pauseplay
/
show/hideshow/hide

חזרה

סופיות הדיון בהלכה - חלק ב' 

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

במאמר הקודם עסקנו בהלכה התלמודית לפיה כעקרון אין מניעה מלהביא ראיות חדשות ולסתור את הדין גם לאחר מתן פסק דין, אולם שאלנו האם הדברים נכונים גם היום בבתי הדין הרבניים לאחר שנתקבלו תקנות הדיון כמנהג הדיינים וכן האם הדברים רלוונטיים כאשר בתי הדין לממונות משמשים כבוררים בלבד ללא סמכות הזמנה לדין.

בשלחן ערוך [חושן משפט סימן כ'] מבואר בהרחבה כי, בעל דין זכאי לבקש לסתור את הדין על סמך טענות שבעובדה או מציאת ראיות שיש בהם להשליך על הקביעות העובדתיות נשוא פסק הדין ובלבד שהידיעות שבעובדה או הראיות, לא היו בידו בעת הדיון האחרון ומתן פסק הדין.

ואכן דברים אלה עמדו לנגד מתקני תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, כאשר בסימן י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים - התשנ"ג כתוב לאמר:

קכט. דיון מחדש לבקשת בעל - דין

(1) בעל - דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית - הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

קל. הדיון בבקשה

(1) בית - הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

(2) החליט בית - הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית - הדין לעכב את ביצוע פסק - הדין עד לבירור.

קלא. פסק - הדין

אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית - הדין את פסק - הדין או יבטלו ויוציא פסק - דין חדש".

כלומר, יש להבדיל בין תוספת טענות לתוספת ידיעות שבעובדה ותוספת ראיות – כאשר תוספת טענות לא יתקבלו, אך תוספות עובדתיות וראייתיות שלא היו ידועות במועד הפסק תתקבלנה, אך גם זאת בכפוף לשיקול הדעת של בית הדין, בדבר הסיבה שהדבר לא היה ידוע לו. כמו כן, על בעל הדין להטעים את ייתכנות טענתו כי הדבר לא היה ידוע לו לפני כן.ביחס לטענות משפטיות, אזי לא ניתן לערער על פסק הדין אולם במקרים חריגים, כאשר מוכח כי בית הדין טעו בהלכה מפורשת – דבר משנה – אזי פסק דינם בטל למפרע ובמקרים רבים חייבים גם באחריות אישית כלפי נזקים אשר הגיעו למי מהצדדים כתוצאה מפסק הדין המוטעה.

הסיבה להעדר ערעור ולסופיות הדיון גם בעבודות או ראיות שהיו ידועות מקודם, הוא מטעמים של סדר חברתי המציב גבול לניסיונות מיצוי הצדק. אכן, יש פעמים שמוותרים על גילוי האמת והצדק במקרה הפרטני מטעמים של תועלת הציבור כמבואר בשו"ת רדב"ז [חלק ב סימן תרכה] וז"ל:

"שאם באנו לחטט אחר כל בית דין ובית דין אין לך מעשה בית דין מתקיים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאים אחריו את דבריו אלא אם כן היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למימר הכי והכי תלינן לומר כדין נעשה דלאו קטלי קני באגמא הוו ... וזה מבואר והשכל מסכים עליו דאי לא תימא הכי לא יבואו רוב הדינין לידי גמר וירבה הגזל והחמס"

כל זה בטיעונים משפטיים, אולם, בעובדות בלתי ידועות סותרים כאמור לעיל. ויותר מזה כתב הרשב"א בתשובה [סי' אלף קי"ח] כי, כיון שניתן לסתור את הדין בעבודות וראיות בלתי ידועות - ניתן לפסוק שלא בפני בעל דין:

"בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין ואעפ"י שנחלקו בשלהי שור שנגח דו"ה שאין גומרין דין השור אלא בפניו הני מילי בדינו של שור משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעליו כך מיתת השור מה בעליו בפניו אף השור בפניו אבל בממונא בעלמא מה איכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין הלכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיה לסתור את הדין"

הבית יוסף הביא את תשובת הרשב"א [חו"מ סוס"י ט"ז] בדין התלמודי שהזכרנו במאמר הקודם, על נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו, לבקשתו או אפילו לבקשת בעל דינו. עבר הזמן ולא הביא ואפילו אם גם לא התייצב לדיון, דנים אותו שלא בפניו כי בכל מקרה ניתן לסתור את הדין.

והדברים קשים להלום שלפי זה יצרנו מצב של אנדרלמוסיה והזוכה בדין לעולם לא ינוח ולא ישקוט שמא הצד האחר יסתור את הדין, ואפילו אם כבר קיבל את פסק הדין ופרע את אשר הושת עליו, יכול לסתור את הדין ולגבות חזרה את אשר שילם!

אולם הפתרון לכך מבואר בשלחן ערוך [ריש חו"מ סימן כ']: גם במקרה של דיון אשר התקיים בפני בעלי הדין וגם במקרה שבעל הדין ציית לפסק וכבר פרע את הכסף לתובע שעל פי הדין, שכאמור הוא יכול להביא ראיות שלא היו ידועות לו בשעת הדיון, הדבר תקף רק אם לא הצהיר בעל הדין כי אין בידו ראיות, אבל כאשר הצהיר ומדובר בדבר שבממון, אזי נחשב הדבר כמחילה מראש על הזכות הממונית וכמתנה לבעל הדין השני.

אשר על כן, הפתרון המקובל היום הוא לדרוש מבעלי הדין להצהיר - כפי שגם מופיע בתקנות הדיון שציטטנו- ואם הצהירו בעלי הדין הם מנועים מלהביא ראיות חדשות בעתיד. ברור כי אם מדובר בנסיבות חדשות של קיום פסק דין מתמשך – כמו למשל פסק דין למזונות – כי שם לא דנים על העבר אלא על נסיבות שהתחדשו.

אולם מה יקרה אם בעל דין לא התייצב? האם יחשב הדבר כהצהרה שאין לו מה לטעון וכמחילה? התשובה היא שלילית, זכותו להגיע לאחר מכן ולטעון ללא הגבלת זמן. הנימוק מבואר בדברי המרדכי בפ' זה בורר [בבלי סנהדרין פרק ג'], כשהוא מצטט את הפסקה התלמודית במאמרנו הקודם, וז"ל:

"נשאל רבינו מאיר עד כמה יכול לסתור את הדין והשיב נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר, כדתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. ועל כיוצא בזה אמר רב נחמן אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן, ופירש רשב"ם: לזילותא דבי דינא שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרים את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא, כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו אמת בתוצאות, וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית - דין עד שאין להרהר אחריו".

כלומר, המטרה שמאפשרים את סתירת הדין ואפילו במחיר של לגלוג על בית הדין הוא כי הדין חייב להיות אמת, לא רק לפי הטענות של הצדדים אך גם אמת בתוצאות, כלומר ההליך המשפטי אינו "אדברסרי טהור" ואם הצדדים לא טענו כראוי נותנים להם הזדמנות נוספת ובית הדין יחקור את הדין עד תומו, כיוון שעליו להביא לתוצאה נכונה וצודקת.

המגבלות המוטלות מכוח הסדר החברתי הן רק כלפי טענות משפטיות ולא כלפי טענות שבעובדה או ראיות חדשות, אלא אם בעל הדין הצהיר במפורש שאין לו יותר טענות שבעובדה ואין לו יותר ראיות ועדים, כי אז יחשב הדבר מחילה.

ישנם נוסחאות של שטרי בוררין בו בעל הדין מתחייב במפורש כי יוותר על ראיות חדשות במקרה שיצהיר כי אין לו, וקבלת הקניין יתן לזה תוקף, שלא יחשב הדבר אסמכתא בעלמא.

-------------

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה - חלק א'

------------ 

ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/255180/#.VsSdYvkrLIU