pauseplay
/
show/hideshow/hide

חזרה

הדין והכסף: קריאה לסדר - הבחנות הלכתיות והמשפט הישראלי

נכתב ע"י: עוה"ד ישורון רם-כהן

בחלקו הראשון של המאמר, עסקנו בקצרה בהבחנה ההלכתית בין תביעה בשווה פרוטה, אשר היחס אליה צריך להיות כאל כל תביעה רגילה, גדולה כקטנה ("דין פרוטה כדין מאה"), לבין תביעה בסך נמוך משווה פרוטה, אשר ביחס אליה, בית הדין לכאורה כלל לא יידרש לשבת בדין.

ההסדר ההלכתי האמור, ביטא מנגנון מורכב לפיו, (א.) בהתקיים דרישת סף מינימלית של גובה התביעה (ב.) בית הדין יידרש לתביעה במלוא כוחותיו השיפוטיים ולא יעדיף על פניה את העיסוק בתביעות שהוגשו מאוחר יותר בגין סכומים גבוהים יותר.

ואכן כפי שצוין בחלקו הראשון של המאמר, הסדר הלכתי זה עוגן בחלקו השני במסגרת תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

נמשיך כעת ונבחן את השתקפותן של ההבחנות ההלכתיות במסגרת המשפט הישראלי. כפי שנראה להלן, המציאות במשפט הישראלי ביחס למתח שבין התפרסותו של הדין לבין עלויות הפעלתו הינה מורכבת ומתפתחת. במסגרת עיוננו כאן, ננסה לדלות שלוש התייחסויות קצרות לעניין זה.

א. המוקד הראשון – יישום ההסדר ההלכתי על ידי כבוד השופט דרורי

המדובר בהחלטת ביניים אשר ניתנה על ידי כבוד השופט דרורי (בית המשפט המחוזי בירושלים) 1 מיום 06.03.2002. במסגרת ההחלטה, שנגעה לבקשות הצדדים לסילוק על הסף של כתבי הטענות בתיק, התייחס כבוד השופט דרורי, מבכירי השופטים המכהנים כיום ומשלבים את המשפט העברי בפסיקותיהם, להסדר ההלכתי שצוין בפתיחת מאמרנו ואף יישם אותו במידה מסוימת:2

"[...] לא מצאתי בחקיקה הישראלית הסדר חוקי בדבר קביעת סדרי הקדימות של תיקים המתנהלים בפני שופט. לקונה זו מביאה אותנו, מכוח חוק יסודות המשפט, התש"מ - 1980, אל המשפט העברי, בו נקבע הדבר במפורש בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן טו, סעיף א: "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה..." [...] וכך, מיושמים הדברים בדורינו, כאשר המידיינים אינם ניצבים בפני הדיין בשער העיר, אלא מתנהלת מערכת מסודרת של פתיחת תיקים:

"הכלל הרחב הוא "צריך הדיין שיקדים לדון דין שבא לפניו תחילה" (שו"ע, חו"מ, טו, א), כלומר: מי שבא תחילה - יישמע תחילה, ואין זה משנה - מעיקר הדין - אם בעלי הדין שבאו הראשונים עניין להם בדבר קל ערך, ואלה שאחריהם עניינם נכבד יותר, אלא ברגע שעמדו בעלי הדין הראשונים לפני בית הדין חל על בית הדין איסור לשמוע בעלי דין שבאו אחריהם, שנאמר: "כקטן כגדול תשמעון" (דברים, א, יז). דומה, כי כלל רחב זה חל לא רק כאשר בעלי הדין התובעים עומד בפני בית הדין ומעלים את תביעתם בעל פה, אלא גם כאשר הגשת התביעה נעשית באמצעות כתב תביעה המוגש למזכירות בית הדין, כמקובל היום".

(פרופ' אליאב שוחטמן, סדרי הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל [...])

במקרה שלפנינו, לא רק שכתב התביעה שבפניי נושא תאריך 1995 - והוא התיק "הישן" ביותר שנדון בפניי [...] בנוסף לכך, כפי שתואר לעיל, מאז הגשת התביעה ועד היום, טרם נידון התיק לגופו [...] לפיכך, כל הנסיבות שתוארו לעיל והוראות השולחן ערוך - תוך יישומו לדורינו - מחייבות לתת לתיק זה עדיפות מבחינת לוח הזמנים לשמיעתו ולסיומו."

ניתן לראות, כי כבוד השופט דרורי בהחלטתו, הצליח ליישם - ולו במידה חלקית – את העיקרון ההלכתי לעניין אופן הטיפול בתביעה, לפיו תביעות "גדולות" לא יזכו בהכרח לקדימות על פני תביעות "קשות", אלא יידונו לפי סדר הגשתן. נפנה כעת לשני המוקדים הנוספים, בהם משתקפת ההבחנה בין הפעלת הדין לבין עלויותיו.

ב. המוקד השני - מסלולים ייחודיים לטיפול בתביעות בסכומים נמוכים

כיום קיימים בבתי המשפט מספר מסלולים מקוצרים ומהירים העוסקים בתביעות בסכומים נמוכים. הטיפול באותן תביעות מדגיש עקרונות של יעילות ושל "צדק מהיר" על פני הידרשות ארוכה יותר בזמן לאותן תביעות. במסלולים אלו, הצדדים ובתי המשפט בדרך כלל אינם עושים שימוש במלוא הכלים המוענקים על ידי הדין המהותי והפרוצדורלי במסגרת תביעות רגילות.

בין המסלולים הללו ניתן לציין את הליכי סדר הדין המהיר, המפורטים בפרק ט"ז1 במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 וכן את מוסד התביעה הקטנה, אשר מוסדר בפרק ב' סימן ה' בחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984 ובתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

כבוד השופט רובינשטיין (בית המשפט העליון) התייחס בעבר למוסד התביעות הקטנות, בהקשר דיוננו, בדברים הבאים:

"אכן, כשהמדובר בתביעות קטנות, קבע המחוקק מסגרת דיונית מיוחדת. מחד גיסא ביקש לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לבירורן של תביעות כאלה, אך מאידך גיסא קבע מגבלות, כגון במועדים מקוצרים ובהליך הערעורי שהוא ברשות בלבד. תכלית הגבלות אלה היא, בין השאר, מניעת הצפתם של בתי המשפט, העמוסים לעייפה, בהליכים בסכומים קטנים, ואף לשיטת האומר 'שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה' (בבלי סנהדרין ח', א') האמורא ריש לקיש, לא תמיד על הדין ליקוב את ההר".3

בדומה, כבוד השופט מנחם (מריו) קליין (בית משפט השלום תל אביב), התייחס למוסד סדר הדין המהיר, ולתקנות בהן הוא מוסדר, בהקשר דיוננו:

"תקנות אלו הותקנו בעקבות דו"ח הלורד וולף מאנגליה [...] מאחורי הדו"ח מסתמנת התובנה לפיה מערכת המשפט צריכה לחלק נכון את משאביה (ובין היתר את משאב הזמן השיפוטי) לפי גובה התביעה ומורכבות העניין המובא בפניה.

יש חשיבות למתן כלים לבית המשפט לדון בתביעות באופן צודק עד כמה שאפשר, להבטיח שמעמד הצדדים יהיה שווה, לחסוך בהוצאות, לדון בתיק באופן פרופורציונלי לסכום הכספי שבמחלוקת, למורכבות הסוגיה, תוך הבטחת טיפול מהיר והוגן במסגרת המשפט המתנהל בפני השופט (ראה מנחם קליין, "סדר דין מהיר בבית משפט השלום", מהדורה שנייה, הוצאת נבו, עמ' 9-16).

משכך, בוטל העיקרון ולפיו "דין פרוטה כדין מאה" (מסכת סנהדרין, דף ח' עמ' א') והתקבלה התובנה ולפיה כפי שתקציב הבריאות הוא מוגבל ולא ניתן להוסיף תרופות אין סוף לסל הבריאות וכפי שתקציב החינוך הוא מוגבל ולא ניתן ליתן מענה לכל הצרכים של כל ילד בביה"ס, וכפי שתקציב הביטחון הוא מוגבל, ולא ניתן לממן אימונים לחיילים ללא סוף, כך גם תקציב מערכת המשפט מוגבל וביהמ"ש אינו יכול לאפשר את אותן זכויות הדיוניות ואותו זמן שיפוטי שמושקע בתיקים של מליוני שקלים לתיקים של עשרות אלפי שקלים."4

ואכן, חלק משמעותי מתוך התביעות המתנהלות בבתי משפט השלום מוגשות במסגרת ההליכים האמורים. כאשר אלו המוגשות במסגרת סדר דין מהיר מהוות לבדן למעלה ממחצית התביעות בבתי משפט השלום.5

ג. המוקד השלישי - עיקרון "זוטי הדברים" ועליית מעמדו במשפט הישראלי

בשונה מקודמו, עיקרון "זוטי הדברים" - המוקד השלישי בדיוננו בשאלת הדין והכסף, אינו מוסד פרוצדורלי אלא עיקרון משפטי כללי, הקשור בטבורו לדין המהותי.6 כך, בעוד שבמוקד הראשון, ניתן במצבים מסוימים, להחריג תביעות מסובכות ויוצאות דופן מההליכים המהירים. הרי במוקד השני, המניעה אינה מצד המסגרת הדיונית אלא מצד העיקרון המשפטי עצמו.

בהתאם לעיקרון כללי זה, "אין החוק פורס את גזרתו על זוטות". החוק לא נועד לעסוק בפגיעות של מה בכך, ובהתאם, הוא אינו נוטה לעסוק בפגיעה מינימלית בזכות.7 ובמילותיו של פרופ' אייל זמיר:

"לעיתים קרובות מעשהו או מחדלו של אדם נתפסים בגדרו של כלל משפטי מבחינת יסודותיו הפורמליים, אך מבחינה מהותית אין מקום להחיל על אותה התנהגות תוצאותיו של הכלל. כאשר הדין מטיל איסורים או מעניק זכויות הוא עושה כן באמצעות כללים מופשטים, אשר עשויים גם להתייחס לפי ניסוחם גם למקרים של מה בכך".8

תחולתו של עיקרון זה מודגמת במסגרת מאמרו של אבישי אדד:9

"אדם הולך לתומו ברחוב ומכונית נוסעת במהירות על כביש רטוב, כתוצאה מכך ניתזים מים על בגדיו של הולך הרגל המיסבים לו נזק שערכו פעוט. בכגון דא ייאמר, כי אפילו שלכאורה השתכללה עילת תביעה, הרי שבית המשפט לא יורה על מתן סעד בנסיבות המקרה".

ניתן להצביע בזהירות על התפתחות במעמדו של עיקרון זה, אשר עם השנים קנה את מקומו יותר ויותר במסגרת החקיקה הראשית של ענפי המשפט השונים.10 בהתאם לפסיקת בתי המשפט, עיקרון זה נועד במידה מרובה, בכדי להגן על בתי המשפט מפני הצפה ועל ההליך השיפוטי מפני שימוש לרעה.11

לאחרונה, עם פרסום הצעת חוק דיני ממונות והקודיפיקציה החדשה של המשפט האזרחי במסגרתה, זכה עיקרון "זוטי הדברים" לעלות אל "בימת הבימות" של החקיקה האזרחית החדשה, ותפס את מקומו ממש עם פתיחתה, במסגרת עקרונות היסוד שלה.12

ואכן המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, במסגרת הערותיה להצעת החוק, התייחסה לעיקרון "זוטי הדברים", ולהדהודיו ההלכתיים.13 ובין היתר, הצביעה על השוני השורר בין עיקרון זה, לבין האמור בהלכתו של הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ יא, אליה התייחסנו בחלקו הראשון של המאמר) לפיה אמנם "אין הדיינין יושבין לדין בדין פחות משוה פרוטה" אולם אלו הדיינים הוזקקו כבר לשווה פרוטה, אזי "גומרין את דינו אפילו לפחות משוה פרוטה". דבר אשר עשוי לעמוד לכאורה בניגוד לעיקרון "זוטי הדברים" אשר חל הן במהלך חיי התביעה והן במהלך סיומה ומתן פסק הדין במסגרתה.

לסיכום, הצגנו שלושה מוקדים שונים בהם משתקף במשפט הישראלי המתח שבין הדין והכסף על רקע עצת יתרו למשה רבינו וההבחנות בין "גדול" לבין "קשה" ובין משפט א-לוהי למערכת משפט אנושית-ארצית. נראה כי לפחות שני המוקדים האחרונים והעקרונות המשתקפים במסגרתם, הינם נבדלים במידת מה מהעקרונות ההלכתיים אשר הוצגו בפתיחת דברנו. כך, בעוד שבהתאם למוקד השני, הוקצו מסלולים מקוצרים במסגרתם 'אין דין פרוטה כדין מאה'. במוקד השלישי הוצג עיקרון "זוטי הדברים" אשר עשוי לחתור תחת העיקרון ההלכתי לפיו במצבים מסוימים גומרים את הדין גם בפחות משווה פרוטה.

ניתן לראות, כי למרות שהמשפט הישראלי מתפקד דה-פקטו בתור מערכת משפט אנושית וארצית, אשר מקצה במשורה את משאביה השיפוטיים, עדיין ניתן למצוא בו קולות אחרים אשר מאתגרים את המצב הקיים. קולות אלו משקפים ומהדהדים בצורות שונות את עקרונות ההלכה היהודית, מתוכם צוינו במאמר זה שלושה מהם:

א. בדרך של אימוץ החלטות שיפוטיות מעשיות ואופרטיביות (המוקד הראשון - החלטתו של כבוד השופט דרורי),
ב. בדרך של הערות ביקורתיות למצב הדברים הקיים (המוקד השלישי – הערות המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים בעניין עיקרון "זוטי הדברים")
ג. בדרך שנותנת מקום – ולו מינימלי - לתיבת התהודה של ההלכה היהודית ולעקרונות המשתקפים בה (המוקד השני – הצגת המסלולים המקוצרים והמהירים).

-------------------------------------------

1 תא (י-ם) 1131/95 אליהו יהודה נ' ישראל פור עוזי, פורסם בנבו
2 סעיפים 25-27 להחלטה.
3 רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה [פורסם בנבו] (2005)
4 תא (ת"א) 22861-05-13 יצחק איליאדזנוב נ' אמיר יוסופוב, החלטה מיום 22.03.14
5 על פי דברי ההסבר לתקנות סדר דין האזרחי (תיקון מס' 5) תשס"א-2001: תובענות בסדר דין מהיר.
6 לביבליוגרפיה ראשונית, ראו אבישי אדד, עקרון "זוטי דברים" (De Minimis) כעקרון יסוד בהצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו- 2006 (הקודקס האזרחי החדש) המשפט יב (2007) ע' 121 (להלן: "אדד"); איתן מגן, "זוטי דברים" - אך לאו מילתא זוטרתא , הפרקליט מ"ג, א-ב (תשנז) 38-56 (להלן: "מגן"); אייל זמיר, עיקרון ההתאמה בקיום חוזים, ירושלים תש"ן, עמ' 282-284
7 אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 121.
8 זמיר, לעיל ה"ש 4, ע' 282
9 שם, שם.
10 לתמונת המצב במשפט הישראלי בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, ר' זמיר, שם, הערות שוליים 12-15 והטקסט הצמוד אליהם בע' 282-283. לתמונת המצב נכון לשנת 2006 וההתפתחות שחלה במסגרתה, ר' אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 123-125, 130-141.
11 אדד, לעיל ה"ש 4, ע' 143-144
12 ר' הצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011, במסגרת הצעות חוק הממשלה 595, 15.06.2011. יש להעיר, אמנם שעיקרון זוטי הדברים מקנה לנתבע במסגרת הקודיפיקציה, חסינות דיונית בלבד מפני תביעה, בעוד שהחסינות המוענקת מכוח עיקרון זה בהתאם לפקודת הנזיקין הינה מהותית. ר' שם, ע' 714.
13 שם, ע' 714. לדיון נוסף ביחס בין עיקרון זוטי הדברים וההלכה היהודית, ראה מאמרו של מגן, לעיל ה"ש 4, בע' 38-39.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/141791/#.VOxirfmUcmM