pauseplay
/
show/hideshow/hide

חזרה

סופיות הדיון בהלכה - חלק א' 

נכתב ע"י: עוה"ד אליהו שוורץ

בכל הליך משפטי, יש צורך בהגבלת ההליך בסדר דין וזאת על מנת לאפשר ולמקד הליך הוגן המביא לחקר האמת ולמנוע שימוש בהליכים משפטיים כדי להטריד את בעל הדין ולגרום לו נזקים. במערכות משפט מודרניות, הענין מוסדר בחוקים ותקנות לסדרי דין, אולם בהלכה היהודית סדרי הדין מעטים ואינם קשיחים, באשר חקר האמת הינו השיקול הדומיננטי כאשר ההלכה מניחה כי לבעלי דין חזקת כשרות והם תמי לב ולא ינצלו את ההליך להטריד ולגרום נזק. אולם, בכל זאת מצאנו מקורות המציבים גבול בין הצורך לחקר האמת מחד והצורך למנוע ניהול הליך קנטרני מאידך.

ישנה משנה במסכת סנהדרין[1] אשר יכולה לשפוך אור על סוגיה זו. המשנה מורכבת מדין כללי ועוד שלשה חלקים כאשר בכל חלק ישנו דין. בחלקים הראשונים קיימת מחלוקת ביחס לדין הנזכר כדו שיח בין רשב"ג לחכמים, אולם בחלק השלישי הדין מוסכם על כולם. וז"ל:

דין מוסכם
כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין

מחלוקת א
אמר לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום מצא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים

מחלוקת ב
אמר לו הבא עדים ואמר אין לי עדים אמר הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים הרי זה אינו כלום אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה

דין מוסכם
ראה שמתחייב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני ויעידוני או שהוציא ראיה מתחת פונדתו הרי זה אינו כלום

ננתח את הדברים בקיצור נמרץ:

העיקרון הכללי הוא, כי אפשר לסתור פסק דין באמצעות ראיות חדשות אלא אם כן נתבקשו הדיינים לקבוע אחרת.

המחלוקת הראשונה היא: כשבעל דין מבקש להגביל את בעל הדין שכנגד בהבאת ראיה ל-30 יום, חכמים סבורים כי בית הדין יכול לקבל החלטה כזאת. רשב"ג סובר, שאין הדבר בסמכותם שכן הדבר יכול לגרום לאי צדק במקרה שאכן תתגלה לבעל הדין שאותו מגבילים ראיה מאוחר יותר. ברור כי המחלוקת בין רשב"ג לחכמים הינה איזה אינטרס להעדיף, חקר האמת או סופיות הדין, הסדר והיציבות המאפשרים לאדם לתכנן את עתידו הכלכלי.

המחלוקת השניה הינה שלב מתקדם יותר. מדובר במקרה שבעל הדין הודה כי אין לו יותר ראיות ואין לו עדים נוספים, ואין כאן בקשה מטעם הבעל דין השני. האם הודאה זו בכוחה להגביל אותו בעתיד ולהוות סמך לסדר וליציבות? גם כאן נחלקו חכמים ורשב"ג, כאשר רשב"ג מעדיף את גילוי הצדק על פני היציבות.

הפסקה האחרונה "ראה שמתחייב וכו'" - מפרש רש”י, כי הוא המשך לדין הקודם בה אמר בעל הדין שאין לו ראיות ומצא ראיות. היינו, לאחר שרואה כי הוא עומד להפסיד, שינה דעתו ואמר שיש לו ראיות. כאן מסכים רשב"ג לחכמים, כי הנסיבות מעידות שהוא מבקש להעיד עדים מתוך רצון להטעות את בית הדין ולהציל את עצמו מלהתחייב בדין ואילו ידע מעדים אלו, לא היה מודה שאין לו ראיות נוספות.

נחלקו הפוסקים האם הלכה כרשב"ג או כחכמים, כאשר הפוסקים הקישו על מגוון נסיבות בהם אדם מנסה להמשיך את הדיון או לצאת למסע דיג של ראיות עדים ומסמכים.
ברם, למעשה בבתי הדין לממונות היום, הואיל והם דנים על פי סמכותם כבוררים, ובהסכם הבוררות המצוי מוקנים להם סמכות לחרוג מן הדין ושיקול דעת רחב, הם אינם רואים עצמם כבולים להלכה הקוגנטית ופועלים בכל מקרה לגופו מטעמים של צדק, ואיזון פרטני בין האינטרסים המנוגדים.

זאת ועוד, כחלק מפרשנות דין המשנה, מביאה הגמרא מחלוקת בין בעלי דין, כאשר האחד רוצה כי הצדדים ינהלו את הדיון ב"מקום הועד" ששם מצויים תלמידי חכמים בקיאים יותר וחשובים יותר ובשל כך יתביישו בעלי הדין לשקר בפניהם והשני טוען, כי כרוכות בכך הוצאות גדולות שיחסכו אם ידונו בעיר. רבי יוחנן סובר - כופין אותו וילך למקום הועד ור' אלעזר סובר - כופין אותו ודן בעירו.

גם כאן אין כל כך משמעות למחלוקת בעת הזו, באשר במצב המשפטי דהיום הצדדים חייבים להסכים על הרכב מסוים ולמנותם כבוררים. אולם ניתן להסיק, כי במקרה שקיבלו עליהם בוררים וצד מבקש למנות מומחה, או מבקש מבית הדין לנסוע למרחק ולחוות באופן אישי את מצב הנכס או זירת האירוע נשוא הסכסוך הממוני, אזי בית הדין יקבל החלטה המאזנת בין קידום הצדק לבין ההוצאות הכרוכות בכך.

באופן כללי גם נושא זה עולה קנה אחד עם שיטת המשפט העברי בנושאים אחרים, להעדיף את בירור הצדק על פני הסדר הציבורי, שכן ישנה מטרה במשפט מעבר להרמוניה חברתית והוא מיצוי הדין והצדק המוחלט, באמצעות דיני התורה כהתגלות א-להית וביטוי לרצון הבורא.

טוענים רבניים ועו״ד מנוסים, בודקים היטיב את נוסח "שטר הבוררין" בענין זה ובמקרים בהם יש לצד שכנגד קושי להשיג ראיות כגון בנסיבות שאין תיעוד במסמכים, או כשהנסיבות התנהלו בחו"ל, או לפני זמן רב, הם יבקשו להגביל את סמכות בית הדין ולמנוע מסע דייג מלכתחילה. ברם, בדרך כלל בית הדין אינו מסכים לשנות הרבה ב"שטר הבוררין" אם בכלל, ויש לקיים על כך דו"ד כבר בהזמנה הראשונה לפני החתימה על השטר-הסכם.

במאמר הבא נעסוק בענין נוסף והוא מציאת ראיות לאחר הכרעת הדין, והאם יתכן מצב בו בית הדין כבר הכריע את הדין בפסיקה ולאחר מכן מצא אחד מבעלי הדין ראיה, האם יותר לו לסתור את הדין ולפתוח את ההליכים שוב?

עוד נסקור מקרים ספציפיים ממקורות פוסקי הדורות האחרונים, על מנת להמחיש ולראות קונקרטיזציה של הפעלת השיקולים שבתחום סמכותם של הדיינים כבוררים, וננסה לבסס כללים ולתרגם על ידם את העקרונות לשפת המעשה.

-------------

[1] בבלי סנהדרין לא, ב

-------------

ראו גם: סופיות הדיון בהלכה - חלק ב'

 ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/232859/#.VmbYFHarTIV