pauseplay
/
show/hideshow/hide

חזרה

הדין והכסף: קריאה לסדר

נכתב ע"י: עוה"ד ישורון רם-כהן

"דין פרוטה כדין מאה, ואיפכא מסתברא. סלע המחלוקת: 100 ₪, קנס בגין חניה מבלי לשלם אגרת הסדר חניה; מעשה שהיה אסור, ולימים הוּתר" (כב' השופט סולברג).

הקדמה

דברים אלו של כב' השופט סולברג נכתבו בפתיחתו של פסק דין ארוך ומקיף שניתן לאחרונה (25.12.14) בבית המשפט העליון. 1פסק הדין מתאר פרשיה אשר נדונה בשלוש ערכאות שונות וראשיתה בקנס בסך 100 ש"ח שניתן בגין חניה שנעשתה ללא תשלום כשנתיים וחצי קודם לכן.

בפסק דין מקיף זה כלולים, בין היתר, דיונים בסוגיות מורכבות של פרשנות חקיקה ובשיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה. והכול – לכאורה - בגלל קנס קטן.
הסכומים הפעוטים ו"הפכים הקטנים" מאתגרים את מערכת המשפט. במובנים רבים, הם, קוראים אותה לדין. במאמרנו, ננסה לבוא ולבחון את המתח שבין הדין והעלויות הכלכליות של הפעלתו, כפי שמתח זה משתקף במקורות המסורות ההלכתית היהודית ובמשפט הישראלי.

ננסה לפתוח את דיוננו באמצעות עיון דרשני בסוגיה קטנה מתוך פרשת יתרו, במסגרתה מתוארת הגעתו של יתרו חותן משה אל מחנה בני ישראל לאחר יציאת מצריים.
כך, למחרת הגעתו של יתרו אל מחנה בני ישראל, הוא צופה במשה רבינו שופט לבדו את העם. לאחר שיג ושיח ביניהם, משיא יתרו למשה מספר עצות לטובת שינויים ארגוניים ומערכתיים בהסדרת השפיטה והעברת דבר ה' אל בני ישראל.

משה, ככלל, מקבל את עצות יתרו אך מיישם אותן בשינויים קלים. במאמר זה, נבקש לעיין בשינוי אחד שעשה משה.

יתרו אומר בעצתו: "כל הדבר הגדל יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".2

בעוד שכאשר משה מיישם את העצה, נאמר: "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם".3

אם נלך בדרכם של בעל "התורה תמימה", ר' ברוך אפשטיין ואחרים,4 נראה כי ההבחנה גדול-קטן וקשה-קטן, עשויה לסמן מעין קו פרשת מים בין 'דיני ישראל' לבין משפט האומות. ובמילותיו של הרב אפשטיין שם:

"ועל דרך הפשט יש לפרש מה ששינתה התורה מלשון שאמר יתרו "הדבר הגדול", וכתבה "הדבר הקשה". משום דעל פי הנהוג בערכאות של אומות, שמשגיחין רק על כמות הדין, דכל אחד מהערכאות - כל אחד לפי ערך גדולתו - יש לו רשות לדון רק עד סכום ידוע וכסף קצוב, ואינם מקפידים אם דין הסך המועט הוא קשה מאד לברר או אם דין הסך המרובה הוא קל ונוח לברר. אבל בדיני ישראל אין משגיחין על ערך סכום הדין, משום דדין פרוטה כדין מאה מנה, ויש דין קטן בכמותו וקשה באיכותו. ולכן אמר יתרו על פי הנהוג בערכאות, "הדבר הגדול", בכמות, והתורה אמרה "הדבר הקשה", באיכות."

מערכת משפט אנושית וארצית, מקצה במשורה את משאביה השיפוטיים וקוצבת את איכות הדיון בתיקים בהתאם לשיקולים הכלכליים של גובה התביעות המוגשות ('הדבר הגדול'- בכמות).

המשפט הא-לוהי משתרע, לעומת זאת, אל עבר היקפים ועומקים שונים בתכלית. המבחן, לכאורה, אינו בין תביעה כספית "גדולה" ו"קטנה", אלא בין "דבר קשה" - דין קשה באיכותו, האוצר בקרבו מורכבות שיפוטית ומאתגר את הדיין בהפעלה ויישום של מערכות דינים שונות - לבין דבר "קטן" וקל באיכותו, במסגרתו יישום הדין הוא פשוט ומיידי, ללא כל קשר לגובה התביעה שהוגשה. לפי המשפט הא-לוהי, תביעה מורכבת וקשה באיכותה תזכה למירב תשומת הלב השיפוטית. "דבר קשה" שכזה עשוי כביכול להגיע אף עד לשולחנו של משה רבינו, ללא כל קשר לגודל הסכומים שיידרשו במסגרתו.

עלותו של הדין - שתי דרכי בחינה

כפי שנכתב בתחילת המאמר, "הפכים הקטנים" והסכומים הפעוטים מאתגרים את מערכת המשפט. ננסה לבוא ולהגדיר את המתח שבין הדין והכסף, בין "הקשה" ו"הגדול", על ידי הבחנה בין שתי סוגיות שונות זו מזו.

הסוגיה הראשונה מתייחסת לעניין עצם ההידרשות לתביעה - מהו הסף המינימלי, אשר בהיעדרו התביעה כלל לא תתברר בפני בית המשפט?

הסוגיה השנייה, לעניין אופן הטיפול בתביעה - לאחר שזכתה התביעה להיכנס אל כתלי בית המשפט, באיזו דרך נוכל להבחין בינה לבין יתר התביעות? איזה תיק יקבל קדימות? כיצד הוא יטופל? ולפי אילו מבחנים?

הד הלכתי להבחנה העקרונית המתוארת לעיל, מופיע ברמב"ם בספר "משנה תורה" הלכות סנהדרין פרק כ' הלכות י-יא. ננסה להתבונן בהלכות אלו:

"[י] אל תאמר שכל אלו הדברים, בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה- לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת, שווין בעיניך לכל דבר.
[יא] ואין הדיינין יושבין, לדין לפחות משווה פרוטה. ואם הוזקקו לשווה פרוטה-גומרין את דינו, אפילו לפחות משווה פרוטה."

בהלכה יא' נדרש הרמב"ם לסוגיה הראשונה. קרי, עצם ההידרשות לתביעה, הוא עושה זאת בהמשך לסוגיית הבבלי במסכת בבא מציעא (נה ע"א – נה ע"ב) ממנה עולה כי, ככלל, בית דין לא יחל לדון בתיק ששוויו פחות מפרוטה (שמינית האיסר - המטבע הקטן בעל ערך בקשרי מסחר).5

הדרישה לשווה פרוטה נעשית בהמשך לאמור במשנה בדף נה ע"א ולברייתא בדף נה ע"ב במסכת בבא מציעא, משם ניתן להבין, כי הדרישה לשווה פרוטה מצויה בתשתית קיום הפעולות הבסיסיות שבין בני אדם במסגרת החברה (כך למשל השבת אבידה, קידושי אשה וכו'). דרישה זו מוסברת במקום אחר, מהטעם שדרכם של אנשים היא למחול על סכום כה פעוט.6

בהלכה י' נדרש הרמב"ם לסוגיה השנייה בדבר אופן הטיפול בתביעה. הוא עושה זאת בהמשך לדרשתו של ריש לקיש בתלמוד הבבלי (סנהדרין ח.) לפסוק "כקטן כגדול תשמעון",7 לפיה "יהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה מנה".

הגמרא שם מבררת את משמעות דרשתו של ריש לקיש ושואלת: "למאי הלכתא?", "אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה" - אם כוונת הדרשה היא שהדיין חייב לעיין בדין פרוטה לפני הכרעתו, כשם שהוא חייב לעיין בדין מאה מנה. "פשיטא", הרי שדבר זה הינו מובן מאליו, ואין כל צורך באמירתו.

לכן מסיקה הגמרא שריש לקיש לא התכוון לדין המהותי, שדין פרוטה כדין מאה מנה, אלא לשאלת הקדימות בדין ("לאקדומי") וכפי שפירש רש"י שם,8 "אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך הקדם לחתוך".9

במילים אחרות, אין להעדיף לדון בתיק בשל שוויו, אלא יש לדון בתיקים לפי סדר הגעתם לפני הדיין. אם תחילה הוגשה תביעה בסכום פעוט, ולאחר מכן הוגשה תביעה אחרת בסכום גדול יותר, יש לדון בתביעות לפי סדר הגשתן לפני הדיינים ולא לפי שוויין. הסבר זה נפסק להלכה בטור ולאחר מכן בשולחן ערוך.10

יצוין, כי דרשתו זו של ריש לקיש יושמה על ידי בתי הדין הרבניים, במסגרת תקנה ל"א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג: "בקביעת תאריכים למשפטים שאינם תביעה למזונות ינהג המזכיר לפי הכלל של כל הקודם - קודם, ובהתאם להלכה, אלא אם כן ניתנה לו הוראה אחרת בכתב על-ידי בית-הדין או על-ידי דיין."

במשפט הישראלי לעומת זאת, המציאות מורכבת יותר. על כך נפרט בחלק הבא.

לסיכום חלק זה, נאמר כי סקרנו ביעף שתי דרכי בחינה אפשריות לשאלת המתח שבין הדין והכסף. מתח זה יכול להשתקף בדרשות שונות שנכתבו בעניין הקמת מערכת המשפט על ידי משה רבינו בהמשך לעצותיו של יתרו. בחלקו הבא של המאמר נבחן כיצד דרכי הבחינה הללו וכיווני הפתרון שהוצעו במסגרתם, באו לידי ביטוי במסגרת המשפט הישראלי.

--------------------
1 רעפ 8273/13 מדינת ישראל (עיריית תל אביב-יפו) נ' ליאור חיימוביץ', עו"ד, פורסם בנבו, 25.12.14
2 שמות יח כב
3 שמות יח כו
4 תורה תמימה, שמות יח, כב, הערה לח. ור' בדומה מאמרו של ר' נתן ארדמאן (מראשי ישיבת 'עץ חיים' בלונדון) "משפטי התורה משפטי השם" בתוך קול התורה – מאסף תורני חלק יא, (הוצ' אגודת ישראל באירופה, תשמ"ג) ע' 53-55. מעין זה מצינו בשם הנצי"ב מוולוז'ין בספר "פרפראות לתורה", לרב מנחם בקר, שמות יח, כב (מצוטט בהערה 12 למאמרו של יצחק ברט במסגרת גיליונות פרשת השבוע של משרד המשפטים. יצחק ברט, "האמנם דין פרוטה כדין מאה?" פרשת יתרו, תשע"ד, גיליון מס' 435) וכעין זה ר' גם בספרו של הרב יעקב אריאל, "מאהלי תורה : מאמרי הגות ומחשבה : לתורה ולמועדים"( כפר דרום : מכון התורה והארץ, תשנ"ז).
5 למחלוקת הראשונים בדבר השאלה האם דרישת שווה פרוטה קיימת גם בגמר דין או שמא רק בתחילתו, ר' תוס' ד"ה "ותנא דידן" בעמוד א' שם, ור' המקרים לדוגמא המובאים על ידי הריטב"א והמאירי שם ור' גם דברי המהרש"א והרא"ש על אתר. כפי שניתן לראות מהציטוט לעיל הרמב"ם סובר שדרישת שווה פרוטה מתייחסת רק לתחילת הישיבה בדין ולא לגמר הדין וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ ו א). וזאת, בניגוד לעמדת הרא"ש לפיה, אין גומרין את הדין בפחות שווה פרוטה.
6 משנה, בבא קמא, פרק ט, משנה ד; תלמוד בבלי, סנהדרין נט ע"א. לגישה אחרת, לפיה שיעור שווה פרוטה הוא דין בשיעור ממון, וגדרו מסור לנו הלכה למשה מסיני, וממילא פחות משווה פרוטה אינו נחשב ממון כלל, ר' מנחת חינוך מצווה רנח ב,ו-ז והמקורות המובאים שם ור' גם המקורות המובאים ב'ספר המפתח' על פרק כ הלכה יא בהלכות סנהדרין במהדורת פרנקל על ספר שופטים בעמ' תיט.
7 דברים א יז
8 ד"ה 'לאקדומי'
9 מעניין יהיה לראות בהקשר זה שהסבר הגמרא לדרשת ריש לקיש, עולה בקנה אחד עם הכלל ההלכתי שטבע ריש לקיש בגמרא במסכת פסחים סד ע"ב לפיו "אין מעבירין על המצוות" ומשמעותו הינה כי בסיטואציה בה מתאפשר לאדם לקיים שתי מצוות, עליו לקיים את המצוה שבאה לפניו תחילה ולא את המצווה הגדולה ו/או החשובה יותר.
10 טור, חו"מ, טו; שו"ע, חו"מ טו, א. השו"ע קיצר יותר בלשונו אבל בב"י ביאר שכוונתו כפירוש רש"י שהובא לעיל. לכלל זה אמנם נקבעו חריגים מסוימים בעניינים יש להקדים את העיסוק בתביעה, ר' בהמשך הסעיף שם.
לגישה אחרת ר' פירושו של הרדב"ז לדברי הרמב"ם בהלכה י'.

**ניתן לקרוא את המאמר כפי שפורסם באתר 'חרדים 10':

http://www.ch10.co.il/news/137236/#.VNiLJvmUcmM