נזעקים כל אותם אלו אשר מבקשים לערבב בין החברה לבין השולט בה ולטעון, כי אין זה ראוי כי תאושר ״תספורת״, כמו גם כי ״בעל החברה״ יזרים מהונו הפרטי לחברה. בכך הם למעשה מבקשים לבטל את אותה הפרדה בסיסית, המכונה "תורת האישיות המשפטית הנפרדת". לעיתים רחוקות, עושה ״בעל החברה״ – משיקולים כאלו ואחרים, בעיקר של אובדן אמון הציבור בו ובחברותיו הנוספות וכתוצאה מכך פגיעה ביכולת גיוס הון מהציבור להמשך פעילויותיו בחברות נוספות שלו – ״חסד״ עם נושי החברה ונאות לקצץ את הקיצוץ, את ״התספורת״, ולהפחיתה על ידי הזרמת כסף משל עצמו לטובת החזר לנושים. יודגש, כי אין חובה על ״בעל השליטה״ לעשות כן, וכאמור הדבר בבחינת ״חסד״ עם נושיו.
כל עוד חברה מתנהלת כראוי ואינה פיקציה, הרי "תורת האישיות המשפטית הנפרדת" – בהכללה ומבלי להיכנס לסוגיות בהן יש לסטות הימנה, כדוגמת המכונה ״דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות״ – הינה ראויה ומקדמת צמיחה, אף אם לעיתים חברות כושלות ומגיעות לחדלות פרעון או לאובדן כספים למשקיעיהן היודעים נכוחה בעת השקעתם כי השקעתם אינה מובטחת, אלא ככל והחברה תצליח.
לא כל כישלון עסקי הינו הונאה ולא בכל כישלון יש לחייב את בעל השליטה.

קורה לא אחת – יצוין כי גם במישור האישי ולא רק בזה של חברות – כי ״בעליה״ של החברה בוש, אינו מוכן, עיוור, לקשייה האקוטיים של החברה. חלף התייעלות, הכוללת לעיתים צעדים דרסטיים, אשר במקרה הקיצון שלהם יכולים אף להוביל לפירוקה של החברה, אך אולי לא לפגיעה כלכלית אישית בו, בוחר ״בעל החברה״ במתווה בו הוא מגייס כספים שלא על מנת לפתח את החברה, אלא, על מנת להחזיר לאותם אחרים שהלוו לה, או השקיעו בה תוך הבטחה לרווח במועדים קצובים. יש שיטענו – ולעיתים הדבר נכון – כי ״אין ברירה״ והדבר נחוץ על מנת ״להתגלגל״ ולעבור את התקופה הקשה ולחזור לדרך המלך והדבר בבחינת התנהלות סבירה.

אולם, אל לזה הנכשל, לנסות ולצאת מכישלונו על ידי בניית מגדל קלפים, על ידי אותה פירמידה שאין בה דבר, בה הוא מחזיר לאחד מכספי האחר מבלי שעשה את כל המאמצים על מנת להבריא את החברה, תוך שהוא נגרר להפרחת בלונים ובועות שלבד מאוויר אין בהם מאומה. אילו יעשה כן ולא ינקוט בצעדים ממשיים להבראת החברה, אזי יכול ו״יתגלגל״ – במקום ״להתגלגל״ על מנת לעבור את התקופה הקשה – אל מעבר לגבול, אל מעבר לכישלון לגיטימי, או הסדר ״תספורת״ לגיטימי אשר יכול ויחלצו מכישלון עסקי – למר פונזי.

————

ראו גם:

עשרת הדברות לעובד בהליך פירוק חברה

הליך פשיטת רגל בקציר האומר

כיצד יכולים נושים קטנים להגן על עצמם מול בית עסק שקרס?

איך עושים תספורת חוקית לחובות הבנק?

———–

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/76007/#.VAwbMPm1bMs

חזרה

נפגעת חלילה בתאונת דרכים – ייתכן מאוד ומגיע לך כסף!

נכתב ע"י: עו"ד זיוה אופק

פגיעה בתאונת דרכים מעוררת מטבעה חרדה או בלבול המקשים על ההתנהלות היעילה בסיטואציה, שגם כך היא פתאומית וטראומטית. לאחר הטראומה הראשונית המלווה לעיתים בצעקות בין המעורבים או חלילה בפינוי לבית החולים ולעיתים אף באשפוז, יש לנקוט בשורה של צעדים על מנת לקבל את המגיע לנפגע. אנסה לעשות קצת "סדר בבלגן" ולהבהיר מה צריך לעשות על מנת לקבל את המגיע על פי חוק באופן מקסימאלי ובמהירות האפשרית.

ככלל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע הגדרה לתאונות דרכים המזכה בפיצוי:

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

הגדרת התאונה אינה פשוטה. בימים אלו אנו מטפלים באדם אשר נפגע בתגרה שהתפתחה באוטובוס וכלל לא ידע כי מדובר למעשה בתאונת דרכים. ממילא לא פעל באופן נכון, אולם בכל מקרה של ספק, חשוב לקחת את הפרטים ולהתייעץ.

חשוב גם לשים לב שבמקרה של נזק גוף בתאונת דרכים מגיע לנו פיצוי. שאלת האשם אינה רלוונטית כלל לפיצוי עצמו ולשיעורו. אבל, כדי לקבל את מה שמגיע לנו, כדאי להתנהל נכון.

יצוין, כי חוק "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עוסק אך ורק בנזק הגוף ואין לו כל קשר לנזק לרכב עצמו המכוסה – או לאו – על ידי חברת הביטוח, באמצעות ביטוח צד ג' או ביטוח מקיף. מימון פיצוי הנפגעים בגוף נעשה מתוך אותו תשלום הנגבה על ידי חברות הביטוח במסגרת "ביטוח חובה".

בדומה לחוסר הידיעה בדבר המעורבות בתאונת דרכים, לעיתים אנשים כלל לא יודעים כי נגרם להם "נזק גוף" – כך למשל נהרסו בתאונת דרכים מכשירי השמיעה של לקוח. הדבר התגלה בשיחה אגבית עמו. נזק לציוד רפואי ושיקומי שהאדם הולך איתו באופן קבוע נחשב לנזק גוף, למשל משקפי ראיה, מקל הליכה וכיוצ"ב.

חשוב לזכור כי בכל מקרה של פגיעה בתאונה, הדבר הכי חשוב הוא להקדיש את מלוא תשומת הלב לטיפול הרפואי – כי "העיקר הבריאות". זה נכון לחיים וזה נכון גם להתנהלות המשפטית. המצב הרפואי הוא לב התיק המשפטי ויש לו את ההשפעה הגבוהה ביותר על שיעור הפיצוי.

אם ניתן, רצוי לקחת את פרטי כל כלי הרכב והנהגים המעורבים. במקרה של נהג או נוסע, כדאי לקחת גם את פרטי ביטוח הצד השלישי או המקיף שיש להם. במקרה של הולך/כת רגל צריך לקחת את פרטי ביטוח החובה שיש לכל אחד מכלי הרכב.

מכאן, שם המשחק הוא שמירת מסמכים, קבלות, מסמכים רפואיים, הודעה שניתנה למשטרה וכל מסמך אחר אשר קשור לתאונה. חשוב לדעת, כי עיקר הפיצויים במשפט הישראלי, הינם בשל נזקים ממוניים ובראשם אובדן השתכרות או אובדן הכושר להשתכר. הנזקים שאינם ממוניים, כגון הכאב והסבל שגרמה הפציעה, אובדן של הנאות החיים וכיוצ"ב מפוצים בסכום נמוך במשפט הישראלי. לכן, חשוב ביותר להמציא אישורים על אובדן ימי עבודה ושוויים והוכחות על גובה השכר. גם אברכים, המקבלים תשלומים בשל לימודים בכולל, חשוב שימציאו אישורים על תשלומים אלו ועל אובדנם, ככל שאיבדו חלק מהתשלום בשל היעדרות בגלל התאונה.

בפועל, בהזדמנות הראשונה, חובה לגשת למשטרת התנועה ולדווח על התאונה אם היו בה נפגעים. למשטרה צריך להביא ככלל תעודה מזהה, רשיון רכב, תעודת ביטוח חובה, ומסמכים רפואיים ראשוניים. במקרה של נהג/ת דרוש גם רשיון נהיגה. כמובן, בהנחה שיש בידך את המסמכים הללו. אם את/ה בעל/ת הרכב או מחזיק/ה בו או קרוב/ה אליהם וידוע לך שחלק מהמסמכים הללו אינם נמצאים ברשותך, כי הם אינם, למשל, כתוצאה מכך שאדם נהג ללא רישיון או בפסילת רישיון, או מכיוון שרישיון הרכב או הביטוח לא חודשו במועד וכיוצ"ב, מומלץ להתייעץ עם עו"ד לפני הפניה למשטרה.

מכל מקום, לאחר איסוף המסמכים הראשוני וקבלת אישור המשטרה, מומלץ לפנות לעו"ד לצורך תביעת פיצוי כספי בגין נזקי הגוף שנגרמו בתאונה. ניתן כמובן לפנות לסוכן הביטוח או ישירות לחברת הביטוח, אולם מנסיוני, סכומי הפיצוי המוצעים בדרך זו הם נמוכים באופן משמעותי. לעיתים קרובות, הדבר גם מסרבל את ניהול ההליכים מול חברת הביטוח שגם כך מלווים בבירוקרטיה ארוכה וסבוכה.

מכאן מחכה הליך שעלול להימשך כמה חודשים ובמקרים סבוכים יותר אפילו מספר שנים, שבסופו את/ה צפוי/ה לקבל את הפיצויים המגיעים לך. במסגרת ההליך הזה יצטרך עוה"ד להחליט האם הוא ממליץ על התכתבות מול חברת הביטוח או הגשת תביעה לבית משפט. כמו כן, על עוה"ד לייעץ לך כיצד להעריך האם נותרה פגיעה לצמיתות בגלל התאונה במידה ונתרה, מה שיעורה ואילו סכומי פיצוי ריאליים ניתן לקבל ביחס לפגיעה הנדונה. כמובן שלאחר כל ההערכות הללו יש לנהל את ההליך עצמו, הכולל את איסוף הראיות, הגשתם בדרך הנכונה, וניהול מו"מ שיביא לתוצאה האופטימלית מבחינתך.

נדגיש, כי שיעור שכר טרחת עורך הדין קבוע בחוק והוא 8% משיעור הפיצוי, ככל ולא מוגשת תביעה, 11% ככל ומוגשת תביעה וזו מסתיימת בפשרה ו- 13% ככל והתיק מסתיים בפסק דין של בית המשפט.

 ** ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/71538/#.VAMeFPmSwmM

 

חזרה

עמותה וקוץ בה: הכל על ניהול משפטי נכון של עמותות

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

לא אחת נתקלתי ״בעמותות משפחתיות״, בהן ״השליטה״ היא בדמות מלוכה. היינו, ״בעל״ העמותה, עושה בה ובנכסיה כרצונו ולעצמו. משל שלו הם ולעושרו נועדו. זאת מבלי ליתן דין וחשבון לחברי העמותה ולחברי מוסדותיה, שכן אלו בבחינת ״נתיניו״ המהווים הכרח לשם הקמת הממלכה – היא פתיחתה של העמותה – והם רשומים ככאלו רק לשם ״הפרוטוקול״. בפועל, הם עצמם מזמן כבר שכחו כי מאן דהוא ״רשם אותם״ כחברים, או בעלי תפקיד בעמותה.

לעיתים, נפתחות עמותות מבלי שיש בכך כל צורך, כחלף חברה פרטית או כחלף עוסק מורשה, מבלי להקדיש לכך כל מחשבה, זאת מאחר ו״כך כולם עושים״. לעיתים, נוכח קו החשיבה – המוטעה יש לומר – כי עמותה הינה כלי המהווה כר פעולה גמיש ונח.

לאלו החושבים כי ״כך כולם עושים״ היא הדרך הנכונה, אין לנו אלא לומר כי ראוי שיבדקו האם באמת כולם כך עושים, או רק אלו שלא חושבים.

לאלו החושבים כי עמותה הינה כלי המהווה כר פעולה גמיש ונח, כדאי שלא יעצרו כאן ויעיינו בהמשכו של מאמר זה.

האם אכן עמותה הינה כלי גמיש? – דברים אלו היו נכונים – אולי – לפני למעלה מעשור, אך בחלוף השנים ונוכח שינויים רגולטורים, פיקוח ואכיפה של הרגולטור, בראשות רשות התאגידים באמצעות רשם העמותות, יש לבחון היטב את הצורך שלשמו חפצים להקים עמותה ולבחון את האלטרנטיבות השונות.

ננסה להציג במאמר קצר זה מספר עקרונות בדיני עמותות ולנסות להסביר מתי ולשם מה יש צורך בעמותה ומתי ולשם מה ראוי להקים מנגנון משפטי אחר.

מטרת המנגנון  המשפטי הקרוי ״עמותה״

סעיף 1 לחוק העמותות קובע, כי עמותה הינה תאגיד המוקם על-ידי שני בני אדם או יותר למטרה חוקית שאינה מכוונת לחלוקת רווחים בין חבריו ושמטרתו העיקרית אינה עשיית רווחים.

שלושה הם המאפיינים העיקריים של עמותה:
1. איסור חלוקת רווחים;
2. פעולה אך ורק במסגרת המטרות שאושרו לעמותה;
3. החברות בעמותה היא אישית ואין אפשרות להעבירה לאחר. לחבר העמותה אין זכות קניינית בעמותה  (אין לו למשל מניה)  ומכאן גם זכותו אינה סחירה.

איסור חלוקת הרווחים הינו ליבת ״העמותה״ ומשקף את מטרתה – ארגון התנדבותי, אשר מטרתו קידום אינטרס ציבורי, קהילתי, כזה או אחר, שלא נועד ״לעשות כסף״, אלא לתרום לכלל הציבור.
לעיתים – וצר שכך – עמותה הינה גוף נדרש כחלף או כהשלמה לרשויות שלטוניות, אשר מסיבות כאלו ואחרות אשר לא כאן המקום לפרטן, אינן נדרשות לאינטרס זה או לציבור מסוים.

מטרת חקיקת חוק העמותות

בעבר, הופקד כל נושא הארגונים ההתנדבותיים בידי משרד הפנים, על פי חוק האגודות העותומניות.  עד לחקיקת חוק העמותות, הפיקוח על עמותה נעשה בשלב הקמתה בלבד ולאחר הקמתה יכולה היתה לעשות כאוות נפשה, ללא דין וללא דיין.

בשנת תשמ״א – 1981 חוקק חוק העמותות, על מנת לתקן המצב האמור. המחוקק מצא כי עמותות אשר גייסו כספים מהציבור או מגורמים ממשלתיים, באופן שלמעשה הכסף הועבר לידיים פרטיות, לא עמדו ״בפיתוי״ ובמקרה הטוב עשו בו שימוש שאינו חופף את מטרות העמותה ובמקרה חמור מכך, שימשו להעשרת ״בעל״ העמותה ונלקחו לכיסו.

מצב דברים זה פגע קשות במוסד העמותה וברעיון העומד מאחורי מוסד זה וגרם לירידה בשיעור התרומות והכספים המועברים מרשויות השלטון לעמותות  כמו גם גרר פגיעה באינטרס הציבורי שלשמו הוקם המנגנון המשפטי הקרוי ״עמותה״.

מהי עמותה

חוק העמותות קובע, כי עמותה  הינה תאגיד ״… כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית.״

היינו, עמותה הינה יצור ״חי״ מלאכותי יציר המשפט, לו מיוחסים חובות וזכויות ופעולות משפטיות. במאמר מוסגר, אותו כלי משפטי אשר יצר את הקמת הנקרא ״תאגיד״, נועד לפתור בעיה אנושית פסיכולוגית, של חוסר מוטיבציה לקחת סיכונים, שעה שכל הסיכונים ותוצאתם, ככל והם מתממשים, מיוחסים ומושלכים על הפרט ולא על היצור המלאכותי. נושא זה קרוי ״תורת האישיות המשפטית הנפרדת״, אשר עליה – ועל השלכותיה בדין תורה – נרחיב, בעז״ה, במאמר נפרד.

לפיכך, העמותה לענין זה שווה לחברה, למעט אותם עקרונות ייחודיים לה שבראשם – כאמור בשונה מחברה – בסיס מטרותיה. קרי, היא אינה כלי להשאת רווחים ל״בעליה״, אלא ההיפך הוא הנכון, היא כלי שאינו מיועד לייצר רווח לבעליה כלל ועיקר, בין היתר בשל כך ניתנו לה הטבות ותמיכה על ידי המדינה.

לא ניתן להתעלם מהסבר קצר לענין העדר הרווח – העדר הרווח משמעו, העדר רווח של ״הבעלים״ של חברי העמותה, אין הכוונה לשכר עובדיו, אשר הוא כשלעצמו מותר, במגבלות שיפורטו להלן, או לרווח של העמותה עצמה אשר השימוש בו הינו לפיתוח מטרותיה.

בהערת אגב נציין, כי כיום קיימת אפשרות להקים חברה לתועלת הציבור, אשר במתכונתה הינה דומה לעמותה בשינויים מסוימים.

הבסיס העקרוני לפיקוח על עמותות

דומה כי בנקודה זו עלינו לחזור לראשיתו של המאמר. שעה שכל מטרותו של ״המלך אדון העמותה״ היא להרבות לו סוסים וזוהי מטרת הקמתה של העמותה – חלף חברה – ובהעדר ציווי אלוקי שלא יעשה כן – ולא נביע את עמדתנו האם ומתי מיטשטשים הגבולות או שמא נאמר נחצה הגבול, בין מותר ואסור אף במישור ההלכתי – ועת פשתה תופעה זו, ראה לנכון המחוקק להפעיל כליי פיקוח, אשר הפכו נוקשים עוד יותר שעה שכל צד – הרגולטור ו״המלך״ – נקט בשיטת ״הבה נתחכמה לו״.

אישור ״ניהול תקין״ – מגן או חרב

בשנת תשמ״ח – 1988, החליטה הממשלה כי עמותות המבקשות לקבל תמיכה מהמדינה חייבות להמציא אישור ניהול תקין מרשם העמותות. החלטה זו הורחבה והוחלה גם על עמותות אשר המדינה רוכשת מהן שירותים.

אמור מעתה, תנאי הסף  לקבלת תמיכה מהמדינה או למכור שירותים למדינה, הינו ״אישור ניהול תקין״.

כמו כן, נדרש אישור ניהול תקין גם לשם קבלת מעמד מיוחד על פי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה – לפיו זכאי תורם לעמותה לניכוי מס בגין תרומתו. עוד נדרש אישור ניהול תקין גם על ידי רשויות מקומיות, כתנאי סף לעבודה עימן, המועצה להסדר הימורים בספורט וכן קרנות גדולות.

בשנים האחרונות רמת הפיקוח עלתה, כמו גם מוטלות סנקציות על עמותות אשר אינן עומדות בכללי הניהול התקין. רשם העמותות עורך בדיקות יזומות וככל ונמצא כי עמותה אינה עומדת בכללי הניהול התקין, אינה מקבלת אישור זה. ככל והיה לה אישור ניהול תקין, נשלל זה ממנה.

את השאלה שבכותרת פרק זה – מגן או חרב – נשאיר בצריך עיון, שכן פנים לה לכאן ולכאן ולא ננתח סוגיה זו במסגרת מאמר זה שכן היא ראויה לדיון מורחב. אין להתעלם מכך שהעדר תשובה חד משמעית  – לעניות דעתי – גם היא אומרת דרשני.

מוסדות העמותה

חוק העמותות קובע, כי לעמותה יהיו לפחות שלושה מוסדות:

  • אסיפה כללית;
  • ועד מנהל;
  • ועדת ביקורת (או גוף מבקר).

אסיפה כללית

האסיפה היא גוף הכולל את כל חברי העמותה. תפקיד האסיפה הוא לבחור את הוועד, לקבוע את מספר חבריו וכן לבחור את ועדת הביקורת. כמו כן, על האסיפה לאשר את דו״חותיה הכספיים של העמותה. עוד עליה לקבל החלטות בדבר שינוי תקנון או שם העמותה, כמו גם לאשר גמול לחברי הוועד או ועדת הביקורת. עוד בסמכותה של האסיפה להעביר את הוועד או חבר וועד מכהונתו/ם.

הוועד

תפקידו של הוועד הוא ניהול ענייני העמותה. בידיו תהיינה כל הסמכויות שלא נתייחדו בחוק או בתקנון העמותה למוסד אחר ממוסדותיה של העמותה. בוועד צריכים להיות לפחות שני חברים. אדם הנותן שירותים בשכר לעמותה, שלא עקב תפקידו כחבר וועד, אינו יכול לכהן כחבר וועד.

על חברי הוועד מוטלות חובות משפטיות כגון חובת האמון, חובת הזהירות וחובות נוספים, בדומה לחובות הקיימות על דירקטור בחברה.

על פי התקנון המצוי, הוא מעין תקנון סטנדרטי, על הוועד להסמיך שניים או יתר מחבריו כמורשי חתימה מטעם העמותה. על פי כללי הניהול התקין, יש צורך בחתימת שניי מורשי חתימה יחדיו. אין חובה להחיל את התקנון המצוי על העמותה וניתן לקבוע, למשל, כי מי מעובדיה ישמש כמורשי חתימה, או כי מורשי החתימה יהיו – או לא  – מי מחברי הוועד. אולם, מורשי החתימה אינם יכולים להיות חברי ועדת הביקורת.

ועדת ביקורת
תפקידה המרכזי של ועדת הביקורת, הוא בדיקת ענייניה הכספיים והמשקיים של העמותה וכן בדיקת תקינות העמותה ומוסדותיה.

זכות עיון במסמכי העמותה

לחברי העמותה זכות עיון בפנקס חברי העמותה, פנקס חברי הוועד, הפרוטוקולים של האסיפה הכללית והדו״חות הכספיים. לחברי ועדת הביקורת הזכות לעיין בכל מסמך הקיים בעמותה. לציבור הרחב זכות לעיין בכל המסמכים המוגשים לרשם העמותות, במשרדי רשם העמותות.

אחד הכלים הנוחים ביותר הקיימים כיום למעקב אחר מסמכי העמותה המוגשים לרשם העמותות, הינו אתר ״גיידסטאר״. באתר זה ניתן למצא – בין היתר – על נקלה, את חמשת מקבלי השכר הגבוהים בעמותה ואת שיעור שכרם, האם לעמותה אישור ניהול תקין אם לאו וכן את כל הדו״חות הכספיים של העמותה ועוד.

מטרות העמותה

עמותה חייבת לעסוק אך ורק במטרות שלשמן הוקמה – גם אם הפעולות אותן היא מבקשת לבצע והן שונות ממטרותיה חשובות עד מאוד, מסייעות לציבור או לנזקקים –  והן אלו אשר נרשמו על ידי הרשם בעת הקמתה. ככל ומבקשים לשנות את מטרותיה, למטרות שאינן דומות למטרותיה המקוריות, הרי הדבר מצריך אישור של בית המשפט. כאמור, על פי החוק, אין מטרתה העיקרית של עמותה יכולה להיות עשיית רווחים.

קבלת אישור ניהול תקין – אליה וקוץ בה

רק בתום שנתיים של פעילות רצופה והגשת המסמכים כחוק לרשם העמותות – לא נפרט את כלל המסמכים אותם יש להגיש – וכן עמידה בכל כללי הניהול התקין, יכולה עמותה לקבל ״אישור ניהול תקין״. האישור אינו רטרואקטיבי. ישנן מספר דרכים להתמודד עם מגבלה זו, אך אין זה המקום לפורטן.

השימוש בכספי העמותה ובנכסיה – כללי ההתמודדות מול יצר הרע

על עמותה לפתוח חשבון בנק על שמה בלבד וכספיה יופקדו בחשבון זה ולא בחשבונות של גורמים אחרים, כגון חברי ועד למשל. עמותה – על פי כללי הניהול התקין – אינה יכולה לשלם הוצאותיה ובכלל זה מלגות, במזומן (למעט קופה קטנה). יודגש, כי מלגות צריכות להיות משולמות בשיקים ״למוטב בלבד״.

שיקים מטעם העמותה חייבים להיות חתומים על ידי שני מורשי חתימה.

העברות כספיות מחשבון הבנק של העמותה תבוצענה אך ורק באמצעות הוראה בפקס, להבדיל מהוראה טלפונית, ובחתימת מורשי החתימה.

השימוש בכרטיס אשראי מוגבל והוא יעשה אך ורק בסכום המותר לשימוש כקופה קטנה ולהוצאות המותרות במסגרת קופה קטנה.

לעמותה מותר לשלם לחברי הועד וועדת הביקורת גמול ישיבות והחזר הוצאות בלבד.

הוצאות השכר שהעמותה משלמת תהיינה סבירות.

לעמותה מותר להלוות אך בתנאים מסוימים בלבד.

עמותה חייבת לנהל פנקס תורמים, בו תציין את כלל התרומות בכסף ובשווה כסף.

כל זכויות העמותה יהיו רשומות על שם העמותה בלבד.

קרבה משפחתית וניגוד עניינים – סידור עבודה משפחתי

ככלל, לא יועסקו בעמותה קרובי משפחה של חברי ועדת הביקורת.

באשר לחברי ועד נקבע, כי כעקרון לא יועסקו בעמותה בשכר יותר מ- 10% – או היקף שכר של 10% מהיקף השכר המשולם על ידי העמותה –  עובדים שהם קרובי משפחה של חברי הועד.

קרובי משפחה מוגדרים בחוק כאח, הורה, הורי הורים, צאצא, צאצא של בן הזוג או בן זוגו של כל אחד מאלה.

לא יכהן בועדת הביקורת קרוב משפחה של חבר ועד.

אין ספק כי נהלים אלו – אשר הינם הכרחיים לשם קבלת אישור ניהול תקין – מהווים כלי מרכזי למניעת הפיכתה של העמותה לעסק משפחתי, אשר מחד אמנם אינו מכשיר רשמי להשאת רווחים, אך מאידך – בפועל – הוא מהווה את מקור הפרנסה העיקרי של ״משפחת המלוכה״ מבלי שהיא עצמה – העמותה – נושאת רווחים משל עצמה, שהרי גם בחברה בע״מ מטרתו של ״בעל השליטה״ בסופו של יום להשיא את רווחיו האישיים.

פירוק ואיסור מכירת העמותה

עמותה הרוצה להפסיק להתקיים, חייבת לנקוט בהליך של פירוק מרצון, אלא אם היא מעוניינת להתמזג עם עמותה אחרת או עם חברה לתועלת הציבור. מאחר וחברות בעמותה הינה אישית והיא אינה ניתנת להעברה  כמו גם אינה ברת הורשה, הרי שלא ניתן למכור עמותה.
למעלה מן האמור, קיים איסור להעביר את נכסי העמותה לחבריה לאחר פירוקה של העמותה.

האיסור קיים אף על נכס שניתן לעמותה על ידי מי מחבריה בתקופת פעילותה (נק׳ זו ניתנת לפתרון בהתניה מוקדמת בתקנון או בהסכם).

סיכום ומסקנות

כאותו ילד שהתבגר, עם השנים איבדה העמותה מגמישותה והיא עתה ״בעל בעמיו״. יתרונותיו של המבוגר האחראי, עולים לעיתים על גמישותו של הצעיר הנמהר. אולם, לא כל מה שיכול אותו צעיר גמיש לבצע במהירות וביעילות, יכול המבוגר האחראי. ההיפך גם הוא נכון.

לפיכך, ראוי ונכון לבחון היטב בטרם רצים לפתוח עמותה, כי כך עושים כולם. כדאי לבחון מדוע ולמה יש צורך בעמותה ולא בגוף משפטי אחר, האם נכון להקימה בראי מטרות המקים, האם רמת הפיקוח תכביד באופן שלא ניתן יהיה להשיג את המטרות, או שמא צורת התאגדות זו מחויבת המציאות נוכח מטרות יוזם/י ההתארגנות – מטרות ציבוריות גרידא. אין ספק, כי אם מטרת יוזם/י הגוף המוקם, הינה ״לעשות לביתם״ – מונח אשר מרבים להשתמש בו לאחרונה ולא תמיד  לחיוב – וביושר, טוב יעשו אם יבחנו דרך התאגדות אחרת.

לא יהא חולק, כי בשנים האחרונות אין מקום עוד למלכים – לפחות לא בעולם העמותות – והדמוקרטיה, אשר אחד מעקרונותיה המרכזיים הוא עקרון השקיפות, הרימה ראש. הדוגלים בשיטת השלטון המלוכני, או המרוויחים הגדולים המקורבים לשולחן המלך יאמרו, כי חבל שכך, האחרים יאמרו – כי היה צריך לעשות זאת מזמן וביתר שאת.

——-

ראו גם:

העמותה בה עבדת קרסה? יש מי שיעזור לך!

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/69600/#.U_mlGPm1ZNM

חזרה

מהן הדרכים לביטול תקיפת פסק בוררות במשפט האזרחי?

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

״אז דין תורה טוב רק כשמנצחים?! כשמפסידים מגיעים אליי לבית המשפט האזרחי לבטלו?!״

במילים אלו ובכעס רב פתח שופט בית המשפט המחוזי דיון בו ייצגתי את הצד הזוכה בבוררות בבית דין – מלווה לישיבה שלא החזירה את ההלוואה.

לאחר המקלחת שחטף בא כח הצד המבקש לבטל את פסק הבוררות וכן המוציא והמביא מטעם הישיבה שנכח בדיון, נפנינו לדיון הענייני. במקרה זה, פסק הבוררות לא בוטל ואולם הפסק לא בוטל לא נוכח הפסק המהותי – שלטעמי היה נכון – אלא נוכח דרך ההתנהלות בבית הדין שנתן את הפסק.

דרך ההתנהלות של בית הדין/הבוררים במהלך הדיון ושל הצדדים לו, הינה קריטית לאי ביטולו של פסק בוררות ועל כך נרחיב להלן.

ככלל, פסק בוררות כשלעצמו אינו אכיף במשפט האזרחי ועליו לעבור תהליך ולקבל ״הכשר״ על מנת שניתן יהיה לאוכפו. על מנת לאכוף פסק בוררות, על הצד המבקש לאוכפו לפנות ב״בקשה לאישור פסק בוררות״ לבית המשפט המחוזי (ולא נכנס במאמר זה לאיזה בית משפט מחוזי – באיזו עיר עליו לפנות). רק לאחר שבית המשפט המחוזי יאשר את פסק הבוררות, כמוהו כפסק דין של בית המשפט ועתה ניתן לאוכפו במסגרת ההוצאה לפועל.

דא עקא, קיימת גם האפשרות לבטל את פסק הבוררות וזו מוגשת לבית המשפט המחוזי כ״בקשה לביטול פסק בוררות״ ולא כהתנגדות לבקשה לאישור הפסק.

המועד להגשת בקשת הביטול, הינו תוך 45 ימים ממועד המצאת פסק הבורר לצד המבקש את ביטולו.

עם זאת יש לשים לב, כי ככל שהוגשה בקשה לאישור הפסק על ידי אחד הצדדים, רשאי הצד השני להגיש בקשה לביטול הפסק, תוך 15 ימים מיום שהומצאה לו הבקשה לאישור וזאת, כל עוד לא חלף המועד הקבוע בחוק להגשת בקשת הביטול, היינו – 45 ימים ממועד המצאת הפסק לידי אותו צד.

קרי, ככל שהוגשה בקשה לאישור הפסק – אשר לה אין מגבלת זמן והיא יכולה להיות מוגשת בכל עת לאחר מתן פסק הבוררות – לצד שכנגד קצובים 15 ימים להגיש בקשה לביטולו ואולם, המגבלה היא 45 ימים מיום מתן הפסק, שאז לא ניתן עוד להגיש בקשה לביטולו. כך, שצד המבקש לבטל את הפסק, חייב לעשות כן לא יאוחר מ- 45 ימים מיום קבלת הפסק.

אחד ״התרגילים״ על מנת להרוויח מועד חדש, שכן המועד להגשת בקשה לביטול חלף, הוא ניסיון להחיות את הדיון מחדש במיני בקשות שונות ומשונות. ראוי וצריך להקפיד, הן מטעם בית הדין והן להתנגד לכך נחרצות כצד שכנגד, שלא לפתוח את פסק הבוררות לדיון(אלא אם כן סבור בית הדין כי מהותית ראוי לעשות כן)על מנת שלא להקנות מועד חדש לבקשה לבטלו, שעה שזו בעצם כל מטרת המבקש לפותחו על מנת לקנות מועד חדש על מנת לבטלו.

החוק מונה רשימה סגורה של עילות, אשר בהתבסס עליהן ניתן לבקש את ביטול הפסק, לרבות ביטול חלקי, השלמה או השבת הפסק לידי הבורר:

  1. לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;
  2. הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;
  3. הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
  4. לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
  5. הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו;
  6. הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;
  7. הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;
  8. הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;
  9. תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
  10. קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.

ניתן להבחין, כי מרבית העילות – על אף שהינן עוסקות בסוגיות מהותיות, העשויות להפקיע את הלגיטימיות של ההליך מן השורש – מתמקדות בליקויים ופגמים פרוצדורליים- טכניים, בין שקדמו להליך (כגון- אי חתימת הסכם בוררות) ובין שהתבררו במהלך ההליך ו/או לאחריו (כגון- חריגת הבורר מן הסמכויות שהוענקו לו).

נביא מספר דוגמאות בהן נתקלתי במהלך השנים, כעילות נטענות לבקשה לביטול פסק בוררות ואולם לא נסקור את כל המקרים והאפשרויות במסגרת מאמר קצר זה.

כך למשל, אין לקבל חתימה על הסכם/שטר בוררות על ידי ״מיופה כח״ לו אין ייפוי כח אזרחי מלא אלא ״צעטאלע״ עליה שירבט מאן דהוא את הסכמתו, שכן יכול, לא תמיד,ובית המשפט האזרחי לא יראה בכך חתימה כדין על שטר הבוררות.

אשר לעילה כי אין הבורר נתמנה כדין – ראוי לציין, כי צד שלא מחה על כך במהלך הדיון וקיבל את הבורר והתדיין בפניו, לא יוכל לבקש לבטל את פסק הבוררות מטעם זה.

אחת העילות המרכזיות בהם פונים צדדים לבטל פסקי דין של בתי דין, הינה בטענה כי לא ניתנה להם ההזדמנות להביא את כל ראיותיהם. ככלל, על פי דין תורה הרי אין סופיות להבאת הראיות ואף לאחר מתן הפסק, ככל וקיימות ראיות חדשות, ניתן לפותחו. מאידךכבר נאמר:

״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם״

טרחכם מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין:

אכן, לעיתים ברור כי כל מטרת הבאת הראיות והעדים הנוספים, היא לשם מריחת הדיון או לחילופין, שעה שבית הדין לא יאפשר את הבאת אותה ראיה או עד, הרי שהדבר מהווה הכנה לבקשה לביטולו של פסק הבוררות. יחד עם זאת, ראוי להיות זהירים, להתאפק ולאפשר לקיים את ההליך במלואו, על מנת שלא להקים לצד המפסיד עילה לבטלו.

במאמר מוסגר אומר, כי לבית הדין/הבוררים הסמכות שלא לקבל ראיה או עד שאינם רלוונטיים וראוי שכך יעשה, שעה שברור כי אין כל רבותא באותו העד או הראיה.

לטעמי, המבחן לראיה או עד שאינם רלוונטיים הוא, היה והעד או הראיה יוכיחו את הנטען באופן מוחלט, האם יש בה/ם בכדי להשפיע כהוא זה על ההליך. כלל שהתשובה חיובית, יש לקבלם, אם לאו – יש לדחותם ולא לאפשר הצגתם, תוך נימוק בהחלטה מסודרת.

עוד יש להקפיד, שלא לנהל דיון בלא שהצד שכנגד נמצא. היינו, על שני הצדדים להיות נוכחים ואין לאפשר דיון נפרד עם כל אחד מהם בעת אחרת.

כפועל יוצא, ככל שלא נפל פגם פרוצדוראלי בקיום ההליך והבורר לא חרג ממסגרת הסמכויות הנתונות לו על פי חוק ו/או שהוענקו לו על ידי הצדדים – קיים קושי ממשי לתקוף את פסקו לגוף העניין, זאת אף אם נפלה בו טעות ממשית. זאת, כמובן, להבדיל מפסק דין “רגיל" של בית משפט, עליו ניתן בדרך כלל לערער בפני ערכאת הערעור.

אשר על כן, מומלץ במיוחד להקפיד על ההליכים הפרוצדורליים שבהליך הבוררות בפני בית הדין ולא להיעתר לקיצורי דרך ולעיגול פינות, שכן שעה שיבקש המפסיד לבטל את הפסק, יעמדו אלו לרועץ לצד הזוכה. 

 **ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/63392/#.VAMYIvmSwmN

חזרה

אכיפת פסקי בוררות בערכאות – מה עושים כאשר הצד המפסיד אינו מקיים את הפסק

נכתב ע"י:  עוה"ד צבי (ציקי) וולפסון

במסגרת בוררות בבתי הדין הרבים הפרוסים ברחבי הארץ, מתנהלים אין-ספור דיונים לפתרון סכסוכים בין צדדים ניצים. אך אליה וקוץ בה, היה וצד אינו מקיים את פסק הבוררות – לאו צייתאדדיינא – יש צורך לאכוף את פסק הבוררות במסגרת דין המדינה.

ננסה – בסדרת מאמרים קצרה – להאיר כמה צדדים ביחס לבוררות בהליך האזרחי, נוכח הצורך, לעיתים, לאכוף את פסק הבררות במסגרת בית המשפט וההוצאה לפועל, תחת דין המדינה בהליך אזרחי.

במסגרת זו, ננסה להציף נקודה אשר מעטים ערים לה – ובכלל זה דיינים, באי כוח הצדדים, ומתדיינים כאחד.

לפני למעלה מ-15 שנה, פנתה אליי ישיבה שזכתה בבית דין בהליך בוררות כנגד ישיבה אחרת, לפינויה של זו ממבנה שהיה מושכר לה על ידי הישיבה הזוכה, במסגרת שכירות מוגנת. מה שמכונה ״דייר מוגן״.

הישיבה – זו שהפסידה – סירבה לפנות את המושכר, והזוכה ביקשה לממש את פסק הבוררות ולהוציאה מן המושכר.

מיד כשפנו אליי, הבנתי כי בפניי ניצבת בעיה משפטית – שאפרטה בהמשך – אך סבור הייתי שבנסיבות העניין בעיה זו לא תתקיים.

פשוט זמן את ראש הישיבה

פניתי לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק בוררות ונעניתי בבקשה לביטולו – ההליכים ודרך הפעולה הנדרשים מפורטים במאמר נפרד, בטענה – כפי שהבאתי לעיל לה הייתי ער כבעיה, כי דיירות מוגנת אינה ברת בוררות כלל ולפיכך הבוררות ופסק הבוררות בטלים מעיקרא (טענה הנקראת בשפה המשפטית – טענת ״Void״).

מאחר שהבנתי כי הטענה המשפטית נכונה, חיפשתי עצה מ״מומחים למגזר״ ואכן קיבלתי עצה מצוינת. זמן את ראש הישיבה להעיד בבית המשפט, כמי שנתן את התצהיר מטעם הישיבה המפסידה, ותשאל אותו רק שאלה אחת:

״האם אתה כופר בסמכותו של בית דין, הדן במסגרת דין תורה, לדון בסכסוך שעניינו דיירות מוגנת"?

"ככל שהתשובה תהיה כן", הסבירו לי המומחים, זה מספיק לנו, ומכאן והלאה אנחנו נסגור את העניין".

אכן כך עשיתי, ראש הישיבה עלה על דוכן העדים, שאלתי אותו את האמור והתשובה הייתה:

"כן! אני כופר בסמכותו של בית דין לדון במסגרת דין תורה בסוגיהשעניינה דיירות מוגנת".

 שאלתי שוב, על מנת לוודא כי הדבר ייכתב במדויק בפרוטוקול:

"הרב רוצה לומר לי, כי יכול וסכסוך מסוים אינו יכול להיות נדון במסגרת דין תורה?!״

והתשובה הייתה: ״כן״.

פסק הבוררות בוטל וחיכיתי לשמוע מלקחותיי מה נעשה וכיצד פתרו את העניין.

במאה שערים כמו במאה שערים

משוכנע הייתי, כי ברחובה של מאה שערים – שם מקום הצדדים – יפתרו את העניין בדרכים בהן נפתרים עניינים כגון דא במאה שערים.

לאחר זמן מה התברר לי, כי לא נעשה מאומה והישיבה המפסידה נשארה בנכס המוגן ולמרות הכפירה בסמכותו של בית הדין הדן בסוגיה על פי דין תורה, על אף שניסו, לא הצליחה הישיבה הזוכה לעשות מאומה.

מאז, נתקלתי במקרים רבים בהם צד אץ רץ לו לבית המשפט לאחר שהפסיד בבוררות על פי דין תורה, על מנת לנסות לבטל את הפסק בטענות מטענות שונות.

במאמר זה נתמקד באותן הנקודות/עילות שאינן ברות בוררות במסגרת הדין האזרחי, ולפיכך, ככל שצד מבקש לפסול את תוצאת הבוררות – נוכח הטענה כי הנושא אינו בר בוררות – יצלח.

כמובן, כי יתכן שצדדים יפנו לבוררות והבוררים ידונו בסוגיה, יוציאו פסק בוררות, והצדדים יקיימו את הפסק מבלי שיזדקק הזוכה להליך ביצוע אזרחי על פי דין המדינה על מנת לאוכפו, אך לא בכך סגי במאמר זה.

מה בר בוררות ומה לא?

ככלל, הנושאים שאינם ברי בוררות, הינם נושאים בהם המדובר בחקיקת מגן. מאחר שאין חובת פרוצדורה במסגרתה של בוררות, כפי שנרחיב במאמר עתידי, הרי הדין האזרחי קבע כי ייתכן שזכויותיו של צד ייפגעו מהעדרם של כללי משחק ברורים/פרוצדורה, לפיכך הוחרגו אלו מאפשרות של התדיינות במסגרתה של בוררות.

כמו כן, ואולי חשוב מכך, מאחר שהבורר אינו כפוף לדין המהותי – האזרחי – הרי שחוק הבוררות סייג את האפשרות לדון במסגרתה של בוררות, בנושאים בהם המחוקק מעוניין כי הדיון יהיה על פי חוק נתון.

כמו כן, אין תוצאת הבוררות חלה אלא על המתדיינים בה. לפיכך, גם לעניין זה בחר המחוקק כי נושאים מסוימים להם השפעה על צדדים שלישיים, לא יהיו נדונים במסגרתה של בוררות.

לא נפרט את כל הנושאים אשר אינם ברי בוררות על פי חוק הבוררות, אלא את אותם מרכזיים הנדונים מעת לעת בפני בתי הדין.

כפי שהובא בסיפור דלעיל – אין שכירות (דיירות) מוגנת ברת בוררות.

באשר למערכת יחסי עבודה, קובעים החוק והפסיקה – כי השאלות בדבר מעמדו של עובד – האם הינו שכיר/עובד אם לאו, כמו גם שאלת פיטוריו, אינן ברי בוררות. אולם, משנקבע מעמדו – כשכיר – ניתן לדון בבוררות בזכויות המגיעות לו, כגון – שכרו, פדיון ימי חופשה, הבראה, ימי מחלה, תקופת ההודעה המוקדמת על פיטוריו והנגזר ממנה וכיוצ״ב.

היינו – כימות זכויותיו, לאחר שנקבע מעמדו כעובד שלא במסגרת בוררות, ניתן להכרעה במסגרת בוררות. נוסף על האמור, זכויותיו הסוציאליות של העובד וכימותן, אינם ברי בוררות וכן פיצויי הלנת שכר.

ומה באשר לשאלת מעמדו האישי של האדם?

נושא הנדון תדיר בפני בתי הדין, הינו סוגיות הקשורות לבעלות במקרקעין. מאחר ולהכרעה בסוגיה של בעלות במקרקעין השפעה על צדדים שלישיים, היו שטענו כי סוגיה זו אינה ברת בוררות. ואולם, בית המשפט העליון פסק, כי סוגיה זו הינה ברת בוררות, אך צד שלישי אשר לא היה צד לבוררות, יוכל לעולם לתקוף את תוצאת הבוררות, להבדיל מהצדדים לה.

תוצאת הבוררות – לאחר שעברה את אישור בית המשפט (על כך נרחיב בעז״ה במאמר נפרד) – אכיפה אף בפני רשויות הרישום. כך למשל, פסק בוררות שאושר – כמוהו כפסק דין של בית המשפט ויאפשר רישום בטאבו ו/או במנהל מקרקעי ישראל, של הזכויות כפי שנקבעו בבוררות.

אשר לסוגיות בדבר מעמדו האישי של אדם – הקביעה האם זוג נשוי או גרוש, האם מאן דהוא הינו/ה בנו/תו של פלוני או אלמוני, וכן צו ירושה וצו קיום צוואה, אינם ברי בוררות. שיעור מזונות – הינו בר בוררות.

פירוקה של חברה – באופן רשמי אשר יביא לסגירתה הפורמאלית ברשם החברות – אף הוא אינו בר בוררות. לעומתו של האיסור בדבר פירוקה של חברה במסגרתה של בוררות, הרי פירוקה של שותפות – אף רשומה – הינו בר בוררות ואפשרי במסגרתה.

לסיכום – אין אני בא לטעון כי אין זה ראוי, או שאין צורך, להתדיין על פי דין תורה בסוגיות כגון דא, שכן קטונתי, אלא – שעה שיש צורך לאכוף את דין התורה באמצעות דין המדינה, הרי שדין המדינה לעניין בוררות אינו מאפשר לעשות כן בסוגיות מסוימות, שכן הבוררות בטלה מעיקרא.

יודגש, כי האמור נכון בין אם המדובר בבוררות שנדונה על פי דין תורה, בין על פי מיטב הבנת הבורר, או דין המדינה.

ראוי להיות ערים לסוגיה זו, לבחון היטב ולשאול שאלת רב, האם ניתן לפנות בסוגיה ספציפית לבית המשפט האזרחי טרם הפניה לבוררות ולחלופין, להעלות את הסוגיה בפני בית הדין הדן, טרם חתימת שטר הבוררין.

** ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':
http://www.ch10.co.il/news/57717/#.VAMcmfmSwmM